בשלישי ורביעי התנתקתי מהמציאות. לא שמעתי את החדשות על בוגי, וזה גם לא ממש עניין אותי. הדברים שעניינו אותי היו בעיקר מתי אוכלים, איפה יש אבן שנוח לשבת עליה, ואיפה השביל שעליו אנחנו אמורים ללכת. יצאתי לסדנת שטח לפיתוח מנהיגות.
סדנת השטח כללה פעילויות שונות ומשונות, כגון ניווט עם תיק מלא בנפח 90 ליטר; חיפוש אחר בורות מים עם תיק מלא בנפח 90 ליטר; הליכה ארוכה בשבילים בוציים ומלאים באבנים, בעודי קשורה לבחור בגובה 2 מטר בערך; הכנת עשרות (אם לא מאות) פיתות בטאבון על מדורה; שינה בשק שינה במלון של מיליוני כוכבים, תחת כיפת השמיים; ועוד ועוד פעילויות שבחורה עדינה, פולניה ובורגנית כמוני לא ממש רגילה לבצע.
אני מודה, הייתי בטוחה שיהיה סיוט. הייתי הבחורה היחידה בקבוצה, אני ועוד 18 בנים. היה לי קשה מאוד לסחוב את התיק (בכל זאת, הוא היה הרבה יותר גדול ממני…), והייתי בטוחה שאקפא מקור בלילה, אשבור רגל או יד (או לפחות אנקע), לא אמצא את מקומי בקבוצה, ושכולם יהיו ממש לא נחמדים אליי.
כרגיל, לא נתתי לעצמי מספיק קרדיט. זו היתה חוויה מדהימה, וממש ממש נהניתי, למרות הקשיים. הבנים עזרו לי, סחבו לי את התיק, סיפרו לי בדיחות, פטפטו איתי, והפכו את כל החווייה הזו למהנה. אפילו מזג האוויר היה מצוין, ובלילה לא היה קר מידי. בקיצור, יצאתי מהסדנה בחיוך מאוד מאוד גדול.
אני לוקחת לעצמי כמה תובנות שגיבשתי בעקבות החוויה הזו – לשמור על ראש פתוח, לא לחשוש להתחבר עם אנשים (למרות שהם אולי נראים שונים מאוד), ולא לוותר על ההזדמנות לחוות חוויות שלא חווים כל יום, רק בגלל פחדים וחששות.
דבר נוסף שלמדתי, זה שלשבת על כסא מרופד הרבה יותר נוח מלשבת על אבנים.
