יש אומרים שכשנולד תינוק חדש, נולדים איתו גם רגשות האשמה. יאיר נולד לפני שבועיים, ולידת רגשות האשמה לא איחרה לבוא הרבה אחריו. רק שרגשות האשמה הם לא כלפי יאיר. הם כלפי אייל.
אני יודעת שהרגשות האלו מיותרים. מה שהיה היה בעבר וכבר איננו בשליטתי. במה שבשליטתי אני יודעת לטפל יפה מאוד, ועד כה אייל מקבל את אחיו הקטן בצורה ממש טובה, ואנחנו מקפידים לתת לו כמה שיותר תשומת לב. עדיין, קשה לי עם המחשבה שתקופת חייו של אייל כתינוק היתה יותר קשה מזו של יאיר. זה נראה לי כל כך לא הוגן. אני יודעת שאני כנראה מגזימה ושזו רק הפרשנות שלי למצב. הקושי היה שלי ולא שלו, ואני כנראה "מלבישה" עליו רגשות ומצבים שבכלל לא היו שם. זו טיבה של האשמה.
מרגע שהתחילו לי צירי הלידה, התחלתי לעמוד על ההבדל הגדול בין לידת וגידול הבן השני שלי, לבין לידת וגידול הבן הראשון. הלידה של יאיר היתה קלה הרבה יותר. הצירים היו פחות כואבים. ההנקה הולכת לי בקלות (עם אייל הצלחתי להניק רק לאחר טיפול של יועצת הנקה ושאיבות, וגם זה רק עם פטמות סיליקון – סיוט). אני מרגישה טוב גם פיזית וגם נפשית, רגועה ושלווה בצורה שממש מפתיעה אותי, בזוכרי את מצבי לאחר לידתו של אייל.
אייל הוא הילד הראשון, איתו עשינו את כל הטעויות, עליו הושלכו כל החרדות, איתו הכל היה חדש ולא ברור – מתי הוא רעב, למה הוא בוכה, איך רוחצים, איך מלבישים, איך "מפעילים"… יאיר מקבל אמא מנוסה, "מן המוכן".
גם אני בת בכורה, ואולי בגלל זה אני כל כך מזדהה עם המקום של אייל במשפחה. הבכורים הם הנחשונים, מפלסי הדרך, ולכן הם גם אלו שנתקלים ראשונים במהמורות ובמכשולים. אני מנסה להזכיר לעצמי שיש בזה גם צדדים חיוביים, מעצבים, מעצימים. אייל הוא ילד חזק, שמח ומפותח, אין טעם להשליך עליו רגשות, פחדים וחרטות מיותרים, שלא שייכים אליו בכלל. אני צריכה להיות חזקה בעצמי, ולא להיכנע לרגשות ולזכרונות המציפים מהעבר. הם לא מועילים בכלום.
רגשות אשמה
ימים ראשונים עם הבייבי
המון המון תודה לכל המברכים והכותבים! כל כך כיף ומעודד לקרוא את כל התגובות 🙂
אחרי הלידה הקלה והמהירה, דווקא האשפוז במחלקה היה די סיוט. הבייבי דומה לאחיו הגדול – תינוק רגוע ושקט, שבוכה רק כשהוא באמת צריך משהו דחוף (בעלי צוחק שהוא הבין עוד בבטן עם איזו אמא יש לו עסק, ושעליי קונצים לא עובדים). התינוקות של שכנותיי לחדר, לעומת זאת, בכו רצוף ובתורות במשך 2 הלילות ששהיתי שם, כך שלישון לא הצלחתי בכלל. בתמונות שאחרי הלידה אני נראית הרבה יותר טוב מאשר לאחר יומיים במחלקה… שיחררו אותי ביום שישי ב-11:00 במקום ב-17:00 כי ביקשתי נורא ללכת כבר הביתה. ידעתי שבבית אצליח לנוח.
הבטיחו לי תינוק גדול. לפני הכניסה לחדר לידה שתי רופאות העריכו אותו כ-3.800, והמיילדת הסכימה. הבייבי נולד 3.160. פצפון. תוקם ועדת חקירה לאיתור 700 הגרם הנעדרים. המוצא הישר… וגוי'.
בגדול – הכל הולך ממש טוב. אני מניקה, ובין לבין מספיקה לישון, לאכול ואפילו לשבת קצת על האינטרנט. אייל מגיב ממש מעולה לאחיו הקטן. הוא מאוד שמח ומתרגש, ומדבר על כמה שהתינוק חמוד.
ביום רביעי הקרוב נערוך את ברית המילה, ואני מקווה שהכל ילך בסדר.
סוף סוף ילדתי!
אחרי המתנה שנראתה כמו הנצח, ילדתי אתמול (רביעי) בשעה 17:10, בלידה מהירה ומדהימה.
הבייבי מתוק מתוק, ואין ספק שיש לו סטייל. הוא בחר לעצמו תאריך ממש מגניב: 3.6.09 (שימו לב לסדרה החשבונית).
לא האמנתי שאלד השבוע. היום הייתי אמורה להגיע למיון בבית החולים לבצע ביקורת הריון עודף. כבר הייתי בטוחה שירצו לעשות לי זירוז, וקראתי באינטרנט על שיטות הזירוז השונות כדי להיות מוכנה. במהלך יום שלישי היו לי צירים, אבל לא התייחסתי לזה ברצינות, כי כך היה כבר כמה שבועות. בערב אפילו יצאתי עם בעלי לסרט ("מלאכים ושדים"). הלכתי לישון בסביבות 3-4 בבוקר (כמו כל יום ב-3 השבועות האחרונים…). הרגשתי צירים, ובערך בשעה 6 תיזמנתי 8 דקות בין כל ציר. לא התרגשתי במיוחד כי כבר הייתי בסרט הזה ובסוף הצירים נעלמו. בשעה 9 הבנתי שהצירים ממש ממש כואבים לי. נכנסתי למקלחת וזה הקל עליי מאוד. בשעה 9 וחצי התחלתי להבין שזה כנראה זה. התקשרתי לבעלי שיבוא להיות איתי. איך שדיברנו, התדירות של הצירים עלתה לכל 6 דקות ואחר כך כל 5 דקות. בשעה 11 יצאנו בדרך לבי"ח "מאיר" והתדירות עלתה כבר לכל 4 דקות. הצירים היו כואבים אבל נסבלים.
הגענו ל"מאיר" וחיפשנו חניה קרובה, ואז חיכינו להתקבל למוניטור, ואח"כ לבדיקת רופאה, ואח"כ לחילופי משמרות, ואח"כ למוניטור חוזר, ואח"כ שיקבלו אותי לחדר לידה (ביקשתי להיות בחדר הלידה הטבעי)… כל זה לקח בערך 4 וחצי שעות. כשהרופאה בדקה אותי הייתי עם פתיחה 5, וכשנכנסתי סוף סוף לחדר הלידה ב-16:30, המיילדת (פאולינה המדהימה) טענה שכבר יש יותר, ושאני אלד צ'יק צ'אק. לא תארתי לעצמי עד כמה…
ברבע לחמש פאולינה פקעה לי את מי השפיר, והמים היו מקוניאלים. משמע – אין חדר לידה טבעי בשבילי. צריך לעבור לחדר לידה רגיל. חלומותיי על מקלחת בג'קוזי התנפצו לרסיסים, אבל פאולינה הבטיחה שהיא תעשה לי לידה טבעית בחדר הרגיל. כשנכנסתי לחדר הלידה הרגיל כמה דקות לאחר מכן, כבר היתה פתיחה 7 ופאולינה הכריזה – אין אפידורל בשבילך! את תיכף יולדת!
אמרתי שאני לא מסוגלת לשבת או לשכב על מיטת היולדות ולהיות מחוברת למוניטור, כי כואב לי מידי, אז עשו לי ניטור פנימי וישבתי על כדור פיזיו. עברתי 2 צירים ופ-ת-א-ו-ם קפצתי ונתתי שאגה אדירה! פאולינה שאלה – נכון שאת יולדת? ואני צועקת: כן!!!
הדקות הקרובות עברו כל כך מהר שלא ידעתי מה בכלל קורה איתי. לא התכוננתי ללידה כל כך מהירה! לא הבנתי מה קורה! עזרו לי לעלות על המיטה ולשכב בתנוחה ללידה, ואני צועקת שאני לא יכולה לעשות את זה… הכאבים היו מאוד מאוד חזקים. פאולינה הנחתה אותי ללחוץ, ולקח לי חצי דקה להתאפס בכלל על מה שקורה ועל מה שמבקשים ממני. היא אמרה לי לנשום נשימות ש' (נשמתי כל כך יפה במהלך הצירים בשלב הראשון של הלידה, ואיך שהתחילו צירי הלחץ שכחתי הכל מרוב הלם…). 3 לחיצות וזהו – התינוק בחוץ!!
אני מסתכלת על השעון ולא מאמינה! רק 40 דקות עברו מהכניסה לחדר הלידה – וזהו! זה נגמר!
עד עכשיו אני בהלם…
זכיתי לחוויה מתקנת בלידה השניה, אחרי הלידה הקשה והארוכה של אייל. אין לתאר את ההבדל העצום בחוויה ובתחושה הפיזית ובעיקר הנפשית.
אני משתחררת מחר אחרי הצהריים מבית החולים (כן, כן, אני כותבת את הפוסט הזה ממיטתי בבית היולדות עם הלפטופ של בעלי והמודם האלחוטי שלו…), ואז נתחיל את השלב השני בחיינו כמשפחה – הורים לשני בנים מקסימים.
בקרוב יהיה לי עוד אחד כזה?
אולי זה רק בגלל שאני אמא שלו, אבל בכל פעם שאני נזכרת בשיחות האלו עם אייל, אני פשוט מתמוגגת.
אייל נוגע לי בזהירות בבטן ההריונית:
"אמא, צריך לגעת מאוד בעדינות. לא ללחוץ, כי אז זה כואב."
אני ואייל מחכים שבעלי יחזור הביתה ונלך כולנו למדורת ל"ג בעומר של הגן.
אני, נאנחת: אוי, אני כל כך עייפה.
אייל: "אמא, אז את תישארי בבית לנוח, ורק אני ואבא נלך למדורה.
אני לוקחת את אייל מהגן, ואנחנו מגיעים הביתה. אני הרוגה מעייפות (מנפלאות החודש התשיעי), ואומרת לאייל שאני חייבת לשכב קצת. הוא רוצה להצטרף אליי. בסוף שנינו נרדמים במיטה שלו. אני מתעוררת אחרי שעה, ומנסה להעיר את אייל. הוא לא רוצה לקום, מאוד מאוד ממורמר וכועס, אבל בסוף קם. בעלי חוזר הביתה מהעבודה בעוד אייל אוכל ארוחת ערב. אני מספרת לו מה קרה.
אני: …אז ניסיתי להעיר אותו, אבל הוא לא רצה לקום. בסוף הוא קם, והוא מאוד כעס עליי…
אייל: לא כעסתי עלייך.
אני: אז סתם היית עצבני?
אייל: כן, כי הבטן שלי היתה ריקה.
(בקיצור, הילד היה רעב)
ניסוי חברתי – הצעה לעורכי מגזין החג הקרוב
באחד ממוספי חג הפסח התפרסמה כתבה על ניסוי שערך עיתונאי, ושעסק באמינות של מכשיר הפוליגרף. סיפור המסגרת היה שוד של מחרוזת יקרה במסגרת צילומי קמפיין יוקרתי, ו-3 דוגמניות נשלחו לבצע פוליגרף בניסיון לקבוע מי מהן הגנבת. הסיפור היה פיקטיבי לחלוטין, לאף אחת מהדוגמניות לא היה קשר לקמפיין והן מעולם לא ראו את המחרוזת המדוברת, שגם היא כלל אינה קיימת.
בכל מכון פוליגרף רמז העיתונאי שהוא חושד באחת הדוגמניות (בכל פעם דוגמנית אחרת), כי היא נראית לו לא אמינה או שלא ענתה לו לשאלות ששאל בנושא.
מה התוצאה? הפלא ופלא. מלבד במכון פוליגרף אחד ויחיד, בכל המכונים נמצא שאותה דוגמנית חשודה היא שקרנית.
ואני שואלת – למה להרחיק לכת לניסוי שאינו קשור כלל וכלל לחיים הפרטיים של רובנו? להלן הצעה לניסוי דומה שהורים רבים יזדהו איתו:
הביאו בבוקר לגן ילד בריא לחלוטין. גשו לגננת ואמרו לה משפטים בסגנון הנ"ל:
"שימי עליו עין, נראה לי שהוא מפתח משהו…"
"הוא קם בבוקר על צד שמאל, אני מקווה שהוא לא מתחיל להיות חולה"
"אתמול היה לו קצת חום אחרי הצהריים, אבל אחר כך הוא ירד והכל בסדר" (הילד בריא לחלוטין, כן?)
"הוא קצת משתעל, אבל הרופא אמר שבינתיים זה כלום"
"הוא לא כל כך אוכל, אני מקווה שזה כלום"
וכו' וכו' כיד הדמיון הטובה עליכם.
צאו מהגן. הפעילו סטופר ומדדו כמה שעות עוברות עד שמתקשרים מהגן בטענה שהילד חולה ויש לקחת אותו מיד הביתה.
אני מתנצלת בפני כל הגננות שקוראות את זה. ברור שזה לא קורה בגן שלכם. זאת אני שלא בסדר, אמא מזניחה שכמוני, שמעדיפה להישאר במקום העבודה שלה במקום לבוא לקחת מהגן ילד שהגננת החליטה שהוא חולה, אבל איכשהו בבית מתגלה בריא לחלוטין.
נו, באמת. עשיתי ילד ואני עוד מעזה שתהיה לי קריירה? גועל נפש.
שיחות על החיים עם אייל (#7)
אייל קופץ וצועק:
"יש לי אבא ואמא! יש לי אבא ואמא! אני צריך אבא ואמא!"… ממלמל משהו שאני לא שומעת…. "כדי שיעזרו לי!"
אני: "אייל, מה אמרת? למה אתה צריך אבא ואמא?"
אייל: "כי חתולי, כשהוא צריך להירגע, צריך לשים אותו בבוידעם, ואני לא מגיע לשם, כי אני נמוך, אז אני צריך שאבא ואמא ישימו אותו שם."
אני: " זהו? אין עוד סיבה שאתה צריך את אבא ואמא?"
אייל: "וגם אבא יכול לעלות על סולם".
אני: ובשביל מה עוד אתה צריך את אבא ואמא?
אייל: "זהו".
אני: "זה הכל? רק בשביל לשים את חתולי בבוידעם?"
אייל: "כן".
הערה 1: החתול דקסטר מאוד אוהב לעלות לבוידעם, ויום אחד כשהוא שרט את אייל, שמתי אותו בבוידעם ואמרתי לאייל שחתולי יירגע ואח"כ יחזור לשחק איתנו (כפראפראזה על כך שאייל הולך להירגע בחדר שלו כשהוא מתנהג לא יפה).
הערה 2: מסתבר שמצאתי את ייעודי בחיים. לשים חתולים בבוידעם.
עדכונים מהבטן
אני היום בשבוע 24+3, ולפני שבועיים בערך עשיתי את סקירת המערכות המאוחרת. טפו טפו טפו, הכל תקין. הבייבי כבר הרבה יותר גדול (וגם גדול בכמה ימים יחסית לגיל ההריון), ויכולנו להבחין ביותר פרטים, בעיקר של הפנים.
מעניין שצילומי האולטרסאונד שלו שונים מאלו של אייל. הפנים פשוט נראות אחרת. גם בעלי וגם אמא שלי טוענים שלפי האולטרסאונד אין ספק שהילד יהיה דומה לי – נחכה ונראה…
ראיתי לפני כמה ימים תמונה של אבא שלי כשהיה תינוק, ואולי הבייבי יראה כמוהו כשיוולד (למרות שאני יותר דומה לאמא שלי, אני חושבת).
בסקירות של אייל לא הצלחנו להוציא תמונות תלת מימד טובות, אבל הפעם דווקא כן – נכון שהתמונה הזו פשוט מדהימה? לא ייאמן לאן הגענו עם טכנולוגיית ההדמייה כיום.
לא קל לי להודות בזה, אבל אני מוצאת שאין לי כל כך זמן להריון הזה… במהלך היום אני עם הלחץ המטורף בעבודה, אחרי הצהריים עם אייל, בערב עם בעלי ועם עצמי – וכתוצאה מכך אני בקושי מקדישה זמן לחשוב על מה שעובר עליי בגזרה ההריונית. הבטן גדולה ובולטת (לפרקים אני עדיין תוהה איך היא צמחה לה כך פתאום), העייפות משתלטת, והתנועות של העובר כבר מאוד מורגשות, אבל עדיין אני לא מעכלת את מה שעובר עליי ולקראת מה אני הולכת. אני לא יודעת אם זה טוב או לא טוב….
החלטתי שבשבוע 30 אתחיל להתאפס על עצמי. צריך לתכנן מה עוד צריך לקנות/להשיג, למצוא דולה, לעשות קורס רענון לקראת הלידה, אולי להתייעץ לגבי חווייה מתקנת של הלידה הקודמת… אני רוצה גם לעשות קצת צילומי הריון מפונפנים, לסגור דברים אחרונים (שיפוץ בבית?)…
אני מקווה שיהיו לי הכוחות לכך.
אייל משתמש בזכות הבחירה
אני משתמשת רבות בקונספט של "בחירה" ו"אופציות" בכל ההתנהלות עם אייל. הוא ילד דעתן, ובגלל שאני נותנת לו לבחור ולהחליט, זה לרוב מנטרל מצבים של מאבקי כוח וויכוחים, ומצד שני אני עדיין שולטת במצב, משום שאני מחליטה על האופציות. למשל, לבחור האם לצחצח שיניים לפני האמבטיה או אחרי האמבטיה, או לבחור את החולצה שיילבש לגן מבין 2 חולצות אפשריות.
דבר אחד לא לקחתי בחשבון – שיש לי ילד חכם ומתוחכם, שבשלב מסוים יפנים את הקונספט הזה כל כך טוב, שגם הוא יתחיל להשתמש בו בכל ההתנהלות שלו איתי.
למשל, מקרה שקרה אתמול:
אייל ובעלי אוכלים בכל בוקר יוגורט כארוחת בוקר לפני הגן. כשהם מסיימים את גביעי היוגורט שלהם, הם שמים אותם על הרצפה כדי שחתולי קטן יוכל ללקק (הוא מאוד אוהב מוצרי חלב).
אתמול לקחתי את אייל מהגן, וכשחזרנו הביתה גיליתי גביעי יוגורט ריקים על רצפת המטבח.
אני: אייל, תרים בבקשה את גביעי היוגורט וזרוק אותם לפח.
אייל: לא, תרימי את.
אני: אייל, אתה אכלת את היוגורט, ולא אני, אז אתה תאסוף את הגביעים ותזרוק אותם לפח.
אייל: אמא, יש 2 אופציות: או שאת תרימי, או שאני ארים.
אני: אייל, אני לא ארים את היוגורט.
אייל: לא, אמא, יש 2 אופציות: או שאת תרימי, או שאני ארים.
אני: אייל, אני לא ארים את היוגורט. יש 2 אופציות: או שתאסוף את היוגורט ותוכל לשחק בכדור, או שלא תאסוף את היוגורט ולא תוכל לשחק בכדור.
אייל: טוב, אז אני אאסוף.
מזל שבתואר השני שלי למדתי קורס במשא ומתן. ידעתי שבסוף יצא לי מזה משהו.
שיחות על החיים עם אייל (#6)
אייל יהיה בן 3 בעוד חודש, וכל יום יש לו איזו יציאה חדשה שפשוט קורעת אותנו.
(לפני שבוע חזרתי הביתה מחדר הכושר, בדיוק כשבעלי רחץ את אייל)
אייל: אמא, איפה היית?
אני: הייתי בחדר כושר.
אייל: לא נכון, היית בעבודה.
אני: הייתי בעבודה, ואחר כך הלכתי לחדר כושר.
אייל: מישהו אמר לך?
אני: לא, רציתי ללכת, כי לעשות ספורט זה מאוד בריא.
אייל: מה זה ספורט?
אני: התעמלות, כשעושים פעילות עם הגוף.
אייל: אבל אני לא עושה ספורט בכלל.
אני ובעלי: אתה דווקא עושה ספורט. כל היום בגן אתה משחק, רץ וקופץ…
אייל (מבסוט עד הגג): נכון! אני עושה הרבה הרבה ספורט!
(אתמול, כשנסענו הביתה אחרי שלקחתי את אייל מהגן)
אייל: אמא, אני רוצה לחמניה.
אני: בסדר, אני אחנה ואז נקנה לך לחמניה.
אייל: אבל מהמאפייה שם, הרחוקה יותר.
אני: אין בעיה, אני אחנה ואז נלך למאפיה ונקנה לך לחמניה.
אייל: את תקני לי לחמניה, ואני אתן לך חתיכה, שתאכלי גם.
אני: תודה רבה, אייל, זה מאוד יפה מצידך.
אייל: אמא, אומרים "בבקשה" כשרוצים לקבל משהו. אומרים "תודה" אחרי שמקבלים אותו.
(אתמול היינו צריכים לקחת את החתול לווטרינר, ולכן תפסנו אותו והכנסנו אותו לכלוב שלו. אייל עומד מול הכלוב ומסתכל. בינתיים בעלי הלך להתלבש)
החתול מיילל יללות שבר (אם היה תרגום מחתולית, כנראה שזה היה "תוציאו אותי! תוציאו אותי!")
אייל: אתה לא יכול לצאת.
החתול ממשיך ליילל בטירוף
אייל: אתה לא יכול לצאת.
החתול מיילל עוד ועוד.
אייל: אתה לא יכול לצאת.
וכך הלאה….
(בעלי חוזר מהוטרינר בדיוק כשאני מסיימת לרחוץ את אייל. הוא לוקח את אייל לחדר שלו)
אייל: מי לקח אותי מהגן היום? (מסתכל אל בעלי ואז אליי) אמא! אז אבא, אתה קורא לי סיפור היום!
מפלצות
יש מפלצות בחדר של אייל. גם אריה. אייל ראה אותם וסיפר לי.
יש מפלצות קטנות, אותן האריה לפעמים טורף, ויש מפלצות גדולות.
אייל הסביר לי שניתן להבריח אותם, אם לוקחים פנס ונותנים להם מכה עם השפיץ שלו. אחר כך אפשר לצעוק "קישטה", והמפלצות בורחות.
אני הצעתי, שמכיוון שהמפלצות מפחדות מאור (הרי כשיש אור אין מפלצות, נכון? רק כשיש חושך הן מגיעות), הכי טוב לקחת פנס ולהאיר עליהם. הם מפחדות מהאור של הפנס ויודעות שלא לחזור.
גם מהאור של מנורת הלילה הן מפחדות, ובגלל זה הן לא מתקרבות לראש של המיטה.
ניסינו את השיטה הזו ערב אחד, וראינו כי טוב. אייל לקח את הפנס הקטן שלו והעיר לכל הכיוונים, ואחר כך הלך לישון מיד בלי שום קונצים ובעיות.
כך זה נמשך כבר שבוע. אייל מנפנף בפנס, מבסוט לחלוטין, ואז הולך לישון בלי ציוצים.
הלוואי שאת כל המפלצות והבעיות בחיים היה אפשר לגרש ככה.
