ובאמת למה? זו שאלה שאני מתחבטת בה ארוכות בתקופה האחרונה.
אני מגדירה את עצמי כטיפוס פתוח, שאוהב להעניק, לתת, לעזור ולהשקיע. רוב האנשים מגיבים לכך באופן חיובי ונהנים מכך. במשך שנותיי, נתקלתי במספר מועט של אנשים שהשיבו על הנתינה שלי ביחס מכוער. לרוב, ניתקתי את כל "צינורות ההפצה" שלי אליהם, וניסיתי להתרחק.
אבל עכשיו זה לא עובד לי. קשה לי להתמודד עם המצב הנוכחי שבו אדם מסוים מתייחס אליי בצורה מגעילה, למרות (ואולי בגלל) ההשקעה והרצון להעניק שלי.
אמרה לי חברה – תתרחקי!
אבל קשה לי. קשה לי ליצור את הנתק המחשבתי הזה.
החלטתי לנסות לנקוט באסטרטגיה אחרת, ולנתב את הרגשות והמחשבות הפגועים ליצירת מנוף לשיפור עצמי והגשמת מטרות. זה קשה. אבל אני מנסה.
למה לי לקחת ללב….
יותר מחודש!
רציתי לכתוב כאן שאני ממש בושה ונכלמת שלא עדכנתי יותר מחודש.
אבל האמת? אני לא. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה עבר לי הזמן כל כך מהר.
לכולנו יש זיכרון סלקטיבי. כל שנה אנחנו מתפלאים איך השנה הזו עברה עוד יותר מהר מקודמתה. אבל הזמן הוא אבסולוטי. הוא מתקדם בקצב קבוע. ההבדל היחיד הוא הווליום של העשייה שלנו.
אז מה עשיתי בחודש וחצי האחרונים? (לא לפי סדר כרונולוגי, לפי סדר אחזורי אסוציאטיבי)
יש לי עבודה חדשה (בינתיים אני מרוצה, טוב תודה), הייתי חולה (סתם הצטננות), הכנתי 2 עבודות לאוניברסיטה, עשיתי קורס צילום דיגיטלי, התארחנו ואירחנו חברים מספר פעמים, ארחנו משפחה, ניסיתי המון מתכונים (כולם ב-"פשוט מבשלת"), חיסנו את החתול, מצאתי זמן להשלים כמה עבודות של מלאכת יד, ראינו כמה סרטים (ביניהם "אהבה זה כל הסיפור" ו-"מיסטיק ריבר", שניהם מצוינים), או בקיצור, הייתי עסוקה בלחיות. מפתיע איך זה קורה לנו לפעמים 🙂
גשם ודברים אחרים
לעולם לא אבין את אוהבי החורף. יש אנשים שפורחים כשהכל קודר, חשוך ורטוב בחוץ. אני לא. אני אוהבת את הקיץ – האור, החמימות והפרחים.
בשבוע הבא יחלו הבחינות. יש לי שתי בחינות במיני סמסטר הנוכחי: סטטיסטיקה וחשבונאות. אפשר לומר שאני "חצי" מתוחה. חשוב לי מאוד להצליח ולקבל ציון גבוה. מצד שני, אני די בטוחה שאוכל לעשות את זה.
החלטתי לפנות בסוף השבוע הזה זמן ולסדר את שולחן היצירה העמוס שלי. יש לי שם ערימות של מתכונים, כל מיני יצירות חצי-גמורות, ובעיקר בלגן. אני מקווה שאעמוד בה….
אנחנו מתכננים לנסוע בקרוב לטיול בצפון, ללון בצימר ולטייל. זו תהיה הפעם הראשונה שנעשה טיול מהסוג הזה. זה אולי נשמע מוזר, אבל אני ובעלי היינו יחד בחופשה בחו"ל יותר פעמים מאשר בחופשה בארץ…. הגישה תמיד היתה שאם כבר לוקחים חופש – ננצל את המצב לנסוע לחו"ל. דווקא השנה, בגלל מגבלות זמן, לא יצא לנו לטוס. כך "גילינו" מחדש את קונספט החופשה בארץ. אני מחכה בקוצר רוח לטיול. לא יזיק לי לשנות אווירה.
אז זה מה שקורה איתי.
10 דקות ביום
אני ובעלי אנשים עסוקים. אנחנו חוזרים מאוחר מהעבודה (שש וחצי בערב ואילך) במצב צבירה די מותש. לפעמים אנחנו יוצאים בערב, לפעמים רואים סרטים בטלויזיה, לפעמים כל אחד עוסק בתחביביו, או אני בלימודיי, ולפעמים פשוט אין כוח לעשות כלום.
הנגזרת מכך הוא הבלגן השורר אצלנו בבית. כלים בכיור, קרטוני "פיצה מטר", עיתונים זרוקים, ערימות כביסה. למי יש כוח לסדר?!
ביום שבת אירחנו חברים. ניקינו יפה-יפה את הבית, סידרנו את רוב הבלגן, וראו זה פלא: השולחן בסלון נראה כל כך נחמד בלובנו הטבעי (במקום מנוקד בעיתונים), הכיור נראה כל כך נקי וגדול בלי ערימות הכלים (מסתבר שהוא בצבע בז'), והבית נראה כל כך שליו, שקט ומרווח. המראה הזה פשוט גרם לי לקחת נשימה עמוקה וטהורה ולחייך.
אז החלטנו. בכל יום כל אחד מאיתנו מקדיש 10 דקות לסידור הבית. זה יכול להיות הפעלת מכונת הכביסה, העברה למייבש וקיפול הכביסה היבשה. זה יכול להיות פינוי הכלים והעברה למדיח. זה יכול להיות סידור העיתונים במקומם. זה יכול להיות סתם ניקוי אבק. זה יכול להיות בישול אוכל לשאר השבוע. העיקר הוא שאנחנו מקדישים 10 דקות מזמננו כדי לעשות את חיינו נעימים יותר. אך ורק בשבילנו.
התנסנו בכך ביומיים האחרונים. ציפיתי שזה יהיה מעיק, אבל בינתיים ההרגשה טובה מאוד. מתי כבר יוצא לנו לעשות משהו אך ורק בשביל עצמנו? זו ההזדמנות.
להתאפר
מעולם לא הייתי מהמתאפרות. זה תמיד נראה לי כמו דבר מסובך, שמתאים רק לנשים עם ידיים יציבות והמון זמן וסבלנות, לא לי. אם הייתי צריכה לדמיין את עצמי עם איפור, חשבתי על דימוי של מסכה מגרדת, שיש לשאת אותה בגבורה עד שמגיעים בסוף היום הביתה, ומתחילים במלאכה המייגעת של הסרתה. אולי בגלל שגדלתי בשנות השמונים, איפור נראה לי תמיד דבר מוגזם, מיותר, ששייך לסינדי לאופר ולדוגמניות שבועוני "לאישה". משהו שהולך טוב עם כריות כתפיים ענקיות.
לא אשקר ואומר שמעולם לא התאפרתי. ליפסטיק וצלליות באירועים מיוחדים. מסקרה באירועים מאוד מאוד מיוחדים. בדרך כלל אני נטורליסטית.
כל זאת, עד שהתחתנתי.
היה לי קשה לזהות את עצמי עם האיפור הכלתי (לאן נעלמו הנמשים?), אבל לא יכולתי להתעלם מהעובדה שניראתי פשוט זוהרת. אמנם האיפור לקח שעה, וגם להוריד אותו לקח זמן, אבל הזוהר….
את המידע הזה שמרתי בראש, עד שלקראת יום ההולדת הגיע הזמן להחליף דיסקט. הלכתי לשעת ייעוץ חינם בעינייני איפור (באיל מקיאג'). שם לימדו אותי באיזה מברשת מורחים מה, ומה מתאים לי (הצבעים הסגולים, אהוביי).
לאחר בדיקת המלאי בבית, הצטיידות קלה בסופר פארם ו-"החלפות" עם אחותי, הרגשתי מוכנה.
אתמול היה המבחן. הוזמנו למפגש אצל חברים.
איפרתי את עצמי כמו שלמדתי, דאגתי לא להסתיר יותר מידי את הנמשים, ואחרי 10 דקות נראיתי כמוני, רק עם עור חלק יותר ואחיד יותר, עיניים זוהרות, והרבה יותר אלגנטיות וצ'ארם. הרגשתי כמו כוכבת קולנוע, או כמו שבעלי אמר: "את נראית מיליון דולר".
אז נכון שלא הבסתי לגמרי את המושבניקיות, ואין לי כוונה ללכת למכולת עם מייק-אפ, אבל זה כל כך כיף לדעת שהזוהר הוא במרחק של 10 דקות קלילות ממך, אם רק תרצי.
(טיפ קטן למתנסות: מגבונים להורדת איפור זו המצאה מופלאה)
15 בנובמבר 2003
אופנה, בגדים, נעליים, אקססוריז, אישי, להיות אישה
אופנה וטיפוח, איפור, נשים
אין תגובות
זה הסתיו עם הענן
אחרי מספר ימים של שמש ומזג אוויר חם, פתאום ירדה איזו קרירות על העולם. אפשר לנשום בחופשיות, בלי אגלי זיעה. בלילה, החתולים נכנסים מתחת לשמיכות שלנו כדי להתחמם.
אני לא אוהבת את החורף. אף פעם לא אהבתי. בשבילי, הקיץ מייצג קלילות וחופש. האצבעות מציצות מהסנדלים הפתוחים, הלבוש קליל, האוכל קליל, והכל פחות זהיר ומחייב – לא צריך להדליק את הבויילר, לא צריך להזהר משלוליות, לא צריך להסחב עם מעיל ומטריה.
באירופה הסתיו הוא אחר. עלי שלכת חומים-אדומים מתפצפצים בין הרגליים, והעצים נראים ספק מוארים ספק עולים בלהבות. הקמינים מוסקים. אצלנו, בארץ הירוק-עד, הסתיו מתבטא בעיקר בחשכה מוקדמת, רוח וחשבונות חשמל מנופחים בגלל שימוש יתר במזגן.
אנחנו מתחילים בהכנות לחורף המתקרב. האוכל של החתולים הועבר מהמרפסת הפתוחה לפנים הבית. שמיכות הפוך מחכות בארגז המצעים ליום הקריאה. לובשים ארוך יותר בערבים. פחות חלונות פתוחים. ואני מתחילה להתרגל לרעיון שתכף אצטרך לאפסן את הסנדלים, אהוביי, ולעבור לנעליים וגרביים.
במאפייה שברחוב שלידנו כבר התחילו למכור סופגניות.
ובשאר החדשות…..
אני מרגישה שמשהו משתחרר. יש לי תחושה שמשהו טוב מתחיל לקרות. לי, זאת אומרת. האור בקצה המנהרה הפסיק לדעוך, והוא הולך ומתחזק.
היו לי ימים מהנים בשבוע האחרון. ההרצאות ביום הראשון ללימודים היו טובות. גם מרצים מצחיקים וגם היה מעניין. הקורסים בטטיסטיקה למנהלים וחשבונאות פיננסית נשמעו כל כך משעממים על הנייר, ולהפתעתי הם לא היו כך. אפילו מצאתי לי שותף.
ביום שישי היינו במסיבת יום הולדת של חבר של בעלי. הייתי בטוחה, שאחרי הברכות הראשוניות והאוכל וכל ההתרגשות, די נשתעמם, ונעזוב מוקדם. בסוף דווקא פגשנו אנשים חדשים וממש מעניינים, וניהלנו איתם שיחות מעניינות, ויצאנו משם בחצות. אפילו היה סושי.
אתמול אירחנו אצלנו ידידה משותפת שלנו ואת החבר החדש שלה. די חששנו שהערב לא יזרום, אבל דווקא היה רגוע ונינוח. הראנו להם את הדירה (הם התלהבו), ראינו סרט ביחד ("מה נשים רוצות"), החתולים התרוצצו בינינו (במיוחד ז'אן-לוק, שנמרח על האורחים כאילו אין מחר) והיה נחמד.
וביום שבת, אני עושה מסיבה לכבוד יום ההולדת שלי. אני מקווה שהמגמה החיובית הזו תמשך גם לשנתי ה-25.
