עפיפונים

שיחות על החיים עם אייל (#10)

אייל: אמא, בואי תראי משהו!
אני: מה?
אייל מושיט לי חתיכת קרטון ועליה כל מיני שרבוטים בטוש ירוק, מעין "כתב"
אני: מה זה?
אייל: זה כרטיס בשבילך, לעבודה
אני: מה עושים עם הכרטיס הזה?
אייל: כתוב פה מה את צריכה לעשות בעבודה שלך.
אני: מה כתוב פה?
אייל: כתוב פה – לעבוד ולעבוד טוב!
אני: וואלה. טוב, אני אשתדל.

אני מקווה שזה לא בא בעקבות שיחה עם המנהל שלי או משהו.

דרך אגב – אייל המציא אתמול מתכון למאפינס. הוא מופיע בבלוג הבישול שלי: מאפינס שוקולד עם חתיכות שוקולד מריר, שוקולד צ'יפס לבן, פירות יער ותבלינים

עיניים כחולות

*** טפו טפו טפו חמסה חמסה בלי עין הרע נוק און ווד **
(מה שבטוח בטוח)

ליאיר יש עיניים כחולות. מסתבר שזה נחשב כסוג של ביזאר במקומותינו.
בכל פעם שמישהו (לרוב מישהי, גברים פחות שמים לב לפרטים האלה) רואה אותו, המבט מתפקס על העיניים, הלסת נשמטת, ואז זה מגיע:

איזה עיניים!! מאיפה הוא קיבל אותם??????"
(מה זאת אומרת? גנבתי מהתינוק של האמא ששכבה לידי בחדר במחלקת יולדות. יצאה רגע לשירותים אז ניצלתי את ההזדמנות. מזל שהיא לא שמה לב. אתם יודעים איך זה נשים אחרי לידה, בקושי יודעות איך קוראים להם)

ממני.
(כלומר מהבחורה- אישה? – שמסתובבת איתו, קרי: אמא שלו. קרי: אני. זה באמת מוזר שתינוקות יורשים תווי פנים מסוימים מההורים שלהם. גנטיקה, חוקי הטבע וכאלה. מאוד נדיר. מקרים בודדים.)

המבט מוסב אליי. הלסת נשמטת בריכוז. קמט במצח. פוקוס על האיזור העליון של הפנים שלי. זוהה גוון תכלת/טורקיז. צפירת הרגעה.

אה, וואלה, נכון. גם לך יש.
(מה את אומרת! לרגע לא הייתי בטוחה)

ארץ יצורי הפרא – לראות או לא לראות?

הספר "ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק הוא אחד מספרי הילדים (הלועזיים) האהובים עליי. השבוע הגיע לארץ הסרט של ספייק ג'ונז שנעשה עפ"י הספר. הסרט קיבל rave reviews מכל הכיוונים.
ברור לי שלפני 10 ואפילו 5 שנים, בכלל לא הייתי מתלבטת. ברור שהייתי הולכת לראות את הסרט. עכשיו, לעומת זאת, כשהיציאות שלי מהבית בערבים הן מתוזמנות היטב ואף דורשות סיוע בתשלום בדמות בייביסיטר, אני תוהה.

תהייה ראשונה – כיצד מתרגמים ספר קצרצר, שכוחו דווקא בציוריו, לסרט שצריך לעבור רף של מס' דקות מינימלי מסוים? האם ג'ונז דחף לשם כל מיני עלילות משנה לא רלוונטיות? רגעי מוסיקה ושירה? מי יודע?
תהייה שניה – עם מי ללכת לסרט? המועמד הקלאסי הוא אייל כמובן, שמכיר ואוהב את הספר (בעלי לא סובל את הספר). הבעיה היא שהסרט אינו מדובב (מעולם לא הצטערתי על כך שסרט לא דובב לעברית, עד למקרה הזה), ולכן באמת שאין טעם.
תהייה שלישית – יש משהו בהייפ שסביב הסרט שמרתיע אותי. כשמשהו מקבל המון סופרלטיבים ואפס ביקורת, יצר ה"דווקא" שבי מתעורר ומנסה לחפש את הפגמים. אני כבר רואה את עצמי יושבת וצופה בסרט, דרוכה ומחפשת את הפאשלה, כאילו החלטתי מראש שלא להתחבר ולא לאהוב. דווקא. ואני לא רוצה להגיע למקום הזה.
אז אני עוד תוהה.

לינק לטריילר המקסים, אבל עבורי הוא בכלל לא מתחבר לספר.

שיחות על החיים עם אייל (#9)

אני לוקחת את אייל מהצהרון.
אני: איילי, אחרי שנגיע הביתה נלך לקנות muler-ים במכולת.
(יוגורט muler הוא מותג היוגורט האהוב על אייל).
אייל: אבל יש muler אחד במקרר.
אני: לא, כבר אין.
אייל: למה?
אני: כי אכלתי אותו.
(אל תסתכלו עליי ככה, זה היה היוגורט היחיד בבית והייתי צריכה לאכול משהו בבוקר)
אייל: למה?
אני: כי הייתי רעבה.
אייל: יופי! שמרתי אותו במיוחד בשבילך!
היש ילד מתוק יותר מהילד שלי?

שיחות על החיים עם אייל: מוסר עבודה

אייל: אמא, תספרי לי איך היה לך בעבודה.
אני: אייל, לא הייתי היום בעבודה. יאיר עוד קטן, אז אני נשארת איתו בבית. אני אתחיל ללכת לעבודה אחרי סוכות, ואז יאיר ילך לגן של תינוקות, כמו שאתה הולך לגן של גדולים.
אייל (מעט זועף): אני רוצה שתלכי לעבודה. לא רוצה שתהיי בבית.
אני: למה אתה לא רוצה שאהיה בבית?
אייל: כי אני הולך לגן, אז את צריכה ללכת לעבודה.
יש סדר לעולם.

שינוי כיוון

בעלי נסע בשבוע שעבר לחו"ל מטעם עבודתו. בפעם האחרונה שהוא נסע הייתי בסוף חודש שמיני. זו הפעם הראשונה שנשארתי לבד עם 2 הילדים.
בבקרים אני משתדלת לישון בין ההנקות עד 12:00 בערך, ובעלי לוקח את אייל לגן בבוקר. כשהוא בחו"ל – האחריות עוברת אליי. אני עדיין בחופשת לידה, כך שלפחות הלחץ המטורף שלהספיק להגיע לעבודה, והצורך להשלים שעות לאחר מכן נחסך ממני. מצד שני, שער הגן ננעל ב-8:15, כך שמימד של לחץ בכל זאת יש.
קשה לי כשבעלי בחו"ל. גם הבדידות והגעגועים, גם העומס שנופל עליי (בשגרה יש בינינו חלוקת עבודה מאוד מוצלחת), גם ההתמודדות עם הקושי של אייל – שמתגעגע מאוד לאבא, ועכשיו נוספה עוד עייפות מאוד גדולה בגלל ההנקות והטיפול ביאיר. קמתי כל יום בחמש-חמש וחצי כדי להניק, ואחר כך בשש וחצי כדי להתארגן בשקט. אחר כך הערתי את אייל שלא רצה בכלל לקום, לא רצה ללכת לגן, רצה שאבא יחזור עכשיו, ובגדול רצה שאעזוב אותו באמא'שלו. אחר כך נסיונות לגרום לו לאכול משהו, כדי שלא יידפק לו כל היום (כזה הוא אייל, אוכל בשביל לחיות. לא אוכל – קשה לו). לקינוח – יציאה מהבית ונסיעה לגן.
זה החלק שאני הכי שונאת. להעביר את יאיר שישן לו בשלווה לעגלה, לנווט עם שני ילדים לעבר האוטו, לרכוס את שניהם בכסאות שלהם. בינתיים יאיר מתעורר ואני מתפללת שיתאפק עם הרצון לינוק עד שאחזור בחזרה הביתה. מגיעים לגן תוך כדי הפקקים של הבוקר בעיר, מוצאת חניה, פורקת את שניהם מהכסאות, לשמור שאייל לא רץ לכביש, להעביר את יאיר לעגלה, להיכנס לגן. אייל לא רוצה שאלך, מחזיק לי ביד. אני מצליחה לעניין אותו בפאזל שמפוזר על אחד השולחנות, נותנת נשיקה ושלום. שוב מעבירה את יאיר לאוטו והביתה. בבית, כמובן, זה הזמן לינוק.
אחר הצהריים – אותו סיפור, רק בכיוון ההפוך.
בערב מגיעים ההורים שלי כדי לעזור עם המקלחות, אבל הילדים רוצים רק אותי. אני מפרפרת בין שניהם. קוראת לאייל 2 עמודים בספר, קופצת להרגיע את יאיר הצורח, וחוזר חלילה.
מיום ליום הרגשתי איך המרמור מתגבר בי, איך שאלות בנוסח "למה-זה-מגיע-לי-למה-אני-לבד-למה-אני-עושה-הכל-למה-לאף-אחד-לא-אכפת" עולות ומתנפחות בתוך הראש שלי. קל לטבוע בים המרמורים והכעסים. זו פעולה מהירה, חלקה ופשוטה.
באחד הבקרים, כשסיימתי לסדר את הילדים בכסאות שלהם ונכנסתי לאוטו, פתאום הרגשתי משהו אחר. הרגשתי גאווה. גאווה על כך שאני כן מסתדרת, שאני יכולה, שאני מצליחה לבד ושבזכותי הכל זורם. זה היה חדש לי, וזה היה נעים, ופתאום כל הכעסים והמרמורים השתתקו.
מהנקודה הזו אני ממשיכה הלאה. בכל פעם שהמרמור והכעס מרימים את ראשם, אני משחררת את הגאווה, נותנת לה להציף אותי ומזכירה לעצמי שאני צריכה להיות גאה בעצמי, כי אני חזקה ומתמודדת גם כשקשה לי, ולא מוותרת. והנה- כבר אני מרגישה יותר טוב.
שינוי קטן, וזה עובד.

גן עירוני

שנת הלימודים מתחילה ב-1 בספטמבר, ואילו אני נולדתי ב-2 בנובמבר, ולכן עוד לא הייתי בת 3 כשנשלחתי לגן העירוני. במקרה שלי מדובר, למעשה, בגן של המועצה האיזורית, כי נולדתי וגדלתי במושב. כל בוקר היתה מגיעה ההסעה לקחתני, יחד עם שאר הילדים, למושב אחר (15 דק' נסיעה) שבו היה הגן.
פעם הזמנים היו אחרים. היום אין מצב שאסכים, שמישהו זר יסיע את הילד שלי ברכב אפילו לאחד מהרחובות הסמוכים.
לא היה לי טוב בגן העירוני. הייתי הכי קטנה בגיל, קטנה גם בגודל, רגישה, ביישנית ושקטה. הגננת לא אהבה אותי, או שפשוט לא הצליחה להבין מי זו הילדה הזו, או שלא הצליחה להסתדר עם כל הילדים, והיה יותר פשוט להתעלם מהילדה השקטה והביישנית.
בסוף השנה, הגננת אמרה לאמא שלי שאני לא חכמה במיוחד. היא פיספסה את העובדה שבגיל 3 וחצי כבר ידעתי לקרוא.
ב-1 בספטמבר, בגיל 3 וחצי, אייל התחיל ללכת לגן עירוני. היום זה כבר פחות מקובל. הרבה הורים משאירים את הילד בגיל הזה לעוד שנה בגן הפרטי – פחות ילדים, פחות חופשות, יותר אנשי צוות. הייאוש הוא יותר נוח. גן עירוני זה מסובך. חייבים להגיע עד 8:15, כי אחרת נועלים את השער. יש 34 ילדים. ב-13:30 הילדים עוברים לצהרון בגן הצמוד, עם צוות אחר וילדים קצת אחרים, עד 17:00. יש 28 ילדים. לא ישנים בצהריים, אוכלים מאוחר. מצב מורכב.
אייל הוא לא אני. הוא גבוה, ונראה גדול לגילו. הוא חברותי מאוד, מתחבר מהר ואין לו בעיה לשחק עם גדולים ממנו ועם ילדים שהוא לא מכיר. אם היה נשאר בגן הפרטי, הוא היה הילד הכי גדול שם. הילדים הקטנים לא היו מבינים את יצירות הלגו המורכבות שלו ואת סיפורי הדינוזאורים שלו. הם היו מרכיבים פאזל של 16 חלקים כשהוא כבר מרכיב 100 חלקים.
אז בחרתי לעשות את חייו יותר מורכבים – או מאתגרים, בעצם. בגן העירוני יש ילדים בגילו, יש גדולים יותר – יש עניין.
אני מקווה שתהיה שנה טובה ומאתגרת – לחיוב.

מסיבת סיום

ביום שישי נערכה מסיבת הסיום של הגן של אייל.
בדרך כלל אני לא אוהבת אירועים מהסוג הזה. לא ברור לי הערך המוסף של מחרוזת השירים והריקודים בביצוע הילדים ובהנחיית המדריכה לריתמוסיקה (או ווטאבר). לא מעניין אותי במיוחד אם וכיצד הילד מבצע את התנועות הרצויות שהכתיבו לו מלמעלה. לפחות בגיל הזה עוד אין תחרות על תפקידים, ולא מחלקים את הילדים לקבוצות של רוקדים טוב ורוקדים פחות טוב.
כך, בלי ציפיות מיוחדות (למעשה, הייתי די בטוחה שיהיה מזעזע) שמנו פעמינו לעבר מקום האירוע.
היה מדהים.
טוב, למעשה, היה סטנדרטי ומשעמם כרגיל. המסיבה היתה מיותרת לחלוטין, מלבד היבט אחד שלה.
ראיתי במו עיניי איזה ילד מקסים ובוגר יש לי, נוטף כמויות של בטחון ונונשלנטיות, כמו שלי בחיים לא יהיו.
אייל היה מחויך ושמח לאורך כל האירוע, ועשה את כל התנועות בכיף ובסבבה, כאילו הוא נמצא כרגע על חוף הים עם ארטיק "חמשושים" ולא בעיצומו המצווח של שיר על שמירת איכות הסביבה או משהו.
בשיר "חברים" נצטוו הילדים למצוא לעצמם בן זוג לריקודים. אחרי ששני הילדים שעמדו לידו "נתפסו" על ידי מישהו אחר, שניה אחרי שהושיט להם את ידו, הייתי בטוחה שמשבר מגיע. אם זו הייתי אני בגיל הזה – כנראה שהייתי בוכה. אייל, לעומת זאת, חצה את החדר, זיהה שלאחת הבנות אין בן זוג, הושיט לה את ידו וסחף אותה לריקוד סוער.
האור שזרח ממני השתווה לאלף שמשות.
הקוריוז המשעשע של האירוע היה שאייל סרב ללבוש את חולצת הגן. כל הילדים לבשו את חולצת הגן הירוקה שקיבלו במקום, אך אייל התעקש ונשאר בחולצת הפולו האדומה שלו.
צודק. הוא יצא הכי בולט בכל התמונות. הילד פשוט מלך.
ואני אמא שלו.

עלילות וונדר וומן וילדה הראשון

(אמנם לרוב אני נוהגת להשתמש בביטוי סופר וומן לציון פן מסוים באישיותי, אבל לאחרונה התחלתי לחשוב שלוונדר וומן ולי יש יותר דברים משותפים. שתינו ברונטיות, למשל)
יאיר כבר בן חודשיים. אני מתכננת לחזור לעבודה אחרי סוכות, ולכן מחפשת לו מטפלת/משפחתון. לא נעים, אבל זה מה יש. מכיוון שאני פחות או יותר מתכננת לבוא לאסוף אותו ב-16:30 (ומשם לנסוע לקחת את אייל מהצהרון ב-17:00), התחלתי לעשות חישובים מתי אצטרך להגיע לעבודה ומתי אצטרך לצאת ממנה כדי שאספיק לעמוד בזמנים. בסך הכל זה נראה לי לא נורא מדי. יאיר כבר ישן כל הלילה, ומתעורר בסביבות 5 וחצי-שש. אם אצא מהבית בשש וחצי, אגיע לעבודה ב-7, ואז אוכל לצאת מוקדם.
בסך הכל, ובהנחה שיאיר ימשיך לאכול כל 2-3 שעות, "אפסיד" בערך 2-3 הנקות ונראה לי שאוכל לחפות על כך באמצעות שאיבה של חלב אם (למרות שבכנות אין לי מושג כמה סמ"ק של חלב יאיר אוכל בפועל). מקסימום – תמיד יש סימילאק.
מכיוון שהתוכנית הזו נראתה לי יחסית רגועה ולא מסובכת, התחלתי לתהות מה בעצם קרה כשחזרתי לעבוד אחרי שילדתי את אייל.
ואז נזכרתי. קיבלתי את הזכרונות בפרצוף תהיה הגדרה יותר מדויקת.
כשילדתי את אייל הייתי קצינה בקבע ושירתתי בת"א. הייתי נטולת רכב, ולכן נסעתי באוטובוסים.
גם אייל ישן כל הלילה מגיל מוקדם יחסית (חודש וחצי), והיה קם בסביבות 5 וחצי. אחרי ההנקה, הייתי שמה אותו לישון וממשיכה גם לשאוב. אחר כך מנמנמת עוד 20 דקות בערך, ומתחילה להתארגן לצאת מהבית (מצחצחת שיניים, זורקת על עצמי את המדים והיידה). הייתי יוצאת מהבית ב6:40 כדי לתפוס את האוטובוס של 6:50 כדי להגיע למשרד ב-8:15 (כן, יותר משעה נסיעה, וזה היה האוטובוס המהיר). מכיוון שהיתה לי זכות לעבוד פחות כשילוב של זמן הנקה + ניכוי ימי חופש, הייתי יוצאת מהמשרד ב-15:40 כדי לעלות על האוטובוס של 16:00 ולהגיע לקחת את אייל ב-17:30 (!!!!!!! אין מספיק סימני קריאה בעולם שיכולים להביע את הסיוט הזה). תוך כדי יום העבודה הייתי שואבת חלב אם, ובסוף היום הייתי נושאת את הבקבוקים עימי בצידנית עם קרחומים, על סף התקף לב שמא "הזהב הצהבהב" יתקלקל לי בדרך (היה אז קיץ). לאחר ההנקה שלפני השינה הייתי שואבת שוב.
עד כה חשבתי שאייל פשוט היה ילד אכלן גדול, שרצה המון חלב. אמנם יש בזה משהו (עד היום הוא אכלן נפלא), אבל יהיה יותר מדויק לומר שגם נפרדתי ממנו להמון שעות כל יום – ולכן הייתי צריכה לכפות על כך בשאיבות.
זה היה תקופה מתישה מאוד פיזית ונפשית. חייתי בחרדה מתמדת שמא החלב שאשאב לא יספיק, או שיתקלקל לי בדרך. עם הזמן (כמו שקורה כששואבים) גם הכמות הדלדלה, ואז נאלצתי לשאוב יותר פעמים, במשך יותר זמן, כלומר להתיש את עצמי עוד יותר. כמובן גם סף החרדות עלה.
כחודש וחצי לאחר שחזרתי מחופשת הלידה פרצה מלחמת לבנון השניה. היה לי קשה מאוד להיות גם קצינה וגם אמא לתינוק בתוך המצב הזה. לא וויתרתי על השאיבות ועל ההנקות לפני/אחרי/בסופי שבוע. קרה שנדרשתי להגיע למשרד בשישי-שבת, ואז הבאתי איתי את אייל או שבעלי חיכה לי איתו מחוץ לבסיס.
בגיל חצי שנה הרגשתי ששילמתי את חובי למשרד הבריאות, הפסקתי לשאוב, ואייל החל לצרוך סימילאק (הסימילאק החל לצרוך את חשבון הבנק שלנו), מלבד הנקות הבוקר והלילה, שפסקו בגיל 8 חודשים (נגמר לי החלב). מפלס הלחץ ירד בצורה חדה, החזה החל לחזור לממדים יותר שפויים, ונאלצתי להתמודד עם כל עודף המשקל שלא הצלחתי להוריד + 6 קילו חדשים.
פונדמנטליזם זה רע
לא רק זה האיראני, אלא גם זה של ההנקה וההורות הטבעית. יועצת ההנקה, אחיות טיפת חלב, פורומי הורות טבעית באינטרנט – הושפעתי מהם מאוד בתקופה ההיא, עד כדי כך ששמתי את טובתי בתחתית סדר העדיפויות. משרד הבריאות ממליץ להניק לפחות 6 חודשים בשביל טובת התינוק. מה עם טובת האם? זו היתה תקופה שחורה משחור. עד כה גם הרגשתי אשמה על כך ש"נכנעתי" והעברתי את אייל לסימילאק אחרי 6 חודשים, כשלמעשה היום אני מבינה שהייתי צריכה לעשות את זה כבר כשחזרתי לעבודה.
וונדר וומן
מהתקופה הזו אני זוכרת בדידות מאוד גדולה. בעבודה לא היה לי עם מי להתייעץ בעניינים האלה (99.9% גברים). המשפחה והחברים נכשלו בפיתרון המשוואה של: אמא טרייה לתינוק + קצינה + מלחמה + שאיבות = מן הראוי שנרים טלפון לעודד, לתמוך ולהתעניין. גם אני בעצמי לא דיברתי על הקשיים שלי ולא ביקשתי עזרה מאף אחד, אפילו לא אוזן קשבת (תכונה שאני מנסה בכל הכוח להיפטר ממנה, די בהצלחה).
היום אני עומדת נדהמת: איך עמדתי בזה? איך עשיתי את זה? התשובה לשאלות האלה כנראה טמונה בכותרת לפסקה. זה היה חשוב לי, חרקתי שיניים וצלחתי את התקופה. השאלה היותר כואבת היא – למה הייתי צריכה לעבור את זה ככה?
מה שלמדתי מילדיי
אומרים שצריך לשמור את המלחמות לדברים הבאמת מהותיים. הנקה וחלב אם זה לא אחד מהם, צר לי. כשזה הולך – סבבה. כשזה כבר קשה מדי – צריך לשחרר.
אומרים שהזמן מרפא, וזה נכון. הבעיה היא שבמוח שלי, כמו באינטרנט, ניתן במילת חיפוש פשוטה לאחזר המון דפים וזכרונות ישנים. לכן החלטתי להעלות את הסיפור לבלוג, אולי כך אצליח לשחרר את המקום שהוא תופס אצלי.
עד כמה שקשה לי להגיד את זה, אני חושבת שבסופו של דבר אני לא מתחרטת. למדתי הרבה דברים – חלקם נעימים וחלקם לא – מהתקופה הזו. אולי מוטב כך.
נ.ב. יש פרט מאוד גדול ומאוד מהותי על התקופה הזו שאני לא כותבת כאן, ושאולי היה עוזר להאיר בצורה ברורה יותר את הסיפור. זו הבחירה שלי בשלב זה. אני מקווה שהצלחתי בכל זאת להעביר את הקושי הגדול שלי אז.

5 שבועות

מסתבר שהזמן עובר מהר כשמניקים. 5 שבועות עברו מאז שיאיר נולד, והזמן פשוט נוזל לי. אני משתדלת לישון בין ההנקות (כשיאיר ישן) לפחות עד שעה 10:00 או 11:00 בבוקר. אחר כך היום עובר בין הנקות (כל שעתיים) להחלפת חיתולים (כנ"ל), לאכילת ארוחת צהריים או בישול (לא כל יום יוצא לי לבשל), ופתאום מגיעה השעה 16:30 ואני צריכה ללכת לקחת את אייל מהגן. אחר כך מדובר במשחקים שונים ומשונים, ארוחת ערב, מקלחות, סיפורים לפני השינה… אייל הולך לישון בסביבות 20:30 ויאיר בסביבות 22:30 עם כמה תנומות קצרות בין לבין (מתעורר 3 שעות אח"כ…). אני הולכת לישון בערך בחצות (לא נרדמת לפני). פוף, נגמר עוד יום. יש ימים שיש לי עיסוקים מחוץ לבית (סידורים, טיפת חלב, או במקרה הטוב – מפגש עם חברות) ואז לצערי ב-18:30 כבר צריך לגרד אותי מהרצפה עם שפכטל.
כל זה די מתיש, אבל בסך הכל נחמד לי. יאיר הוא תינוק נוח ומתוק, כמו שאייל היה (ועדיין), ואני "מאמנת" אותו בשכיבה על הבטן, במשחק עצמאי (בעיקר "קריאה" בספר שחור-לבן או האזנה למובייל), ובהירדמות בכוחות עצמו, ובינתיים זה משתלם.
דבר אחד מרגיז אותי. יש אנשים שנותנים לי את התחושה כאילו אני לא עושה מספיק. כאילו אני צריכה לעשות יותר – לצאת מהבית יותר וליותר זמן, לנהל חיים אקטיביים יותר, לארגן, לנהל ולסדר. למעשה, לחיות את החיים שהיו לי לפני הלידה וההריון.
זה מרגיז אותי, כי אם הייתי טיפוס פאסיבי כזה שלא עושה עם עצמו כלום, ושהכל קשה לו, אף אחד לא היה מעיר לי. בגלל שאני מין סופר-וומן שעושה ומנהלת מיליון דברים בבת אחת, אז כשאני קצת מורידה הילוך (וזה מותר אחרי לידה, לדעתי) פתאום זה נראה לאנשים מוזר. זה נראה לא בסדר.
שוב ושוב אני מרגישה שאיכשהו מישהו תקע אותי בתבנית הזו של אשת חיל, ולכן אנשים סביבי חושבים שמותר לצפות ממני, מותר לדרוש ממני, מותר לא לפרגן לי, מותר לא להתעניין, מותר לא להרים טלפון. למה??
אני סיימתי עם הדברים האלה. נמאס לי להיות סופר וומן. אני רוצה להתרכז בי ובילדים שלי. קוראים לזה חופשה, לא? אז אני לוקחת חופש מתבנית הסופר וומן ועוברת למקום נוח יותר.