עפיפונים

קסם של ילד

אייל לפעמים עושה ואומר דברים שמשאירים אותי בפה פעור.
נראה שבמקרה של הילד הזה, כל מולקולה בגוף שלו עשויה מקסם טהור, אין לי דרך אחרת להסביר את זה.
היום השמעתי לאייל את הדיסק "30 להיטים לפעוטות" (כשהייתי ילדה היה לי את התקליט). שרתי לו את השירים ורקדתי (תוהה ביני לבין עצמי באיזה גיל הילד יתחיל לחשוב שאני פתטית). בשלב מסוים הגענו לשיר "פרח נתתי לנורית" ("אמא אמרה לי, דני, ילדי הוא גיבור ונבון"… וכו').
דמיינו נורה נדלקת מעל הראש של אייל, כי פתאום הוא אומר לי – "יש לנו ספר עם השיר הזה". לקח לי חצי דקה להבין שהוא צודק – יש לנו ספר בשם "פרח נתתי לנורית" של שירי מרים ילן שטקליס, שקראתי לו לפני חצי שנה לפחות, לדעתי.
"בואי אני אראה לך!" (אחד מהמשפטים השגורים על פיו בכל עת), והוא לוקח אותי לחדר שלו, אני מורידה את הספר מהמדף, נותנת לו, ואנחנו חוזרים לסלון.
הוא מתיישב לו על הספה בטבעיות – "אמא, בואי תראי" – פותח את הספר, מדפדף, ומגיע לעמוד שבו יש את השיר.
איך הוא ידע שזה העמוד של השיר?! אחרי כמה שניות ירד לי האסימון – בגלל התמונות!
והוא מסביר לי: "תראי, זה הפרח שהיא זרקה, וזה התפוח, והנה היא הולכת עם ילד אחר, וזה דני, והוא בוכה…"
ואני פשוט בהלם……….
עוד אני בהלם, הילד מדפדף לו בספר ומביט בתמונות, לבסוף סוגר אותו ואומר לי – "יש לנו עוד ספר של שירים".
נכון, יש לנו את הספר "שרשרת זהב", שקניתי לו לפני כמעט שנה לדעתי, ואני לא מקריאה לו אותו בגלל הציורים המעצבנים.
שוב, טיול לחדר (הוא התעקש), הספר בידיו, חוזרים לסלון, הוא מתיישב על הספה, מדפדף ומראה לי – הנה אליעזר והגזר (שר לי קטע מהשיר – "גזר גזר גזר גזר, אין כמוהו גזר! משוך ימינה, משוך שמאלה…" וכו'), הנה זברה, ועוד דפדוף ועוד דפדוף והגענו לשיר "פרח נתתי לנורית".
אני מסתכלת על הילד שלי, בעיניי – כוכבים, והלב עולה על גדותיו.

משפט השבוע

ביקשתי מבעלי שיקנה לי בקופת חולים כדורי ברזל (יש לי אנמיה קלה), אחרי שהוא לוקח את אייל מהגן.
למחרת, בעלי לוקח את אייל מהגן ומסביר שהולכים לקנות לאמא כדורי ברזל.
אייל (מבסוט): אמא תיקח כדורי ברזל ואז נצמיד אליה מגנטים!!!

שיחות על החיים עם אייל (#5)

אני ואייל בגן הציבורי. אייל משחק בחול – לוקח חול בכף ושם בדלי שלו.
(תזכורת: הילד בן שנתיים וחודש וחצי)
אייל: אמא, מה אני עושה עכשיו?
אני: מה אתה עושה?
אייל: אני מכין שוקולד!
אני: באמת? איך מכינים שוקולד?
אייל: אני שם בתנור
אני: אבל איך אתה מכין את השוקולד?
אייל: בכף (לוקח חול עם הכף)
אני: מה אתה שם בכף?
אייל: טונה!
אני: אתה מכין שוקולד מטונה?
אייל: כן!
אני: אוקיי, וממה עוד?
אייל: פסטה
שום
קמח
מלח
אני: מכל זה יוצא שוקולד?
אייל: כן! (מבסוט)
אל תנסו את זה בבית.

להיטים לפעוטות ולאימותיהם

חברת NMC הוציאה מחדש (כנראה מזמן) תקליטי ילדים ישנים על תקליטורים. גיליתי את העניין בראש השנה, כשאחותי קנתה לאייל את הדיסק של אוסף שירי מרים ילן שטקליס ואת הדיסק של אוסף שירי ע. הילל. מאז מפזמים בביתנו את "רוגז", "מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה", "טינטן" ועוד ועוד, הכל בביצועים המקוריים כמובן, נראה לי שיותר משהילד רוצה לשמוע, האמא רוצה להשמיע.
לפני כמה חודשים גיליתי בסטימצקי את הדיסק של "טלפלא". נכנסתי לאקסטזה ומיהרתי לרכשו. אמנם מהתכנית אני לא זוכרת כלום, אבל כילדה היה לי את התקליט ומאוד מאוד אהבתי את השירים. כששמענו את הדיסק בבית, התברר לי שלמרות שעברו כנראה יותר מ-20 שנה מאז ששמעתי את התקליט לאחרונה, אני זוכרת את כל השירים, והם יפים ומדויקים כמו בסוף שנות השבעים (שאז הוקלטו).
לא יכולתי להתאפק יותר, נכנסתי לאתר מוזיקה נטו, והזמנתי לי עוד 2 דיסקים: "30 להיטים לפעוטות" (תקליט שהיה לי כשהייתי קטנה. אמא שלי היתה משמיעה לי אותו כל הזמן), ו-"עוגה עוגה" (שירי משחק ויום הולדת). אמנם היו יותר מ-10 דיסקים שרציתי להזמין, אבל החלטתי שעדיף לבנות את התקליטיה שלי לאט לאט (מבחינה כלכלית).
זה מדהים בעיניי ששירים שנכתבו והוקלטו לפני כל כך הרבה שנים, עדיין שומרים על הרעננות שלהם, ומדברים גם לדור הילדים של הילדים ששמעו אותם לראשונה. זו דוגמא טובה לכך שדברים איכותיים תמיד ישרדו את מבחן הזמן. המוזיקה היא של תזמורת ולא של סינתיסייזר. הקולות הם של מיטב האמנים של אז ושל היום (שושיק שני, רוחמה רז, דליה פרידלנד, יהורם גאון, חנה לסלאו, אלי גורנשטיין, אושיק לוי, שולה חן, חנן יובל, חוה אלברשטיין, ועוד ועוד), והטקסטים קולעים כל כך ונצחיים.
אני כל כך נהנית מזה שאייל גדל על השירים שאני גדלתי עליהם. כל כך כיף לרקוד איתו בסלון לצלילי "שיר העגלון" ("ארבעה לי גלגלים…", "שיר הדיו" בפי אייל), "רוח רוח", ו-"אני עומדת במעגל". כיף למחוא כפיים ביחד בשיר "מתנת יום הולדת" מ"טלפלא" (קרוי אצלנו בשם "שיר המצלמה", ואנחנו מוחאים כפיים כשאושיק לוי אומר "קליק"). כשאני רוחצת אותו אנחנו מצטטים שנינו את "הסבון בכה מאוד".
בינתיים לשמחתי אייל משתף פעולה ומאפשר לי לשחות בעבר ולהתרפק על השירים של פעם. לא הצלחתי להתחבר ל"טיף וטף" ו-"דיג דיג דוג" (את "פים פם פה" לא ניסיתי, מודה), ואייל לא ממש מתעניין בסרטי DVD לפעוטות (אחרי דקה הוא ממצה ופונה לעיסוקיו). ערוץ "לולי" אנחנו רואים לעיתים נדירות.
מה יהיה הלאה? האם זה יבוא לי בהפוכה ובעתיד הילד שלי יתמכר ל"דורה", "בוב הבנאי" וכל מיני סדרות אנימה יפניות? אני ממש מקווה שלא.
ואני גם ממש מקווה שבקרוב יוציאו את "טלפלא" ב-DVD.
וגם את "שלוש ארבע חמש וחצי".
ואת "רחוב סומסום".
נו, ערוץ 1 והטלויזיה החינוכית, תעשו משהו.

שיחות על החיים עם אייל (#4)

אתמול הקפיצו אותי מהעבודה לגן, כי אייל העלה חום ל-38.6. מיהרתי איתו למרפאה, ביודעי כי רופא הילדים מסיים את שעות הביקור של הבוקר ב-9:30. פיספסתי אותו בדקה אחת יותר מידי.
קבעתי תור למרפאה אחרת לצהריים, ואמרתי לאייל שהרופא הלך, ואנחנו נחזור מאוחר יותר.
מקץ שעה קלה…
אייל: הלך.
אני: מי הלך?
אייל: הרופא.
אני: לאן הרופא הלך?
אייל: הביתה לישון!
אני מקווה בשביל הרופא שאכן כך…

שיחות על החיים עם אייל (#3)

אייל: הלך הלך הלך הלך הלך הלך
אני: מי הלך? (חשבתי שהוא מדבר על אבא שלו)
אייל: קיפוד!
אני (מבינה את ההקשר): איזה קיפוד?
אייל: שמוליק!
אני (מתחכמת): לאן שמוליקיפוד הלך?
אייל: הביתה!

שאלות שאת שואלת את עצמך כאמא

האם גדי מהספר "שמוליקיפוד" וגדי מהספר "איה פלוטו?" הם אותו גדי?
כיצד ייתכן שלגדי מהספר "איה פלוטו" יש שיער ג'ינג'י בדף שלפני האחרון, ואילו על הכריכה האחורית הוא עם שיער שחור?!
האם הקראה של הספר "תירס חם" כל לילה במשך שבוע עלולה לגרום נזק מוחי להורים?
האם זה שאת יודעת לצטט את "איה פלוטו?" בעל פה ומתוך שינה אומרת שמשהו לא בסדר אצלך?
מדוע חולצה מחויטת לילד בן שנתיים עולה כמו חולצה לאמא שלו (או במספרים: 129 ש"ח) ?
אם האבא של הילד מביא אותו בכל בוקר לגן, והבוקר הוא הביא אותו בלי מעיל, מדוע הגננות מתקשרות דווקא אלייך?
ומתי הם יפסיקו להיות חולים כל הזמן? (תשובה, מנסיונה של אימי: אף פעם. ילדים תמיד חולים, גם כשהם בני 30 פלוס)

העיקר הבריאות

בשבועות האחרונים אייל היה חולה נון סטופ. זה התחיל בדלקת אוזניים, המשיך לוירוס עם חום ושיעולים, ואז שוב יומיים חום, והופ! דלקת אוזניים נוספת.
כל החודש אנחנו רצים בין תורים לרופא ילדים, מנסים למצוא סידור עם הסבתא או עם הגן, כדי שנוכל ללכת לעבודה, וזה פשוט לא נגמר.
כל החודש אני טוחנת שוקולד ואוכל משמין, בקושי ישנה, עצבנית ועייפה, מתה לכמה שעות לעצמי… לאיזה סיבובון בקניון… אבל במקום זה יש לנו אנטיביוטיקה, משאף ושאר מרעין בישין.
כך שרוב החודש כתבתי בבלוג בעיקר בראש שלי. אוהו, היו לי כל כך הרבה דברים לכתוב עליהם! אבל את רוב השטח במוח תפס "קומנדו מחלות" שלא אפשר לי רגע פנאי.
הבובון הקטן כבר בסדר, פחות או יותר. יש לנו השבוע ביקורת אצל רופאת הילדים ואצל רופאת א.א.ג. בשבוע הבא אנחנו בביקור אצל הומיאופתית (הבטיחו לי ברפואה המשלימה של הכללית שזה יפתור את הכל), ואני מקווה, שלכבוד השנה החדשה, בינואר יהיה הרבה יותר טוב.
עוד חודשיים יום הולדת שנתיים.

חג חנוכה שמח!

שיהיה זה חג מלא אור ושמחה!

אני ואייל מדליקים נר של חנוכה

אתמול הכנתי לאטקעס עם אייל. אתם מוזמנים לקרוא על כך בבלוג הבישול שלי – פשוט מבשלת.

אוף אוף אוף

מישהו בשמיים החליט לשלוח לי אצבע משולשת השבוע. נפלתי על שבוע מלא בנאחס, וזה פשוט לא נגמר.
הכל התחיל ביום ראשון בלילה, כשאייל התעורר בצרחות אימים, שכתוצאה מהן הוא גם הקיא, המסכן. החלטנו שאלו כאבי אוזניים וטיפטפתי לו שמן זית לאוזן. אחרי שעה שוב. ואחר כך שוב. הוא גם העלה חום, אבל קצת נורופן איפשר לו להירדם וגם לנו.
בבוקר (יום שני) הרופא בישר – דלקת אוזניים! לילד יש קצת חום, וצריך להישאר איתו בבית. סיכמנו שבעלי יהיה בחצי היום הראשון, ואני בחצי היום השני (עקב פגישה חשובה בעבודה).
הפגישה היתה, בהעדר מילים אחרות, ממש מגעילה. בסיומה הרגשתי פשוט קטנה ונחותה.
ברוח זו (ובליווי SMS-ים נואשים מבעלי שאבוא להציל אותו) נכנסתי למכונית והתחלתי לנסוע. בפנייה לתוך רחוב צר (שנהגים !@#$% החנו בו את מכוניותיהם בצורה לא חוקית משני הצדדים), "שיפשפתי" את הרכב בחוד שבלט ממשאית חונה. התוצאה? שריטה על רוב הצד השמאלי של האוטו ו"דפיקה" בפח של הדלת השמאלית האחורית.
מ ה מ ם.
ודווקא אני, הנהגת הזהירה שלקחה ללב את כל מה שלמדה בקורס "רענון נהיגה" ומקפידה לשמור מרחק ולאותת.
בשלב זה שקלתי לבכות, אבל מכיוון שלבכות תוך כדי נהיגה זה לא ממש מומלץ, ותאונה זה הדבר האחרון שעוד היה חסר לי באותו יום, החלטתי נגד.
בבית מצאתי בעל ממוטט וילד אנרגטי לחלוטין (לרגע תהיתי אם הוא פיברק את דלקת האוזניים הזאת בשביל להישאר בבית עם אבא ואמא). יחד עם זאת, בשילוב של כישוריי כקצינה בצבא וסופר וומן, הצלחתי לגרום לילד ללכת לישון צהריים במיטה שלו (ולא של אבאאמאאבאאמא) במשך שלוש וחצי שעות, אותן ביזבזתי לחלוטין בגלישה בפייסבוק.
אתמול מישהו גרם לי להרגיש ממש מטומטמת ולא מקצועית (לפחות לא בכוונה). גם קיבלתי צרבת מארוחת צהריים במסעדת "חסילון".
אחרי העבודה נסעתי לקניון איילון לחפש מכנסיים בקסטרו. אחרי שעברתי כמעט על כל הבגדים בחנות הגעתי למסקנה שהבגדים העונה מיועדים אך ורק לבנות רזות כמו מקל, עם בטן שטוחה וגובה 1.80 מ' לפחות. סתם להיות מידה 38 זה כבר לא נחשב. מצד שני, הצלחתי "לגרד" 4 סריגים.
והיום…?
קמתי בבוקר עם שעורה בעין!
אדומה! מגרדת! מכוערת!
וגם היום טרחו לגרום לי להרגיש קטנה ונחותה בעבודה (לא בגלל השעורה).
אחר הצהריים, נסעתי לאסוף את אייל מהגן, כשאמור להיות לי תור לרופא שעה לאחר מכן. אחרי שלקחתי את אייל, איכשהו הצלחתי למצוא חנייה סבירה לא רחוק מהמרפאה. כמובן שירד גשם זלעפות.
עכשיו, אני יודעת שיש בצבא לוחמים שסוחבים משקלים עצומים, ובוודאי בהרבה יותר מהיכולת שלי.
אבל אני שואלת אתכם, האם ניסיתם אי פעם לסחוב עליכם את התיק של העבודה, התיק של הילד, שקית עם חבילת אקטימלים (קניתי במכולת, הילד היה רעב), שקית עם חבילת קשים (שיהיה לו עם מה לשתות את האקטימל), ילד בן שנה ו-9 חודשים שדורש "ידיים!", ומטריה פתוחה (יורד גשם כאמור), תוך כדי שאתם מהדסים בעקבים על רצפה רטובה?????
אחרי שסחבתי את כל האמור לעיל מהאוטו למכולת, לבית קפה (קניתי לאייל מאפה קטן שעלה לא פחות מ-10 ש"ח!!!), לקופת חולים, ובחזרה לאוטו, כל זה בגשם, הרגשתי שאני עומדת לאבד את שפיות דעתי. ישבתי בכיסא הנהג ונשמתי נשימות ארוכות. זה לא עזר.
תסלחו לי בעודי קוברת את עצמי מתחת לשמיכה ולא מדברת עם אף אחד יותר בחיים.
סתם, כמו שאני מכירה את עצמי, אני מפה הולכת ישר לפייסבוק.
מי יודע מה מצפה לי מחר.
(טפו טפו, העיקר שכולנו בחיים)