באחד ממוספי חג הפסח התפרסמה כתבה על ניסוי שערך עיתונאי, ושעסק באמינות של מכשיר הפוליגרף. סיפור המסגרת היה שוד של מחרוזת יקרה במסגרת צילומי קמפיין יוקרתי, ו-3 דוגמניות נשלחו לבצע פוליגרף בניסיון לקבוע מי מהן הגנבת. הסיפור היה פיקטיבי לחלוטין, לאף אחת מהדוגמניות לא היה קשר לקמפיין והן מעולם לא ראו את המחרוזת המדוברת, שגם היא כלל אינה קיימת.
בכל מכון פוליגרף רמז העיתונאי שהוא חושד באחת הדוגמניות (בכל פעם דוגמנית אחרת), כי היא נראית לו לא אמינה או שלא ענתה לו לשאלות ששאל בנושא.
מה התוצאה? הפלא ופלא. מלבד במכון פוליגרף אחד ויחיד, בכל המכונים נמצא שאותה דוגמנית חשודה היא שקרנית.
ואני שואלת – למה להרחיק לכת לניסוי שאינו קשור כלל וכלל לחיים הפרטיים של רובנו? להלן הצעה לניסוי דומה שהורים רבים יזדהו איתו:
הביאו בבוקר לגן ילד בריא לחלוטין. גשו לגננת ואמרו לה משפטים בסגנון הנ"ל:
"שימי עליו עין, נראה לי שהוא מפתח משהו…"
"הוא קם בבוקר על צד שמאל, אני מקווה שהוא לא מתחיל להיות חולה"
"אתמול היה לו קצת חום אחרי הצהריים, אבל אחר כך הוא ירד והכל בסדר" (הילד בריא לחלוטין, כן?)
"הוא קצת משתעל, אבל הרופא אמר שבינתיים זה כלום"
"הוא לא כל כך אוכל, אני מקווה שזה כלום"
וכו' וכו' כיד הדמיון הטובה עליכם.
צאו מהגן. הפעילו סטופר ומדדו כמה שעות עוברות עד שמתקשרים מהגן בטענה שהילד חולה ויש לקחת אותו מיד הביתה.
אני מתנצלת בפני כל הגננות שקוראות את זה. ברור שזה לא קורה בגן שלכם. זאת אני שלא בסדר, אמא מזניחה שכמוני, שמעדיפה להישאר במקום העבודה שלה במקום לבוא לקחת מהגן ילד שהגננת החליטה שהוא חולה, אבל איכשהו בבית מתגלה בריא לחלוטין.
נו, באמת. עשיתי ילד ואני עוד מעזה שתהיה לי קריירה? גועל נפש.

אני בחודש שמיני ויש לי בטן ענקית. אני מתכוונת ע-נ-ק-י-ת. בהערכת הגדילה שעשו לי לפני 3 שבועות הסתבר שהבייבי גדול לגילו, ומאז יש לי תשובה מעולה לכל אלו שמעירים הערות על הבטן הגדולה שלי. אם יש משהו שלמדתי מאז ההריון הקודם, זה לזהות את אותם אנשים שעומדים לפתוח את פיהם ולהעיר הערה חסרת טקט על המראה שלי, ולהקדים אותם: "כן, אני ענקית!", אני אומרת תוך כדי עפעוף וחיוך. "הוא פשוט גדול. ככה זה".
ממש. לקילוגרמים של שוקולד שאני טוחנת אין ש-ו-ם קשר לזה.
אבל לא על זה רציתי לדבר.
עכשיו אביב, הקיץ בפתח, העיתונים מלאים בקטלוגים של בגדי נשים והחנויות מלאות בסחורת new collection קיצית. קיבלתי gift card מתנה לחג מהעבודה. לסיכום – מדובר בסיוט. חוץ מלתצפת על הבגדים בחנויות ולנסות להיזכר איך נראיתי לפני 8 חודשים (בהריון הזיכרון לא משהו), אפילו למדוד אני לא מעזה. החזה שלי גדל במידה, על נושא הבטן כבר דיברתי, גם הירכיים הם לא מה שהיו eight months ago, והשאלה המרכזית היא – למה.
למה לנפנף בבגדים חדשים ובוהקים מול אישה במצבי? אין לכם לב?
אפילו סנדלים חדשות אני לא יכולה לקנות בגלל הבצקות שיש לי ברגליים.
רק אל תתחילו את סוף העונה מוקדם מידי. תנו לי כמה חודשים בשביל להספיק ללדת וגם לחזור למשקל הקודם. תעשו ג'סטה. זה ישתלם לכם.
עד אז אאלץ כנראה לפצוח בדיאטת קניונים. כאב הלב הוא פשוט חזק מידי.

אני היום בשבוע 24+3, ולפני שבועיים בערך עשיתי את סקירת המערכות המאוחרת. טפו טפו טפו, הכל תקין. הבייבי כבר הרבה יותר גדול (וגם גדול בכמה ימים יחסית לגיל ההריון), ויכולנו להבחין ביותר פרטים, בעיקר של הפנים.
מעניין שצילומי האולטרסאונד שלו שונים מאלו של אייל. הפנים פשוט נראות אחרת. גם בעלי וגם אמא שלי טוענים שלפי האולטרסאונד אין ספק שהילד יהיה דומה לי – נחכה ונראה…
ראיתי לפני כמה ימים תמונה של אבא שלי כשהיה תינוק, ואולי הבייבי יראה כמוהו כשיוולד (למרות שאני יותר דומה לאמא שלי, אני חושבת).
בסקירות של אייל לא הצלחנו להוציא תמונות תלת מימד טובות, אבל הפעם דווקא כן – נכון שהתמונה הזו פשוט מדהימה? לא ייאמן לאן הגענו עם טכנולוגיית ההדמייה כיום.
לא קל לי להודות בזה, אבל אני מוצאת שאין לי כל כך זמן להריון הזה… במהלך היום אני עם הלחץ המטורף בעבודה, אחרי הצהריים עם אייל, בערב עם בעלי ועם עצמי – וכתוצאה מכך אני בקושי מקדישה זמן לחשוב על מה שעובר עליי בגזרה ההריונית. הבטן גדולה ובולטת (לפרקים אני עדיין תוהה איך היא צמחה לה כך פתאום), העייפות משתלטת, והתנועות של העובר כבר מאוד מורגשות, אבל עדיין אני לא מעכלת את מה שעובר עליי ולקראת מה אני הולכת. אני לא יודעת אם זה טוב או לא טוב….
החלטתי שבשבוע 30 אתחיל להתאפס על עצמי. צריך לתכנן מה עוד צריך לקנות/להשיג, למצוא דולה, לעשות קורס רענון לקראת הלידה, אולי להתייעץ לגבי חווייה מתקנת של הלידה הקודמת… אני רוצה גם לעשות קצת צילומי הריון מפונפנים, לסגור דברים אחרונים (שיפוץ בבית?)…
אני מקווה שיהיו לי הכוחות לכך.

את הרוב שכחתי. אני לא באמת זוכרת אחד לאחד מה זה אומר להיות אמא של תינוק קטן. החיים במחיצת אייל, שנתיים ו-10 חודשים, מלאים וגדושים בשירים, פאזלים, יצירה, סיפורים, דיבורים ומשפטי מחץ. איך אפשר לזכור מה קרה לפני? (ולדעתי עדיף ככה)
לפני כמה ימים אייל ביקש לראות תמונות של עצמו כשהיה קטן ("כשהייתי תינוק"). הבטתי בהן יחד איתו, ונדהמתי לראות עד כמה גדל והשתנה (למרות שעוד אז היה אפשר לראות כמה שהוא מדהים), ועד כמה שכחתי…
אני בהריון, שבוע 16 (אוטוטו מסיימת חודש רביעי). ב-29 במאי, חג שבועות, עתיד להיוולד לאייל אח קטן (הוא עוד לא יודע על זה).
קיווינו שהפעם תצא בת, אבל מה שוות התוכניות שלנו? קשה לי לעכל שעוד פלוס-מינוס 5 חודשים אהיה אמא לשני ילדים, שני בנים. אני מקווה שיהיה ביניהם קשר טוב, ושיהיו חברים קרובים. אנחנו נעשה כמיטב יכולתנו כדי שזה יקרה.
ואני מקווה שהפעם הילד יצא לפחות קצת דומה לי 🙂
(אייל הוא העתק של בעלי, למרות שבאופי הוא דומה לי יותר)