1. כשאת מסתכלת בראי, את תוהה מי חטף אותך בשנתך וביצע בך ניתוח להגדלת חזה בלי ששמת לב.
2. את מוצאת את עצמך קוראת לו בכל שמות החיבה שאת קוראת לחתולים, כולל "מיצי של אמא" ו-"מי כזה חתולון?".
3. למעשה, את בקושי משתמשת בשם הפרטי שלו.
4. כל יציאה מהבית היא פרויקט שדורש הכנה נפשית של כמה שעות, והכנה פיזית של כשעה (תלוי אם את מניקה לפני או לא).
5. להניק זה נורא משעמם.
6. אין שמחה כשמחת הגרעפס, חוץ מהשמחה כשהוא סוף סוף נרדם.
7. אם את מכינה לעצמך אוכל בשעה X, רוב הסיכויים שתצליחי actually לאכול אותו רק בשעה X+2.
8. בשעה 14:00 בצהריים את מגלה שעדיין לא צחצחת שיניים היום.
9. או אכלת משהו.
10. אם את עומדת איתו בתור, והוא בוכה, אנשים יסתכלו עליך כאילו את מפלצת שאוכלת את ילדיה, אבל אף אחד לא יוותר בשבילך על התור שלו.
11. אותם אנשים שלא קמו באוטובוס כדי לתת לך לשבת כשהיית בתשיעי, הם אותם אנשים שלא יפתחו לך את הדלת במקום ציבורי כשאת עם עגלה.
12. עדיין אין לך מושג מה זה אומר להיות אמא, ואת לא מרגישה כמו אמא, אבל את חושבת שהוא התינוק הכי יפה, מקסים, מתוק וחכם בעולם. בתנאי שהצלחת לישון קצת בלילה, כמובן.

עכשיו, כשאני בהריון, אני מגלה שהקשר ביני לבין אמא שלי הוא הרבה יותר עמוק משחשבתי. במילה "קשר" אין הכוונה לכמה פעמים אנחנו מדברות בשבוע, או לאיזה עומק מגיעות השיחות שלנו. יש בינינו קשר גנטי-תורשתי, שנראה לפעמים אפילו מיסטי-משהו.
בכלל לא העלתי על דעתי, למרות שעכשיו זה נראה לי כל כך הגיוני, שההריון שלי יהיה כל כך דומה להריונות שלה (לפחות עד עכשיו).
גם אני לא האמנתי שאני בהריון, עד שלא שמעתי את הדופק של העובר. גם אני ירדתי במשקל בחודשים הראשונים. גם לי לא היו בחילות והקאות. גם לי יצאה הבטן רק עכשיו, בחודש רביעי, וגם אני, לצערי, סובלת מקצת אנמיה תוך כדי ההריון.
אני מקווה שגם הלידה שלי תהיה דומה ללידות שהיא עברה. כולן היו לידות טבעיות, בלי אפידורל, כמעט בלי מוניטור ועם תנועתיות – בדיוק כמו שאני רוצה.
בזמן האחרון אני מרגישה שאני בעצם חלק משושלת ארוכה של נשים ולדניות – וזו הרגשה נהדרת. למרות שאני לא מתחברת לכל הקונספט של מעגלי נשים, נשות השבט וכו', זה עדיין מקסים בעיניי שאני צועדת בשביל שאמא וסבתא שלי צעדו בו לפניי – השביל בדרך לאמהות.

ההתפתחות של אדם מתינוק לבוגר היא דבר די מדהים בעיניי. מיצור חסר ישע ליצור עצמאי לחלוטין. נפח הלמידה של תינוקות וילדים הוא פשוט לא ייאמן. מעבר להתפתחות המוטוריקה, ההליכה, הדיבור – גם היכולת לקבל החלטות ולהסיק מסקנות, לקרוא לדבר בשמו, לתפקד בתנאי חוסר ודאות, להשלים את התמונה כולה ממס' קטן של אלמנטים.
אני תוהה האם הורים לילדים מודעים לקסם שקורה מול העיניים שלהם, במהלך השנים. היכולת להיות נוכח בתהליך כל כך מדהים, היכולת להשפיע עליו וללוות אותו – האם הם מודעים לזכות הענקית הזו?
עכשיו גם לי יש הזדמנות לחוות את הקסם.
אני בהריון. חודש רביעי. זה בן.