כולם מסכמים עכשיו את העשור, אז למה לא גם אני? כשחשבתי על מה שאכתוב בפוסט הזה, היה נראה לי כאילו ב-10 שנים האחרונות עברתי מחזור חיים שלם. כל כך הרבה השתנה אצלי בשנים האלו.

שנת 2000
חזרתי לגור בבית הוריי אחרי 3 שנים של מגורים עצמאיים במעונות הטכניון. זה היה לא קל לשני הצדדים, אני חושבת. בנובמבר 1999 חזרתי לשירות ושובצתי בחיל האוויר, אחרי שסיימתי תואר ראשון במדעי המחשב כעתודאית. אחרי שהתרגלתי להיות אדון לעצמי במשך 3 שנים, לקבוע לעצמי את מערכת השעות, מתי אוכל, מתי אקום בבוקר, וכו', פתאום נאלצתי לקום מאוד מוקדם ולנסוע ב-2 עד 4 אוטובוסים לבסיס (לכל כיוון). בשנה זו אף סיימתי קורס קצינות, שבסופו החלטתי את אחת ההחלטות החשובות והטובות בחיי – להיפטר מהפוני שכיסה את מצחי מגיל שנה בערך. בעצם מהשנה הזו התחלתי את שנות הקימה המוקדמת (ואני ממש לא טיפוס של בוקר), שיסתיימו כנראה רק כשאצא לפנסיה. בשנה זו אף פתחתי את הבלוג הראשון שלי, באנגלית בינתיים, ושמו girl.dot.comp.

שנת 2001
אני ובן זוגי דאז (בעלי דהיום) החלטנו לעבור לגור ביחד. שכרנו דירת 3 חדרים ענקית, קומה רביעית ללא מעלית, בראשון לציון (שיהיה לי קרוב לבסיס). בנוסף הצטרפתי לשומרי משקל והפכתי לחתיכה רצינית (כשאני מסתכלת על תמונות מאז, אני בהלם מכמה שהייתי רזה),  למגינת ליבם של כמה אנשים, שכנראה היה להם יותר נוח איתי כשהייתי שמנמנה. פתחתי את הבלוג הראשון שלי בעברית – רחלי.נקודה.נט.
אנחנו מאמצים את דקסטר, החתול הג'ינג'י.

שנת 2002
שנה פלינדרומית לא יכולה להיות רעה, נכון?
בשנה הזו עשיתי קורס בניתוח מערכות בבית הספר למקצועות המחשב של צה"ל, והבנתי שזה המקצוע שלי ושניתוח מערכות וניהול פרויקטים זה מה שאני רוצה לעשות. בקורס גם פגשתי את ידידי ערן, ממש "ידידות ממבט ראשון". עד היום אני זוכרת את הקטעים שהרצנו בקורס. ערן חי כבר כמה שנים בארה"ב ואני מאוד משתדלת לשמור איתו על קשר.
השנה בן זוגי הציע לי נישואין במסעדת רוטשילד'ס בראשל"צ (שכבר אינה קיימת), ואמרתי "כן" (עוד החלטה טובה שעשיתי). ב-1.10.02, יום החברות הרביעי שלנו, התחתנו. שיר ההליכה לחופה היה מנגינת הנושא מתוך הסרט star wars, כיאה לגיקים.
סביב כל נושא החתונה נתקלתי בצרות עין וחוסר פרגון של הרבה אנשים, לצערי. הייתי צעירה ותמימה and now I know better.
במהלך השנה לקחתי כמה קורסים לתואר שני במדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה, אך לאחר שסיימתי אותם, הבנתי שבזאת סיימתי את כל הנושאים שעניינו אותי בתואר, והחלטתי לוותר על ההמשך. לקראת סוף השנה הועלתי לדרגת סרן.
סגרתי את הבלוג שלי כי לא יכולתי להתמודד יותר עם החשיפה והייתי צריכה קצת הפסקה מהאינטרנט.

שנת 2003
שנת המשכנתא. עברנו דירה להוד השרון, לקחנו משכנתא והשתדלנו להצטמצם בהוצאות. התאהבתי במלאכת הבישול, ופתחתי את בלוג הבישול שלי, פשוט מבשלת, ועוד 3 בלוגים: בלוג על יצירה, בלוג צילומים ובלוג אישי – הגלגול הקודם של הבלוג הזה – בשם "בלה בלה בלוג". באוקטובר התחלתי תואר שני במנהל עסקים במסגרת הטכניון, עוד החלטה טובה שעשיתי בחיי. פגשתי שם אנשים מקסימים ועד היום אני בקשר עם חלקם. אני עדיין רזה, פחות או יותר.
אנחנו מאמצים את ז'אן לוק, החתול השחרחר והיפה, אך שמנמן משהו.
אני עושה רישיון סוף סוף. על אוטומטי.

שנת 2004
עברתי לשרת בקריה בתפקיד חדש. עשיתי קורס צילום דיגיטאלי (מתנה מבעלי). כתבו על האתר שלי בידיעות אחרונות, YNET ומעריב, והאתר אף הוכתר כאחד מנבחרי השנה לשנת 2004. בעלי מסיים את התואר השני שלו (גם מנהל עסקים, אבל בתל אביב), ואני ממשיכה עם שלי. אני עדיין רזה, פחות או יותר.

שנת 2005
פורסמה עליי כתבת צבע במקומון של איזור השרון – כתבת המקומון ראיינה אותי, צלמת מקצועית צילמה אותי, וזה היה ממש כיף. אהבתי את התוצאה.
אני כבר פחות רזה, ובאמצע השנה גם נכנסת להריון. בעלי משתחרר מהצבא, מוכר את הטוסטוס ועידן מכונית הליסינג מפציע בחיינו. לראשונה אנחנו מסוגלים לצאת מגוש דן רבתי מבלי לבקש את הרכב מאמא שלי.
בסוף השנה הגשתי את הפרויקט האחרון בתואר השני שלי.

שנת 2006
נקודת מפנה. שנה של "לפני" ו"אחרי". אני יולדת את אייל בלידה קשה וארוכה, ולאחר מכן מתחילה השנה הקשה ביותר בחיי, מכל הבחינות. נקודת האור היחידה היא אייל – ילד מדהים, רגוע ונבון.
בשנה זו חטפו את גלעד שליט ופרצה מלחמת לבנון השניה, שהשתתפתי בה (עד היום אני מחכה לקבל את אות המלחמה דרך אגב. מה קורה עם זה?).
בשנה זו הבנתי שהאנרגיות החיוביות שאני שולחת לעולם לאו דווקא יחזרו אליי. שמי שחשבתי שהם חברים שלי אינם כאלה. שיש מעטים שאוכל לסמוך עליהם בעת צרה וצורך. שיש מעט מאוד אנשים שאני באמת חשובה להם.
השנה הזו לימדה אותי להיות זהירה ולשים לב למי אני מעניקה מהאנרגיות שלי, כי אחרת אשאר בלי.
לקראת סוף השנה השתחררתי מהצבא לאחר 7 שנות שירות והתחלתי להרוויח משכורת נורמאלית. התחלתי גם דיאטה במסגרת שומרי משקל, שוב.

שנת 2007
הדי השנה הקודמת עדיין מחלחלים בי בשנה זו, למרות שבאמצע השנה המצב משתפר. חוץ מזה, עכשיו אני גם רזה וחתיכה.
אייל מתחיל לדבר ומאז לא מפסיק. פשוט לא מפסיק לרגע. לא יאומן איך הוא מסוגל לדבר רצוף במשך שעות.

שנת 2008
אני עוברת לתפקיד אחר בתוך המחלקה שלי בעבודה. בעלי מתחיל לנסוע לחו"ל בתדירות של פעמיים בחודש, וזה קשה. הדבר נותן בי את אותותיו ואני מתחילה לאכול…
לקראת סוף השנה אני נכנסת שוב להריון, ובנובמבר חוגגת יום הולדת 30. מרגישה בת 25.

שנת 2009
במהלך ההריון אני עולה המון במשקל, וכל גופי מתכסה בבצקות, למרות שכל ההריון עשיתי יוגה ואף הלכתי לחדר כושר עד חודש שישי. בחודש התשיעי אני כבר בקושי מסוגלת ללכת, בקושי ישנה, ונמצאת בעיקר בבית. הלידה הקלה של יאיר המהמם, ויאיר עצמו, מפצים על הכל. מהבטן הענקית בגודלה יוצא תינוק רזה משהו – 3.160 ק"ג.
בחופשת הלידה אני מבינה שכשאמרו לי שכל המשקל העודף ירד אחרי הלידה – שכחו לציין תאריך ושנה. אני סובלת מעודף משקל שאני לא מכירה. שום דבר לא עולה עליי (גם לא הבגדים שלבשתי אחרי ההריון של אייל) ואני נפוחה נורא. יאיר תינוק רגוע ומקסים, ההנקה הולכת לי בקלות, וכתוצאה מכך הוא צמוד אליי והולך איתי לכל מקום, גם לקוסמטיקאית או לעשות ציפורניים. אני מתחרטת על כך, כשבתום 4 חודשים אני לא מצליחה לשאוב ויאיר מסרב לקחת בקבוק. אני מוותרת על השאיבות בלי כל חרטות, ויאיר מסתגל בכיף לבקבוקי סימילאק בעזרתה של המטפלת במשפחתון.
גם לאחר הלידה הזו אני מגלה לצערי שמי שחשבתי שהם חברים שלי אינם כאלה, ושיש מעט אנשים שבאמת אכפת להם ממני. מוטיב חוזר?
אחרי ראש השנה אנחנו עוברים לדירה חדשה, שמסתמנת כדירה שנזדקן בה בכיף. אני חוזרת לעבודה אחרי סוכות, יורדת קצת במשקל, ומשדרגת את סגנון הלבוש שלי בהשראת בלוגי האופנה האהובים עליי. עדיין שמנ.. מלאה.

ומה ב-2010?
אני רוצה שנה רגועה. אני רוצה לחזור להיות רזה. אני רוצה שנסיים סוף סוף את הסידור של הדירה החדשה ושנוכל להזמין אליה אנשים. אני רוצה בריאות. אני רוצה לבלות. אני רוצה שיהיה לי כיף. אני רוצה לנסוע לחו"ל (רצוי לארה"ב אבל אני באמת לא בררנית). אני רוצה לנסוע עם בעלי לצימר בלי הילדים. אני רוצה להכיר אנשים חדשים. אני רוצה לעשות דברים מעניינים.
איכשהו נראה לי שזו הולכת להיות שנה טובה, למרות שאין משהו מיוחד שירמוז על כך.
במסגרת יום הולדתי ה-30 הייתי אצל נומרולוג, שאמר לי שאגיע לשיאי בגיל 34, כלומר לקראת סוף שנת 2012. אני מקווה שלא אטבע אחרי זה בהצפות הענקיות כמו בסרט "2012". זה יהיה קצת בזבוז, לא? 🙂

שתהיה לכולכם שנה נהדרת ועשור נפלא ומבטיח!