ביום ראשון רופא המשפחה נתן לי הפניה לבדיקות דם שגרתיות. אמנם כמות הבדיקות מילאה 2 עמודים, אבל בשלב זה לא חשדתי בכלום. ביום שני בבוקר הלכתי למעבדה.
אני שונאת בדיקות דם. לא אחת קרה לי שהאח/ות לא היו מיומנים, ומצאתי את עצמי עם שטף דם ענקי כחלחל-סגלגל. הבדיקות גם תמיד עושות אותי נורא חלשה, ולפעמים קצת מסוחררת.
האחות דווקא היתה מאוד מקצועית. היא "חלבה" ממני 7-8 מבחנות (בשלב מסוים הפסקתי לספור), ולא השאירה אפילו סימן. חתיכת תחבושת הוצמדה למקום הדקירה, כדי לספוג את הדם, ואני נשלחתי לשבת בחדר ההמתנה ולחכות 5 דקות.
חיכיתי. שתיתי כוס מים. הרגשתי קצת חלשה, אבל לא הייתי מסוגלת לשבת יותר. היה חם בחדר ההמתנה. מאוד מאוד חם. הייתי חייבת לצאת החוצה כדי לשאוף קצת אוויר.
יצאתי החוצה. הרגשתי מסוחררת. נשענתי על גדר האבנים ונשמתי עמוקות.
הכל היה רגוע ושקט מסביב. הרגשתי שאני שוכבת, ולא הבנתי למה. זכרתי שקמתי בבוקר מהמיטה והלכתי לעבודה. לא יכול להיות שאני שוכבת במשרד. אני לא נוהגת לעשות את זה, וזה לא מרגיש כאילו אני על שולחן.
ואז הבנתי.
קמתי וכשלתי פנימה לתוך המעבדה, ופניתי לעבר חדר האחיות. שאלתי בנימוס – סליחה, יש לי סחרחורת, אני יכולה לשכב כאן לרגע?
כנראה שנראיתי ממש נורא, כי תוך שניה אחזו בי אחיות משני הצדדים, השכיבו אותי על המיטה, והרימו את הרגליים שלי ב-90 מעלות.
"רופא! צריך לקחת אותה לרופא!", מישהי צעקה, אבל האחות אמרה בקול נחרץ – לא צריך שום רופא. היא תהיה בסדר.
ואז חשבתי – כמה זמן הייתי יכולה לשכב שם, עד שמישהו היה שם לב?
ואז התחלתי לבכות.
את השאר אחסוך מכם – תערובת של בכי ושיחה סוריאליסטית ביותר עם האחיות. כשאני חושבת שוב על מה שקרה באותן שעות, הכל נראה לי כמו סיטואציה מצחיקה בסוריאליסטיות שלה. אבל באותו זמן הרגשתי רק חלשה ומפוחדת.
רק היום אני מרגישה שהצלחתי להשתחרר מהחוויה המפחידה הזו. לכן רק היום חזרתי לכתוב.
התעלפות
ימי הקור
לאמא שלי יש שיגעון, ששמו: החלון הדרומי של המטבח. מדובר בחלון שפתוח בכל שעות היממה, גם בסופות השלג הגדולות ביותר. אפילו רק העלאת ההצעה לסגרו (בכל זאת, קר) נתקלת בזעם עמוק, וכל זאת תחת ההגנה של העיקרון הפולני מס' 12, הידוע יותר בשם – "צריך שיהיה פה קצת אוויר!", או לחילופין בשם – "רחלי, את לא בסדר, הבית שלך בכלל לא מאוורר!!"
ביום שישי האחרון, כבכל יום שישי, שמנו פעמנו לעבר בית הוריי, לארוחת צהריים ולביקור של יום שישי. בחוץ סערה, קור, רוחות וגשמים. בעלי שם עליו 3 שכבות, ואילו אני הסתפקתי "רק" בחולצת פליס עבה ובמעיל צמר. לפני שיצאנו מהבית, אמרתי לבעלי – אולי תיקח גם את מעיל הפליס שלך? אך הוא טען שהשכבות שיש עליו מספיקות לו.
הוא יצטער על הטעות הזו מאוחר יותר.
הגענו לבית הוריי. בחוץ יורד גשם, ובפנים חצי מהחלונות פתוחים. שיניי החלו לנקוש כקסטנייטות, ברכיי לרקוד למבדה, וכפות רגליי להעלות קרח. בעלי דג לו מעיל מהארון של ההורים (אמרתי לך להביא את הפליס!). אבא עובר בכל הבית וסוגר את כל החלונות.
חוץ מחלון אחד.
החלון של המטבח.
אני יושבת בסלון ומרגישה משבי רוח על עורפי. הוריי טוענים שאני מדמיינת וש"בכלל לא קר!" (ממש לא קר, סתם הם לובשים מעילים בתוך הבית, בשביל האורחים…).
כשידיי מתחילות להכחיל, וכשאני כבר לא מסוגלת להרגיש את כפות הרגליים, אני נוקטת בטקטיקת התאבדות.
אני צועדת לעבר המטבח וסוגרת את החלון, לפני שאמא מספיקה לשים לב.
"את לא נורמלית!", אמא צועקת, "אין כאן מספיק אוויר!"
"מה אוויר????", אני צועקת, "קרררר ליייייי!!!!"
הצבע מתחיל לחזור לפניי. העתיד נראה טוב יותר. יש תקווה באופק.
ככה זה, חברים. המעז מנצח.
בשבוע הבא אנחנו באים עם 2 זוגות גרביים, תנור נייד, ומעיל הפליס.
סתיו עכשיו
מבשר הסתיו אינו באמת החצב, גם לא הנחליאלי, אלא המראה של נשים רועדות מקור בבתי משרדים.
הסתיו התחיל, וקר לי. אני, ילדת טבע שכמותי, מסתובבת לי בסנדלים ובחולצות קצרות, ומוצאת את עצמי קפואה מקור באוטובוסים, במסדרונות בעבודה, בכיתת הלימוד באוניברסיטה.
השבוע נשברתי והתחלתי ללבוש חולצות עם שרוול ארוך, ללימודים הצטיידתי בז'קט מפליס, שהפחית אך במעט את הקור. רגליי נותרו קפואות.
מהחזקים בעקרונותיי היה העיקרון של נעילת סנדלים עד שמתחילים הגשמים (הגשם הראשון לא נחשב).
האם השנה אשבור את העיקרון הזה? אני קרובה לכך. אני חושבת שאני מתחילה להזדקן.
הצל של אנדר
מי שקרא את "המשחק של אנדר" – נא למהר ולקרוא גם את "הצל של אנדר". מי שלא קרא את שניהם – כדאי להתחיל.
שני הספרים האלו מקוטלגים תחת הקטגורייה של "מדע בדיוני", אבל אל תתנו לקטגוריה להפחיד אתכם. שניהם ספרים מעולים ומרתקים. את "המשחק של אנדר" קראתי כספר מתח, ואילו את "הצל של אנדר" כבר קראתי כספר דרמתי, מרגש, שנגע בי עמוק בלב (כנראה שאלפי גיקים מתכווצים כרגע למקרא התיאור שלי, אבל לא אכפת לי).
את "הצל של אנדר" אהבתי יותר, אני מודה, בגלל שהדמות הראשית, בין, הזכיר לי מאוד את עצמי. תמיד קטנה יותר, שונה, עם כישורים חברתיים בעייתיים, וכן – גם תמיד בעלת תפיסה מהירה יותר מאשר כולם, קולטת ומבינה מהר יותר, לומדת מהר יותר.
אולי המילים האחרונות שלי יתפסו כשחצנות – אבל האמת היא שאין דבר קשה, עצוב ומתסכל יותר. "הרגילים" שוחים עם הזרם והם "כמו כולם". המתקשים – מקבלים עזרה, או לפחות אמפתיה. המהירים (במיוחד אם הם ממין נקבה)- נידונו לשיעמום, התעלמות, ניוון או לעג. כך גדלתי, ומעניין לחשוב כיצד היו שונים חיי אילו היה זה אחרת.
הפסקה לנשימה
השבועות האחרונים לא היו נעימים עבורי. לחום הנורא נוספו לחץ בעבודה ובלימודים, והרגשה של ריקנות, כאילו כל חיי סובבים אך ורק סביבם, ולדברים שמגדירים אותי אין מקום.
הפקק קצת השתחרר, ולכן חזר לי החשק לכתוב.
סידרתי את שולחן היצירה המבולגן, והתחלתי לעסוק שוב בתחביבים שלי, כמו שאני אוהבת.
תוצאות ראשונות ניתן לראות ב-"פשוט מבשלת" וב-"עשר אצבעות".
אמשיך יותר מאוחר.
פתאום נפתחת דלת
משהו בי נפתח. אני מרגישה את זה. אני שמחה יותר. אופטימית יותר. מדברת יותר. פחות שתקנית וביישנית.
וזה משמח אותי ברמות שאי אפשר לתאר.
וזה מפתיע אותי כל פעם מחדש.
אני בוחנת את עצמי מהצד ומקווה שזה לא חד פעמי. שזה ימשיך כך. אני מנסה ללכוד את קרני השמש שמתפתחת בתוכי, ולפתוח לה עוד חלון ועוד אחד.
אני מתאמנת בלדבר יותר ולשתוק פחות, בלהתבדח, בלהקשיב, בלהגיב ובלשאול.
וזה כיף עצום.
שבוע הספר העברי
הגענו למסקנה שאסור לנו להיכנס לחנות ספרים יותר מפעם בחודש. אנחנו מכורים לזה. אנחנו קונים ספרים ואין לנו איפה לשים אותם. כמעט ולא קורה שאנחנו נכנסים לחנות ספרים ולא מוצאים ספר שאנחנו רוצים, אם זה בפינת המוזלים, או קלאסיקה של הוצאת פנגווין שגיליתי שאין לי, או ספרון בישול ב-15 ש"ח. אם חנויות הספרים היו נוהגות בשיטה של שיווק אינטימי, כבר מזמן היינו מקבלים לביתנו הררי קופונים שמנסים למשוך אותנו לחנות שוב ושוב.
כשעליתי לכיתה א', כבר ידעתי לקרוא ולכתוב. אמא מספרת שעוד כשהייתי תינוקת, היא הייתה שמה בלול שלי ספרי ילדים. בכיתה א', אמא לקחה אותי לחנות ספרים כדי שאבחר את הספר הרציני הראשון שלי. קראו לו "פילי והילי", ובחרתי אותו כי על הכריכה יש תמונה של כלבת בולדוג מחייכת ומחזיקה עוגת יום הולדת. הספר הזה עדיין נמצא בבית הוריי, ובמצב לא רע.
מאז, בעצם, לא הפסקתי לקרוא. הספרייה היתה אחת מהיתרונות של לגדול במושב. אם בספריית בית הספר הייתי יכולה להשאיל רק ספר אחד בכל פעם, בספריית המושב הייתי יכולה להשאיל אפילו 20 ספרים, והשאלתי! הייתי "מחסלת" אותם כמו כלום…
כשהתחלתי ללמוד אנגלית ביסודי, גיליתי שבספריית בית הספר אפשר להשאיל גם ספר באנגלית בנוסף לספר בעברית. איך תולעת ספרים כמוני יכולה לעמוד בפיתוי? מיד התחלתי להשאיל גם ספרים באנגלית, מ-stage-ים שונים.
והיום אני קוראת באוטובוס, בסלון, במיטה לפני השינה, גם באנגלית וגם בעברית. במבט לאחור, אני חושבת כמה הרווחתי מההתמכרות הזו, מעבר לניצול שעות הפנאי. הידע. הרחבת האופקים. השפה (גם אנגלית וגם עברית!).
אני לא מבינה את הסטטיסטיקות של הקריאה בקרב ילדים ונוער. גם בזמני היו מחשבים, טלוויזיה. גם היום יש מחשבים, טלוויזיה, אינטרנט. למה זה צריך לבוא במקום, למה הקריאה לא יכולה לבוא בנוסף? הרי מרוויחים מכל העולמות!
כשאהיה אמא, אני מקווה שאשכיל לעודד את ילדיי להיכנס לעולם הקריאה, כפי שעשתה אמא שלי.
מוטיבציה להורדה
בזמן האחרון, החיים מוליכים אותי, ולא אני אותם. אני שקועה עד מעל לראש בשוטף, ובהתמודדות עם כל מיני דברים שאני חייבת לעשות, ולא נשאר לי זמן לעשות דברים שאני רוצה לעשות.
הצלחתי לשפר מעט את המצב בחופשת שבועות, אבל גם אז, הצלחתי להגשים תוכניות גדולות ולא חשקים קטנים.
בזמן האחרון, אין לי ממש מוטיבציה לכלום. לא לדיאטה, לא ללימודים, לא לתחביבים. הראש מזמזם לי, ואני רוצה להרגיע אותו, להיות פחות מוטרדת, וזה לא פשוט. אף פעם לא האמנתי שדברים צריכים לבוא בקלות, להתגשם בלי מאמץ, אבל הייתי רוצה שזה אכן יהיה כך. להיות עטופה. התעייפתי מלהיות היוזמת והמוציאה לפועל. מתחשק לי להיות קצת רק "משתתפת".
עוד מעט סוף יוני, והתיכונים יצאו לחופש גדול. איזה אבסורד זה לתת לאנשים צעירים בגיל הזה חודשיים חופש. איזה בזבוז. תנו לי חודשיים חופש על חשבון המערכת – ויש כל הרבה דברים שאוכל לעשות איתם! ובתיכון? מה כבר עשיתי?
האירוניה שבלהיות מבוגר.
dance like nobody is watching
חתונה של חברים. הדי.ג'יי מביא אותה במוזיקה, ואנחנו רוקדים. מה זה רוקדים…. כאילו אין מחר.
השיר מתחלף, הקצב חזק יותר, ממכר. בעלי עוצם את עיניו ונותן למוזיקה להזיז אותו. הידיים זזות לכל עבר. הראש. הגוף.
אני מסתכלת עליו ומחייכת. פעם, כשהייתי יותר ילדה, הייתי נבוכה. רציתי שירקוד "כמו כולם". מאופק, הגוף קצת נוקשה, הראש עסוק ב"מה יחשבו". היום כבר התבגרתי.
אני מסתכלת על הגבר המשוחרר הזה, שרוקד, ונהנה, וזורם עם המוזיקה, כאילו רק היא והוא קיימים, וחושבת – איך אפשר שלא להתאהב בו?
אני שמחה שהוא שלי.
המטרה: דיאטה!
החלטתי להתחיל את הקרב הראשון במלחמה על האוכל. הקילוגרמים הנושרים מקלים על לב כואב.
חוץ מזה, הקיץ אנחנו מוזמנים ל-3 חתונות וברית אחת. יש לי שמלה להיכנס אליה.
יש משהו מחזק בהצלחה לרדת במשקל. כשאת מצליחה להתגבר על הפיתוי בפסטה ברוטב שמנת ופטריות, או במנה פלאפל, או במגש פיצה, מי יוכל לך? עם כוח רצון כזה, אפשר להשיג הכל.
וכל זה נאמר ברצינות גמורה, מבחורה שכל חייה נאבקת ב"הורדות ידיים" עם המשקל. פעם למטה, פעם למעלה.
