אייל לפעמים עושה ואומר דברים שמשאירים אותי בפה פעור.
נראה שבמקרה של הילד הזה, כל מולקולה בגוף שלו עשויה מקסם טהור, אין לי דרך אחרת להסביר את זה.
היום השמעתי לאייל את הדיסק "30 להיטים לפעוטות" (כשהייתי ילדה היה לי את התקליט). שרתי לו את השירים ורקדתי (תוהה ביני לבין עצמי באיזה גיל הילד יתחיל לחשוב שאני פתטית). בשלב מסוים הגענו לשיר "פרח נתתי לנורית" ("אמא אמרה לי, דני, ילדי הוא גיבור ונבון"… וכו').
דמיינו נורה נדלקת מעל הראש של אייל, כי פתאום הוא אומר לי – "יש לנו ספר עם השיר הזה". לקח לי חצי דקה להבין שהוא צודק – יש לנו ספר בשם "פרח נתתי לנורית" של שירי מרים ילן שטקליס, שקראתי לו לפני חצי שנה לפחות, לדעתי.
"בואי אני אראה לך!" (אחד מהמשפטים השגורים על פיו בכל עת), והוא לוקח אותי לחדר שלו, אני מורידה את הספר מהמדף, נותנת לו, ואנחנו חוזרים לסלון.
הוא מתיישב לו על הספה בטבעיות – "אמא, בואי תראי" – פותח את הספר, מדפדף, ומגיע לעמוד שבו יש את השיר.
איך הוא ידע שזה העמוד של השיר?! אחרי כמה שניות ירד לי האסימון – בגלל התמונות!
והוא מסביר לי: "תראי, זה הפרח שהיא זרקה, וזה התפוח, והנה היא הולכת עם ילד אחר, וזה דני, והוא בוכה…"
ואני פשוט בהלם……….
עוד אני בהלם, הילד מדפדף לו בספר ומביט בתמונות, לבסוף סוגר אותו ואומר לי – "יש לנו עוד ספר של שירים".
נכון, יש לנו את הספר "שרשרת זהב", שקניתי לו לפני כמעט שנה לדעתי, ואני לא מקריאה לו אותו בגלל הציורים המעצבנים.
שוב, טיול לחדר (הוא התעקש), הספר בידיו, חוזרים לסלון, הוא מתיישב על הספה, מדפדף ומראה לי – הנה אליעזר והגזר (שר לי קטע מהשיר – "גזר גזר גזר גזר, אין כמוהו גזר! משוך ימינה, משוך שמאלה…" וכו'), הנה זברה, ועוד דפדוף ועוד דפדוף והגענו לשיר "פרח נתתי לנורית".
אני מסתכלת על הילד שלי, בעיניי – כוכבים, והלב עולה על גדותיו.
קסם של ילד
להיטים לפעוטות ולאימותיהם
חברת NMC הוציאה מחדש (כנראה מזמן) תקליטי ילדים ישנים על תקליטורים. גיליתי את העניין בראש השנה, כשאחותי קנתה לאייל את הדיסק של אוסף שירי מרים ילן שטקליס ואת הדיסק של אוסף שירי ע. הילל. מאז מפזמים בביתנו את "רוגז", "מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה", "טינטן" ועוד ועוד, הכל בביצועים המקוריים כמובן, נראה לי שיותר משהילד רוצה לשמוע, האמא רוצה להשמיע.
לפני כמה חודשים גיליתי בסטימצקי את הדיסק של "טלפלא". נכנסתי לאקסטזה ומיהרתי לרכשו. אמנם מהתכנית אני לא זוכרת כלום, אבל כילדה היה לי את התקליט ומאוד מאוד אהבתי את השירים. כששמענו את הדיסק בבית, התברר לי שלמרות שעברו כנראה יותר מ-20 שנה מאז ששמעתי את התקליט לאחרונה, אני זוכרת את כל השירים, והם יפים ומדויקים כמו בסוף שנות השבעים (שאז הוקלטו).
לא יכולתי להתאפק יותר, נכנסתי לאתר מוזיקה נטו, והזמנתי לי עוד 2 דיסקים: "30 להיטים לפעוטות" (תקליט שהיה לי כשהייתי קטנה. אמא שלי היתה משמיעה לי אותו כל הזמן), ו-"עוגה עוגה" (שירי משחק ויום הולדת). אמנם היו יותר מ-10 דיסקים שרציתי להזמין, אבל החלטתי שעדיף לבנות את התקליטיה שלי לאט לאט (מבחינה כלכלית).
זה מדהים בעיניי ששירים שנכתבו והוקלטו לפני כל כך הרבה שנים, עדיין שומרים על הרעננות שלהם, ומדברים גם לדור הילדים של הילדים ששמעו אותם לראשונה. זו דוגמא טובה לכך שדברים איכותיים תמיד ישרדו את מבחן הזמן. המוזיקה היא של תזמורת ולא של סינתיסייזר. הקולות הם של מיטב האמנים של אז ושל היום (שושיק שני, רוחמה רז, דליה פרידלנד, יהורם גאון, חנה לסלאו, אלי גורנשטיין, אושיק לוי, שולה חן, חנן יובל, חוה אלברשטיין, ועוד ועוד), והטקסטים קולעים כל כך ונצחיים.
אני כל כך נהנית מזה שאייל גדל על השירים שאני גדלתי עליהם. כל כך כיף לרקוד איתו בסלון לצלילי "שיר העגלון" ("ארבעה לי גלגלים…", "שיר הדיו" בפי אייל), "רוח רוח", ו-"אני עומדת במעגל". כיף למחוא כפיים ביחד בשיר "מתנת יום הולדת" מ"טלפלא" (קרוי אצלנו בשם "שיר המצלמה", ואנחנו מוחאים כפיים כשאושיק לוי אומר "קליק"). כשאני רוחצת אותו אנחנו מצטטים שנינו את "הסבון בכה מאוד".
בינתיים לשמחתי אייל משתף פעולה ומאפשר לי לשחות בעבר ולהתרפק על השירים של פעם. לא הצלחתי להתחבר ל"טיף וטף" ו-"דיג דיג דוג" (את "פים פם פה" לא ניסיתי, מודה), ואייל לא ממש מתעניין בסרטי DVD לפעוטות (אחרי דקה הוא ממצה ופונה לעיסוקיו). ערוץ "לולי" אנחנו רואים לעיתים נדירות.
מה יהיה הלאה? האם זה יבוא לי בהפוכה ובעתיד הילד שלי יתמכר ל"דורה", "בוב הבנאי" וכל מיני סדרות אנימה יפניות? אני ממש מקווה שלא.
ואני גם ממש מקווה שבקרוב יוציאו את "טלפלא" ב-DVD.
וגם את "שלוש ארבע חמש וחצי".
ואת "רחוב סומסום".
נו, ערוץ 1 והטלויזיה החינוכית, תעשו משהו.
שאלות שאת שואלת את עצמך כאמא
האם גדי מהספר "שמוליקיפוד" וגדי מהספר "איה פלוטו?" הם אותו גדי?
כיצד ייתכן שלגדי מהספר "איה פלוטו" יש שיער ג'ינג'י בדף שלפני האחרון, ואילו על הכריכה האחורית הוא עם שיער שחור?!
האם הקראה של הספר "תירס חם" כל לילה במשך שבוע עלולה לגרום נזק מוחי להורים?
האם זה שאת יודעת לצטט את "איה פלוטו?" בעל פה ומתוך שינה אומרת שמשהו לא בסדר אצלך?
מדוע חולצה מחויטת לילד בן שנתיים עולה כמו חולצה לאמא שלו (או במספרים: 129 ש"ח) ?
אם האבא של הילד מביא אותו בכל בוקר לגן, והבוקר הוא הביא אותו בלי מעיל, מדוע הגננות מתקשרות דווקא אלייך?
ומתי הם יפסיקו להיות חולים כל הזמן? (תשובה, מנסיונה של אימי: אף פעם. ילדים תמיד חולים, גם כשהם בני 30 פלוס)
העיקר הבריאות
בשבועות האחרונים אייל היה חולה נון סטופ. זה התחיל בדלקת אוזניים, המשיך לוירוס עם חום ושיעולים, ואז שוב יומיים חום, והופ! דלקת אוזניים נוספת.
כל החודש אנחנו רצים בין תורים לרופא ילדים, מנסים למצוא סידור עם הסבתא או עם הגן, כדי שנוכל ללכת לעבודה, וזה פשוט לא נגמר.
כל החודש אני טוחנת שוקולד ואוכל משמין, בקושי ישנה, עצבנית ועייפה, מתה לכמה שעות לעצמי… לאיזה סיבובון בקניון… אבל במקום זה יש לנו אנטיביוטיקה, משאף ושאר מרעין בישין.
כך שרוב החודש כתבתי בבלוג בעיקר בראש שלי. אוהו, היו לי כל כך הרבה דברים לכתוב עליהם! אבל את רוב השטח במוח תפס "קומנדו מחלות" שלא אפשר לי רגע פנאי.
הבובון הקטן כבר בסדר, פחות או יותר. יש לנו השבוע ביקורת אצל רופאת הילדים ואצל רופאת א.א.ג. בשבוע הבא אנחנו בביקור אצל הומיאופתית (הבטיחו לי ברפואה המשלימה של הכללית שזה יפתור את הכל), ואני מקווה, שלכבוד השנה החדשה, בינואר יהיה הרבה יותר טוב.
עוד חודשיים יום הולדת שנתיים.
שנה חדשה
אני אגיד את זה בקיצור – אני מקווה שהשנה החדשה תהיה טובה יותר.
התחלתי את השנה האחרונה באושר גדול – ובהריון, חודש חמישי. עם הזמן, הדברים קצת התדרדרו. החודש התשיעי הכביד עליי. הלידה היתה קשה. על ההנקה נלחמתי (וניצחתי). למרות שאני פשוט מטורפת על אייל והוא מקור של המון אושר, אין ספק שלהיות אמא זה לא קל. במיוחד אמא שעובדת בהייטק (גם בצבא זה לא היה גליק גדול). במיוחד אמא שעובדת בהייטק, ושבעלה נוסע לחו"ל לצרכי עבודה בתדירות גבוהה.
אייל בן 7 חודשים, והכל אצלי עדיין בבלגן. על פניו אני מתפקדת מצוין, הכל מאורגן, הכל דופק, אבל אני עוד לא מאופסת על השינוי העצום שחל בחיים שלי. עדיין לא עיכלתי סופית את העובדה שאני אמא, שחיי לא יחזרו לעולם להיות מה שהיו, ושזה מה יש.
אני מאחלת לעצמי שבשנה החדשה אצליח להכניס את חיי למסלול. לחיות טוב, לאכול בריא, לעשות ספורט, לרדת במשקל, לבלות עם המשפחה (עכשיו אני בעלת משפחה!), לישון בשקט, ולעשות הרבה כיף.
אני כרגע לא בטוחה איך בדיוק עושים את זה, אבל אני מבטיחה לנסות.
צחוק צחוק
| אין כמו צחוק של תינוק. במיוחד אם מדובר בתינוק שלך. כשאייל צוחק, גל של אושר מציף אותי. זו תחושה מיידית ואינסטינקטיבית של שמחה ללא גבולות, שמחה שממלאת אותי עד להתפקע. כשאייל צוחק, גל של רגשות אשמה מציף אותי. אני שואלת את עצמי – האם אני ראויה לצחוק הזה? האם אני אמא מספיק טובה? האם גם מחר הוא יצחק כשיראה אותי? פרדוקס, דיכוטומיה, או סתם…. חלק מהאמהות? |
 |
 |
|
יום ראשון בלי אייל
בעוד שבוע אני חוזרת לעבודה. מצאנו לאייל מטפלת, שתטפל בו ובעוד 2 תינוקות בביתה. היום התחלתי את ה"חפיפה" איתה. הבאתי אליה את אייל לשעה וחצי כדי שיכירו אחד את השני, בעוד אני מחכה בבית.
זה היה קשה.
מאוד קשה.
לי, זאת אומרת.
אם ביומיום אני לפעמים משתגעת שתהיה לי איזו חצי שעה של זמן רק לעצמי, בלי להניק או לשחק או להחליף חיתול או לנענע, אז הפעם… לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הסתובבתי כסהרורית בבית, שטפתי כלים, אכלתי משהו, ואחרי חצי שעה של חרדות – התקשרתי אליה. בדיוק כשהוא רצה לאכול ובכה.
לשמוע את הילד שלך בוכה בטלפון זה פשוט נורא. נורא. שיחררתי אותה כדי שתאכיל אותו, ואחרי חצי שעה התקשרתי שוב.
הוא בסדר גמור. אכל. החליפה לו חיתול. שיחקה איתו. הוא רגוע. נמצא בלול ומשחק. תבואי לקחת אותו כמו שקבענו.
הגעתי, לחוצה ורועדת. הילד שקט, רגוע, מחייך ומשחק. אמא שלו על סף התקף חרדה.
אימצתי אותו לליבי. נישקתי אותו. ילד שלי. נשמה שלי. איך עושים את זה? איך נפרדים? כל כך רציתי לחזור כבר לעבודה. התגעגעתי לעולם המבוגרים… ועכשיו, כשזה סוף סוף מגיע, קשה לי. קשה לי כל כך.
מחר אנחנו ממשיכות. נראה מה יהיה.
הגיע הזמן לקום
עברו-חלפו להם ששת השבועות של "משכב הלידה". איילצ'וק כבר בן חודש וחצי, ואני תוהה מה אני עשיתי בכל הזמן הזה. אה, כן. הנקתי.
הנקה זה הדבר הכי משעמם בעולם. אפילו השיעורים בקורס "היבטים משפטיים" היו פחות משעממים. בנוסף לכך, בשלוש בבוקר אני לפעמים תוהה, האם למעשה מדובר בקונספירציה של המין הגברי. טוב, אני מגזימה. אני יודעת שחלב אם זה הדבר הכי טוב בשבילו, ובינתיים עוד לא התייאשתי.
אז משכב הלידה הסתיים, ואני אומרת לעצמי שהגיע הזמן לקום. לקום ולחזור למסלול. להתחיל לאכול נכון (בשוקולד מריר ובביסלי אין ממש ויטמינים). לצאת מהבית יותר. לפגוש אנשים. לטפח את עצמי (הגופיה עם הכתמים של השוקו היא לא באמת סקסית). לא לתת לימים לעבור על פניי בלי לשים לב.
לפני הלידה הייתי בחורה נמרצת ואקטיבית. יאללה, להתעורר.
דברים שאת מגלה כשיש לך תינוק…
1. כשאת מסתכלת בראי, את תוהה מי חטף אותך בשנתך וביצע בך ניתוח להגדלת חזה בלי ששמת לב.
2. את מוצאת את עצמך קוראת לו בכל שמות החיבה שאת קוראת לחתולים, כולל "מיצי של אמא" ו-"מי כזה חתולון?".
3. למעשה, את בקושי משתמשת בשם הפרטי שלו.
4. כל יציאה מהבית היא פרויקט שדורש הכנה נפשית של כמה שעות, והכנה פיזית של כשעה (תלוי אם את מניקה לפני או לא).
5. להניק זה נורא משעמם.
6. אין שמחה כשמחת הגרעפס, חוץ מהשמחה כשהוא סוף סוף נרדם.
7. אם את מכינה לעצמך אוכל בשעה X, רוב הסיכויים שתצליחי actually לאכול אותו רק בשעה X+2.
8. בשעה 14:00 בצהריים את מגלה שעדיין לא צחצחת שיניים היום.
9. או אכלת משהו.
10. אם את עומדת איתו בתור, והוא בוכה, אנשים יסתכלו עליך כאילו את מפלצת שאוכלת את ילדיה, אבל אף אחד לא יוותר בשבילך על התור שלו.
11. אותם אנשים שלא קמו באוטובוס כדי לתת לך לשבת כשהיית בתשיעי, הם אותם אנשים שלא יפתחו לך את הדלת במקום ציבורי כשאת עם עגלה.
12. עדיין אין לך מושג מה זה אומר להיות אמא, ואת לא מרגישה כמו אמא, אבל את חושבת שהוא התינוק הכי יפה, מקסים, מתוק וחכם בעולם. בתנאי שהצלחת לישון קצת בלילה, כמובן.
ויקרא שמו בישראל: אייל
לא קל לקרוא בשם. מכיוון שאנו מאמינים ששמו של אדם משפיע על דרכו בחיים, התלבטנו ארוכות עוד בתקופת ההריון באיזה שם לקרוא לרך הנולד.
היו לנו הרבה קריטריונים. קודם כל, רצינו לקרוא לבננו בשם של בן, ולא בשם יוניסקסי. רצינו שם בעל 2 הברות לפחות (שם עם "משקל"), עם ניחוח ישראלי. שם גברי, עם עוצמה, ועם קונוטציה חיובית.
שיקולים נוספים היו שהשם לא יתחרז עם כל מיני קללות מעליבות, ושלא יזכיר כל מיני אנשים מוזרים מעברנו (השנוזל מכיתה ג'?).
הרבה שמות נזרקו לאוויר. לא הצלחנו להסכים על אף שם, מלבד אחד: אייל.
האמנתי שברגע שאראה אותו בבית החולים, אדע מה השם שמתאים לו. אז זהו, שלא. כשראיתי אותו, ידעתי אילו שמות לא יתאימו לו. השאלה היתה – האם הוא אייל?
קודם כל התלבטנו האם Eyal או Ayal.
Eyal משמעותו כוח, אומץ. כמו בתהילים (פ"ח, ה') – "נחשבתי עם יורדי בור, הייתי כגבר אין אייל". Ayal הוא בעל החיים, בן הזוג של האיילה (והפטרונוס של הארי פוטר!).
ניסיתי לדמיין מה אומר השם אייל עבורי. בשבילי הוא משדר אצילות, מלכותיות, עוצמה שקטה, מנהיגות מתוך בגרות ובשלות (לא מתוך מניפולציות או כוח הזרוע).
והילד? זוג עיניים כחולות מהממות שמסתכלות על סביבתן במבט עירני וסקרן (כן, אני מודעת לכך שהם בקושי רואים משהו בגיל הזה). ילד שדקרו אותו מס' פעמים בבדיקות הבילירובין, ועם זאת נשאר רגוע (אני בכיתי בשבילו). אין ספק – ילד עם עוצמה שקטה.
אז Eyal it is.
