עפיפונים

עלילות אייל בעיר הגדולה – יום בתל אביב

אחרי שעשיתי רשימה ארוכה של פעילויות אפשריות לחול המועד סוכות, נותר לראות מה אצליח לממש. למעשה, בימים שני-שלישי-רביעי קבעתי תוכניות מראש (אירוע בלוגריות  + ילדים, ומפגשים עם חברות), כך שבעצם נותר לי רק לתכנן את יום ראשון עצמו.
אני כל כך גאה בעצמי על היום הזה והפוסט הזה. זה היה אחד הימים הכי כיפיים בכלל, ועם אייל בפרט. למעשה, הפעם האחרונה שהייתי כל כך שמחה וכל כך נהניתי היתה לפני שנה, בלונדון. הצלחתי לשים בצד את הפרפקציוניזם, הקונטרול-פריקיות, החרדות והלחץ שלי, ופשוט לזרום  וליהנות מזמן איכות אמיתי עם הבן שלי.

קראתי על פעילויות לילדים בבית ביאליק בחול המועד סוכות. תמיד רציתי לבקר בבית ביאליק וזו נראתה לי כמו הזדמנות טובה. הסתכלתי על האיזור ב-google maps ופתאום נזכרתי שאני ובעלי טיילנו כבר לפחות פעמיים באיזור הזה של תל אביב בטיול מודרך. בסביבה יש את גן מאיר, סמטה פלונית, שוק הכרמל, נחלת בנימין ועוד. במוחי התחילה להתרקם לה תוכנית.
יום בתל אביב כולל הליכה ברגל. והרבה. חששתי מאוד שאייל ישתעמם, יתעייף ולא ישתף פעולה. לאחר קצת חשיבה, החלטתי להפוך את היום כולו למשחק בסגנון "I Spy". הכנתי לוח בן 9 ריבועים, כשבכל ריבוע יש ציור של דבר מסוים שצריך למצוא אותו. כדי להכניס עוד קצת "פלפל", הוספתי חוק נוסף – זה נחשב רק אם מצטלמים עם הדבר הנ"ל!! כדי שלא יקרה מצב שאייל יזהה את כל הדברים מרחוק תוך כמה דקות, ובזה יבוא הקץ על העניין כולו.
שילבתי בלוח דברים שידעתי שאני רוצה לבקר בהם או לעשות: נסיעה באוטובוס, האריה בסמטה פלונית, בבושקות בחנות "שוקה", המזרקה ברחבת בית העיר (ליד בית ביאליק) תפוזים בשוק הכרמל, עוגה בבית קפה. הוספתי גם כמה דברים שאפשר למצוא בכל מקום בתל אביב – כלב, חתול, אופניים. כך הובלתי את אייל ממקום למקום, כך צלחנו את ההליכה הארוכה מגן מאיר לנחלת בינימין, וכך גם הצלחתי להבטיח שנבקר לפחות בחלק מהמקומות שרציתי.
יחד עם זאת, הגדרתי לעצמי שביום הזה אני זורמת עם אייל. לא רוצה לראות הצגה בבית ביאליק? לא צריך. מעדיף לשבת שעה בבית קפה במקום לטייל? בבקשה. הזכרתי לעצמי שמדובר ביום חופש, שזמננו בידינו, שאנחנו לא ממהרים, שלא צריך להספיק כלום ושהכי חשוב זה שנבלה זמן ביחד.

הגענו לתל אביב בסביבות 9:00. חניתי בחניון של לונדון מיניסטור (שם יש לי מנוי), וצילמתי את אייל ברחוב שאול המלך עם הלוח הלא מסומן.

מתחילים את היום מחוץ ללונדון מיניסטור - אייל עם הלוח הלא מסומן

לקחנו קו 82 משאול המלך לרח' קינג ג'ורג' פינת רש"י, בדרך לתחנתנו הראשונה – גן מאיר. הנה הסימון הראשון בלוח שלנו – אוטובוס!

אייל באוטובוס

גן מאיר נראה פחות יפה ממה שזכרתי, אבל בכניסה אליו מרחוב קינג ג'ורג' התגלתה האטרקציה הגדולה והמשמעותית ביותר של היום הזה – וגם הבלתי צפויה ביותר ובלתי מתוכננת – גינת הכלבים של גן מאיר.
בגן מאיר יש מתחם סגור שבו ניתן לשחרר כלבים ולתת להם להתרוצץ ולשחק (אייל: אמא! זה גן שעשועים רק של כלבים!). אייל מאוד מאוד אוהב בעלי חיים, ומבחינתו היה מדובר בגן עדן. אחרי שסימנו את הסימון השני – כלב – ואייל הצטלם עם אחד הכלבים, הוא התפנה ללטף בקפידה כל כלב וכלב ששהה במתחם, להחליף איתו כמה מילים, ולהתרוצץ באושר כה וכה ביחד עם הכלבים.


בשלב מסוים ביקשתי ממנו שנזוז לכיוון בית ביאליק כדי לברר מתי מתחילה הפעילות שם, והבטחתי לו שנחזור לגינת הכלבים אחר כך.
הלכנו לרחוב טשרניחובסקי, טיפסנו במדרגות (מזל שיש לי זיכרון טוב, כי מפה לא לקחתי איתי…) והגענו לרחבת בית העיר, שם היתה לנו הזדמנות לסמן סימון שלישי בלוח – מזרקה! אייל התלהב מאוד מהדגים החמודים.

אחרי בירור של פרטי הפעילות בבית ביאליק, חזרנו בחזרה לעבר סניף טשרניחובסקי של "קפה קפה" כדי לאכול ארוחת בוקר. אנחנו בדרך כלל אוכלים ארוחת בוקר קלאסית של חביתה, סלט וממרחים, אבל היום היה יום פינוק מיוחד – אז החלטנו על קרואסונים. אני – שקדים, אייל – שוקולד.
סניף "קפה קפה" מקסים ויפה, אבל לא היו להם קרואסונים 🙁 החלטנו לא לוותר  על התוכנית, ועברנו לסניף "קפה לנדוור" בגן מאיר עצמו. הסניף היה כמעט ריק, העובדים ידידותיים והאווירה מקסימה. השתרענו לנו על ספה קלועה בחוץ, חיבקתי את אייל וליטפתי אותו, ונתתי לאושר להציף אותי בבת אחת.


מסתבר שלקפה יש "חתולת בית", ובעודה עסוקה בנשנוש נקניק שנתן לה בעל הבית, ניצלנו את ההזדמנות לעשות את הסימון הרביעי בלוח – חתול! ואייל גם דאג לקום ממקומו כל כמה דקות וללכת ללטף את החתולה…


בבית הקפה נשארנו המון זמן. היה לנו כל כך כיף ביחד שלא היתה ממש סיבה ללכת. אחרי זה חזרנו לגינת הכלבים, שם אייל שיחק עם הכלבים בכדור, וביקש לוותר על בית ביאליק כדי שיוכל לשחק עוד ועוד עם הכלבים. אני, כמובן, הסכמתי.

השעה כבר היתה 12:00 והחלטתי שצריך להמשיך הלאה. אמרתי לאייל שאנחנו יוצאים לצוד אריה, והתחלנו ללכת במעלה קינג ג'ורג' לעבר סמטה פלונית. אייל הופתע מאוד לראות את פסל האריה היפה בלב הסמטה המוזנחת הזו, והצטלם איתו בשמחה – יש לנו סימון חמישי!
בגדר ליד היו קשורים זוג אופניים – והנה גם סימון שישי יש לנו.


המשכנו לכיוון נחלת בנימין, שם הופתענו לגלות שהמקום הומה אדם ודוכני אומנות (חשבתי שרק בשלישי ושישי זה ככה). הסתכלנו על הדוכנים השונים , וגם קנינו 3 מיניאטורות של דרדסים ובית פטריה בשבילם. כשהגענו לרחוב רמב"ם, בדרך ל"שוקה", אייל פתאום זיהה קיוסק עם ארגזים של תפוזים בחזיתו – סימון שביעי!


"שוקה" היתה כל מה שציפיתי ויותר. פשוט חנות של אוצרות גם לילדים וגם לאמהות 🙂 והמחירים ממש ממש סבירים. קניתי לעצמי 3 סוגים של מנז'טים לקאפקייקס, מתנה לאחותי, ולאייל קניתי אבירים. צילמתי את אייל עם בבושקה – סימון שמיני!


בחיי שהייתי צריכה לעצור את עצמי שלא להעמיס חצי חנות…
שוק הכרמל הוא במרחק כמה פסיעות משם. משום מה חשבתי שבשוק נמצא איזו מסעדונת חמודה כדי לאכול בה, אבל יוק – אפילו בעלי הדוכנים לא ידעו להפנות אותי. במקום זה קנינו סוכריות גומי בתפזורת (אני ואייל חולקים את המחלה הזו…) וגם שייק בננה ומנגו (ואני התאפקתי על הדחף להעמיס ירקות וגבינות בזול), וחזרנו לתחילת נחלת בנימין, לאכול בשר באגאדיר.
אגאדיר היה מפוצץ לחלוטין, אבל במזל היו 2 מקומות פנויים על הבר, ואייל הרגיש מאוד "קול" לשבת על הכסא הגבוה, לפתור מבוך, למצוא הבדלים, ולנשנש שניצלונים וצ'יפס. אני אכלתי "סלט אגאדיר" – סלט חסה עם אבוקדו, גבינה מגוררת ונתחי פילה בקר שהיה מעולה.

בשלב הזה היינו מלאים ועייפים, והשעה היתה כמעט 14:00, אבל אייל בכל זאת רצה ללכת לבית ביאליק, וגם נותר לנו עוד סימון אחד – עוגה.
הצלחנו להגיע לבית ביאליק כמה דקות לפני הסגירה, הסתכלנו קצת על החדרים היפים והצבעוניים, ו… חזרנו שוב לגינת הכלבים בגן מאיר, לסיבוב ליטופים אחרון 🙂

רציתי שנבקר ב-Red Velvet כדי להשלים את הסימון האחרון – העוגה – אבל אייל היה כבר מותש, אז לסגירת היום הסתפקנו בעוגת שמרים מ"ארומה ת"א" שבלונדון מיניסטור ובשוקו חם לשנינו. נכנסנו לרכב ונסענו הביתה, מנשנשים בדרך סוכריות גומי…

הייתי מגדירה את היום הזה כ-"גדול מסכום כל חלקיו". בתכל'ס באמת שלא עשינו הרבה. לא היה פה טיול בטבע או תעסוקה חינוכית כלשהי. היה פשוט, אבל רגוע, מקסים, מהנה ומשמח. יום ביחד של אמא ובן. אני מסתכלת שוב ושוב על התמונות וכל כך מתרגשת. אין לי ספק שאזכור את היום הזה בחום להמון המון זמן.

רעיונות לחופשת סוכות

בחול המועד סוכות יאיר בגן, ואייל ואני בחופש. אני נרגשת. זו הזדמנות בשבילי לבלות אתו אחד-על-אחד, אם ובנה.
שתי פעילויות כבר די סגורות:
באחד הימים נלך ביחד לים, שם ניפגש עם חברותיי וילדיהן. אני כמובן בלחץ עצום. זה משהו שעוד לא עשיתי לפני כן (כלומר ללכת עם אייל לבד לים, או ללכת לים ללא בעלי, למעשה) ואני מקווה שנהנה אחד מחברתו של השני, ושלא יהיה חם מידי.
הזמינו אותי לאירוע של בלוגריות וילדיהן באחד המוזיאונים (לא אחשוף איזה, עבור אלמנט ההפתעה). אני מקווה שיצא לפועל.

רעיונות נוספים לבילוי בבוקר עם אייל:

  • טיול בעיר הגדולה, תל אביב: ביקור בבית ביאליק, האריה בסמטה פלונית, "שוקה" במתחם רמב"ם, שוק הכרמל, גן מאיר. צהריים ביחד, מיץ ועוגה ביחד.
  • מרכז מבקרים כלשהו. רבים מהם פתוחים בחול המועד סוכות ומציעים הדרכות לכל המשפחה. למשל: אתרי מקורות, השפד"ן.
  • משחק בית קפה ביתי. אייל אוהב לשחק בסמסונג גלאקסי במשחק של ניהול בית קפה (למעשה bakery). אני חושבת לאתגר אותו לפתוח בית קפה אצלנו בבית – בחירת שם, הכנת שלט, החלטה על תפריט עוגות ומשקאות, ולבסוף הזמנת אורחים (סבא וסבתא, שכנים, חברים, קרובי משפחה וכו') לבית הקפה ואירוח שלהם. התשלום – במטבעות שוקולד מזהב או ג'לי בלי.
  • תערוכת דגלי שמחת תורה ופעילות לילדים במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב (מרגש אותי באופן שקשה לי להסביר. מזכיר לי את הילדות ואת סבא וסבתא שלי).
  • תמונות בתערוכה – להקים תערוכת ציורים של הילדים (אייל יהיה האוצר) ולהזמין אורחים (סבא-סבתא, דודות וכו') לערב פתיחת התערוכה ואפשרות לרכישת ציורים (מטבעות שוקולד או ג'לי בלי).
  • בניית סוכה מארגז קרטון ענקי וקישוטה.
  • בניית כפר דרדסים מכוסות וקערות חד פעמיות.
  • סדנת קאפקייקס או בצק סוכר ביתית. אולי עם ילדים נוספים.
  • פסטיבל הפסיפס בנתניה
  • תערוכת א-ב-גע-דע בבית התפוצות
  • פסטיבל המדע 2011 במכון וייצמן
  • פעילות לילדים במוזיאון ישראל בירושלים

 

רעיונות לאחר הצהריים עם שני הילדים:

ופעילויות משפחתיות אפשריות:

מאחלת לכולכם חג שמח ומהנה 🙂

שיחות על החיים עם אייל (#32)

אייל: אמא, את יודעת עם מי אני אתחתן?
אני: עם מי?
אייל: אני אתחתן אתך!
אני: אבל אני כבר נשואה לאבא, אתה לא יכול להתחתן איתי.
אייל: אז אני אתחתן עם אוהד.
אני: אתה רוצה להתחתן עם בן?
אייל: לא, אני רוצה להתחתן עם בת. אאאאההה… אז אני אתחתן עם ליאור.
אני: ליאור מהגן? היא חברה שלך?
אייל: כן.
אני: אוקיי.
אייל: אבל אם אף אחת לא תרצה להתחתן איתי, אני אצטרך למצוא מישהי אחרת.
אני: אני בטוחה שהרבה מאוד בנות ירצו להתחתן איתך.
אייל: נכון, אבל רק אם אני אתלבש יפה.
<חושב לשנייה>
אייל: בעצם אני לא צריך להתלבש יפה. אני בעצמי כבר יפה.
אני (צוחקת): נכון מאוד.

דברים שלמדתי מילדיי

פוסט שני ברציפות, אבל פשוט לא יכולתי להתאפק.

היום באתי לקחת את אייל מהגן ב-11:00, כי בערב נערכה מסיבת הסיום, ולכן הגן נסגר מוקדם. אין לי רכב כבר כמה שבועות, אז באתי ברגל.

אייל: אמא, איפה האוטו?
אני (במבוכה): באתי ברגל, מאמי שלי.
אייל: יופי! ככה את פחות מזהמת את האוויר. וזה גם התעמלות.
אני (צוחקת): אתה ממש צודק 🙂

לסיכום,

שיעור מס' 1:

always look on the bright side of life

חגי ומועדי ישראל – לפי הגן של הילד

לקראת כל חג ליבי מתמלא ברגשות של התרגשות, לחץ וחרדה – האם אזכור להתארגן בזמן על מה שזה לא יהיה שצריך לשלוח עם הילד לגן?
מכיוון שחג שבועות מאחורינו, ולפניי כמה חודשים ארוכים וארורים (קרי: החופש הגדול) להתאפס על עצמי לקראת השנה הבאה (שני ילדים בגן, זה לא צחוק), החלטתי לעשות רשימת חגים ומטלות הגננת לצידם. אתם (כלומר, אתן האמהות, ברור) מוזמנים להוסיף עוד מנסיונכם.
הכל באהבה, כן? אני מהאמהות האלו שמשתדלות כמה שיותר להשקיע, אבל בדרך כלל קורסות מאפיסת כוחות לפני.

ותודה לריקי כהן, שסטאטוסה בפייסבוק עורר אצלי את כל המחשבות האלו…

~* תוספת: 19.6.11 22:15 *~: אף אחת לא שמה לב ששכחתי את יום העצמאות ואת קבלת שבת. לא רוצה לחשוב מה זה אומר עליי, עליכם, עלינו ועל כל עם ישראל. עכשיו הוספתי גם אותם לרשימה.

ראש השנה
חולצה לבנה
ברכת "שנה טובה" לילד
למהדרין – תפוח
אני בדרך כלל מכינה גם עוגיות ביחד עם אייל והוא מכין ברכות לגננות. בשלב הזה של השנה עוד יש לי מרץ.

יום כיפור
צמים, לא צריך לשלוח כלום

סוכות
חולצה לבנה? לא זוכרת.

חנוכה
חולצה לבנה
מסיבה בגן – צריך להביא כיבוד (בעלי דואג לסנג'ר אותי לעוגה, בדרך כלל)
סידור לילד, כי הגן נסגר מוקדם לרגל ההתכוננות למסיבה

חורף
מסחטת פרות הדר

ט"ו בשבט
פירות יבשים
מקבלים שתיל/עציץ מהגן – כדאי להתכונן נפשית לחול ובוץ באוטו

יום המשפחה
תמונה של כל המשפחה – רצוי עדכנית, שכולם מסתכלים בה למצלמה (נדיר מאוד), ושאני נראית בה רזה
ברכה מההורים
מסיבה בגן או טיול של הגן – לשריין את יום שישי

פורים
משלוח מנות לפי רשימה מדוקדקת + ברכה + הפתעה קטנה + עטיפה נאה. עכשיו לכי למכולת ותקני מרשמלו בודד, כי זה מה שכתוב.
תחפושת (אייל נוטה להחליט למה הוא רוצה להתחפש יומיים לפני החג)
אם יש לי כוח – משלוח מנות לגננות

פסח
חולצה לבנה
תפוח אדמה מבושל
ביצה קשה

יום העצמאות
לבוש כחול לבן (חולצה לבנה, מכנסיים כחולים)
לוקחים את הילדים מהגן ב-12:00. לפעמים יש גם טקס.

ל"ג בעומר
קרשים
תפוח אדמה למדורה כפול מספר בני המשפחה בריבוע (איכשהו תמיד נכנסים למדורה יותר תפו"א מאשר יוצאים ממנה)
כיבוד למדורה (שוב עוגה) ושתיה

יום ירושלים
?!

שבועות
חולצה לבנה
טנא מקושט (אנחנו ממחזרים את אותו טנא כבר 3 שנים)
מעדן חלב שהילד אוהב (אצלנו זה נקרא: תבחר ממה שיש במקרר)
פרי (כנ"ל)
זר

סוף שנה
תשורה נאה לגננת
כיבוד למסיבת סיום (שוב עוגה)
סידור לילד, כי הגן נסגר מוקדם לרגל ההתכוננות למסיבה

יום הולדת (במקרה של אייל זה בין ט"ו בשבט לפורים, במקרה של יאיר באיזור שבועות)
עוגת יום הולדת (אני מהמשקיעניות, כך שזה דורש זמן לתכנון והכנות וזמן לביצוע)
הפתעות לכל הגן
ברכה לילד
כיבוד לפי הרשימה
צלחות חד פעמיות / מפיות
מתנה לגן – אם צריך

קבלת שבת
לבחור שירים ודקלומים מתוך הקלסר של הגן
לכתוב/לצייר מה הילד אוהב לעשות בשבת (אייל: לשחק בפלאפון של אבא)
כיבוד כלשהו לפי החלטת הגננת

יאיר בן שנתיים

פוצפוץ המתוק שלי (כלומר… יאיר) חגג ביום שישי האחרון יום הולדת שנתיים. גם השנה, יום ההולדת שלו תפס אותי קצת לא מוכנה. כלומר, ברור שאת העוגה והמסיבה ואת כל האקשן שמסביב אני מתכננת כבר מזמן, אבל תוך כדי זה די הדחקתי את העובדה שילד בן שנתיים הוא כבר, ובכן, ממש לא תינוק. אני חושבת שזה קשור לעובדה שאייל היה שונה מיאיר בגיל הזה. אייל כבר דיבר בצורה שוטפת והיה ממש איש קטן. יאיר עוד לא מדבר (חוץ מכמה מילים וביטויים שימושיים), ורק ביום שישי האחרון פתאום הסתכלתי עליו ממש, ושמתי לב לכמה שהוא גדל. הקלישאות על איך שהזמן עובר מהר ואיך זה שילד שני גדל בצורה שונה היכו בי.

יאיר, כשמו, הוא ממש סטיקלייט קטן ושמח. צוחק, צוהל, אוהב לכייף, לרקוד ולשמוע מוזיקה. סוכריה מהלכת. בגלל המראה השבדי שלו הוא מושך המון תשומת לב, והוא ללא ספק אוהב את זה, ומודע לכמה שהוא חמוד והורס. לפעמים נדמה לי (ואולי לא כל כך נדמה לי) שהוא מצפה שיוותרו לו בגלל שהוא חמוד כזה (וזה באמת לא קל לשמור על פרצוף רציני מולו). מצד שני, הוא אחד הילדים היותר ממולחים ודעתניים שאני מכירה. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה ומה הוא אוהב, עקשן ועומד על שלו, עושה "דווקא" סידרתי (בחינניות ובחיוך, אבל "דווקא"…). פשוט אישיות!

השנה הזו שבין גיל שנה לגיל שנתיים לא היתה קלה. יאיר התחיל ללכת, הפך לטורנדו, כמעט גרם לי להתקף לב כמה פעמים ואף ביקר פעם אחת במיון בשניידר. בקיצור, כל דבר שילד נורמאלי בגילאים האלו עושה, ואייל לא עשה מעולם. השנה למדתי שכל ילד הוא עולם, יש לו את המאפיינים וההתנהגויות שלו, והסוד הוא הנינוחות, הגמישות והיכולת להתאים את עצמך לילד.

בשנה הקרובה יאיר יתחיל ללכת לגן פרטי "של ילדים גדולים" (קבוצה של כ-25 ילדים, אחרי המשפחתון החמים והקטן), נתחיל גמילה מחיתולים, מתישהו נעביר אותו למיטה רגילה, הוא יתחיל לדבר, תספורת ראשונה… כמה אירועים מחכים לנו! נראה לי שבפוסט של שנה הבאה אני אהיה עוד יותר בשוק מאיך שהזמן עובר 🙂

אהבתי את רשימת 10 הדברים על יאיר מהפוסט על יום הולדת שנה, אז החלטתי להמשיך במסורת ולהנפיק רשימה כזו גם השנה:

1. יאיר הרוס על דברים עם גלגלים: אוטובוסים, מכבי אש, טרקטורים, דחפורים, משאיות, אופנועים, אופניים, מכוניות, רכבות… אלו כמעט הצעצועים היחידים שהוא משחק איתם.

2. יש לו שמיעה מדהימה. הוא מסוגל לזהות קולות (במיוחד של כלבים) ממרחק עצום, והרבה פעמים מסב את תשומת ליבי לצלילים שלפני כן לא שמתי לב אליהם. האירוניה היא שבגלל שהוא עוד לא מדבר, שלחו אותנו מטיפת חלב לבדיקת שמיעה…

3. אוצר המילים שלו מורכב מהמילים והביטויים הבאים, בהם הוא משתמש אך ורק לפי הצורך, כדי לא לבזבז: אבא, אמא, את זה, לא רוצה, כן,  מים, ביי, נגמר, אין, יש, זוז! סע! לא שלך! אל תיגע! מה יש לך! (סימן הקריאה במקור…)

4. הוא מאוד מאוד אוהב את התוכנית "מגלים עם דורה". אייל התחיל את הטרנד הזה בבית, ויאיר ממשיך את דרכו באדיקות (אייל כבר עבר הלאה). למזלי שניהם אינם ילדים חובבי מרצ'נדייז, כך שנזק כלכלי אין פה.

5. הוא מאוד אוהב עגבניות, פסטה (בלי רוטב), סלמון (ודגים באופן כללי), בננות, אקטימל ויוגורטים שונים (בעבר היה הרוס על יוגורט מולר, היום אוהב יוגורטים לבנים, מי יודע מה יהיה מחר…). הוא דורש לטעום כל דבר שמישהו אחר אוכל לידו, אבל חוץ מלטעום הוא בדרך כלל לא עושה עם זה הרבה…

6. הוא ישן בלילה עם בובת עכבר (מאיקאה), העונה לשם "עכברי". פעם אחת עכברי נעלם, והפכתי חצי בית עד שמצאתי אותו ישן לבטח מתחת לשמיכת הפוך במיטה שלנו.

7. מאז שהתחיל ללכת "ברצינות" הוא לא מסכים לשבת יותר בטיולון, אלא אם כן כמובן מישהו או משהו אחר יושב שם, ואז הוא פשוט חייב.

8. יש לו קשר לא רע עם החתולים שלנו. הם כמובן חצי מתעבים-חצי פוחדים ממנו, אבל הוא למד לתת להם להריח את האצבע שלו לפני שהוא מלטף אותם, וגם ללטף אותם בעדינות, כך שהם לעיתים מרשים לו להתקרב אליהם. הכי מצחיק זה לראות אותו עם כלבים – הוא מתנהג אליהם כאילו היו חתולים (תוקע להם אצבע באף, כדי שיריחו…). הוא גם קצת חושש מכלבים, בגלל הנביחות.

9. הוא אוהב לזרוק דברים לפח, לנקות את השולחן במגבון, ומקפיד לסגור דלתות פתוחות של ארונות. לא אכחיש שלפעמים אני מסנג'רת אותו שיזרוק בשבילי דברים לפח…

10. הוא מאוד אוהב את אייל, ומנסה לחקות אותו. הוא מחבק ומנשק אותו, וגם נוהג לחבוט בו להנאתו, לטפס עליו ולקפוץ עליו (כי הוא יודע שאייל לא יחזיר לו…). אייל, מצידו, גם הוא מחבק ומנשק אותו ומתייחס אליו מאוד בסבלנות (לפעמים בא לי להגיד לאייל שזה לא נורא אם אח גדול מעיף איזו כאפה מבוקרת לכיוון אחיו הקטן… אני לא יודעת איך הוא עומד במכות של יאיר בלי להחזיר לו). הם התחילו לשחק ולבלות ביחד וזה כל כך כיף!

יאיר שלי, אין מילים לתאר עד כמה אני אוהבת אותך! אתה אחד, יחיד ומיוחד! נשיקות ודגדוגים מאמא.

לשבת או לא לשבת?

כל אמא לפעוט בוודאי מכירה את המונח "לשבת עם הילד". הכוונה להקדיש לילד זמן איכות, שבו את משחקת איתו במשחקי לוח שונים (לוטו ראשון שלי) או משמיעה לו מוזיקה או מקריאה לו ספרים או עוסקת עימו בפעילויות דידקטיות כאלו או אחרות.
יש לי רק שאלה אחת בקשר לעניין הזה.

זה חובה?

אני אחשוף בפניכם את האמת, ואקח את הסיכון שאסמן את עצמי כאמא לא אכפתית ועצלנית.

האמת היא, שכשאני חוזרת מהעבודה ולוקחת את יאיר מהגן (יש יום בשבוע שבו אנחנו מבלים רק שנינו עד זמן הרחצה, כי אייל בחוג), הדבר האחרון אחרון שבא לי לעשות זה "לשבת איתו".

בא לי לחבק אותו, לדגדג אותו, לתת לו לקפוץ עליי, לדבר איתו, ללטף ביחד את חתולי…. לא בא לי "לעשות", בא לי פשוט להיות איתו, לזרום איתו ועם מה שהוא עושה. לפעמים זה אומר להקריא סיפור, כי בא לו, ולפעמים זה אומר לשכב על הספה ולתת לו להעיף עליי כריות, כי בא לו.

את המשפט הקודם היה אפשר לגזור ולהדביק בכל ראיון עם אמא-סלב במוסף "זמנים מודרניים" / "לאישה" / דומיהם. האמת היותר מרה היא שאני פשוט עייפה. אני כל כך כל כך עייפה כשאני חוזרת מהעבודה, ש"לשבת איתו" נראה לי כמו עינוי סיני. הרבה הרבה יותר כיף לי להתחבק איתו ולתת לו לקפוץ עליי.
אני משכנעת את עצמי, שאחרי יום שלם במשפחתון, זה גם מה שטוב לו.
מי יודע, אולי אני גם צודקת.

אמא בלוגרית, עובדת?

לעיתים רחוקות יוצא לי לפגוש קרובי משפחה רחוקים מבוגרים, או חברות של חמותי. לאחר שהן שואלות בחביבות מה שלומי ואיך הילדים, מגיעה השאלה – "ואת, עובדת?"
השאלה תמיד מצליחה להרגיז אותי, אז אני אומרת לעצמי שמדובר בדור אחר, שלא מכיר את המושגים קריירה והגשמה עצמית, ואולי גם לא מודע לכך שממשכורת אחת לא קל להתפרנס במדינתנו מוכת המשכנתא.

כבלוגרית, אני מקבלת כמעט ברמה יומית הזמנות לכל מיני "פתיחות וסגירות" שמתרחשות פעמים רבות בשעות הבוקר או הצהריים. לאלו אני עונה בנימוס כי לא אוכל להגיע, משום שאני נמצאת בעבודה, ומזכירה לעצמי שהבלוגים הם "מדיה חדשה", שלא כל משרדי היח"צ מכירים, ושרוב הנמענים להזמנות האלו הם עיתונאים – שזו בדיוק עבודתם. רוב אירועי הבלוגרים שאני מוזמנת אליהם מודעים להיות הבלוג עיסוק לשעות הפנאי, ולכן קובעים את שעות האירוע לשעות הערב או שישי בבוקר.

בשבוע שעבר הצליחו להפתיע אותי. הזמינו אותי להצטרף לקבוצת מיקוד של מובילות רשת ובלוגריות בחסות של חברה גדולה העוסקת בתחום התינוקות והילדים. תדירות הפעילות היא אחת לחודשיים-שלושה, ובמסגרתה נחווה את דעתנו על מוצרים ונושאים שונים.
שמחתי מאוד, גם על הפניה המחניפה וגם בגלל שיש לי דעה על כל דבר בערך, ואני יותר משמחה להשמיע אותה.
הבעיה היא שהפעילות תתרחש תמיד בשעות הבוקר.
ובשעות הבוקר אני בעבודה.
ולפי דבריו של נציג החברה עימו דיברתי – אני היחידה מכל הקבוצה שהעלתה איזו הסתייגות בנושא. רק לי זה הפריע.

בהתחלה חשבתי שאולי יהיה אפשר להסתדר. לקחת יום או חצי יום חופש פעם בשלושה חודשים נראה לי איכשהו אולי אפשרי.
אבל אז הסתבר שהפגישה הראשונה היא בעוד שבועיים, בדיוק ביום שבו יש לי פגישה חשובה מחוץ למשרד עם לקוחות של החברה בה אני עובדת.
נפרדנו כידידים.

אני לא מבינה את זה. האם אף אחד מנציגי החברה ו/או חברת האינטרקטיב לא העלה על דעתו שאמהות בלוגריות הן, ובכן, עובדות? ולא סתם עובדות, אלא כשכירות? ובמשרה שאינה מאפשרת גמישות בזמנים בשעות הבוקר? ושאינה מאפשרת להעלם לחצי יום כדי להיות להשתתף בפעילות לאמהות? לא ידעתי איך לעכל את העניין הזה. אמנם באחורי מוחי תמיד יש את הפנטזיה שיום אחד אצליח להתפרנס מהמתכונים ומהקטעים שאני כותבת בבלוגים שלי, אבל החלק השפוי יותר יודע ומודה שאני אוהבת את עבודתי, אני אוהבת להיות מנהלת פרויקטים, אני מוצלחת בזה, וכשאני בעבודה אני משקיעה בה את כל כולי. בשעות הפנאי שלי, בערב (לילה), אחרי שאני מסירה את כובע ה"אמא", אני יכולה לחבוש את כובע ה"בלוגרית", אבל הבקרים מוקדשים למירוץ הפרויקטלי בעבודה.
האם זה מוזר? האם זה יוצא דופן? אני תוהה.

שיחות על החיים עם אייל (#27)

גילוי נאות
אייל
: אמא, אסור להיכנס לשירותי אורחים! יש שם הצפה!
אני: איך נהיתה שם הצפה?
אייל: מישהו שכח לסגור את הברז והמים גלשו על הרצפה!
אני: מי זה המישהו הזה?
אייל: הממממממ…… אני חושב שזה אני!
<שנייה של פאוזה>
אבל אני לא בטוח.

תיבת נוח עפ"י אייל
אייל
: אמא, את יודעת, פעם היה מבול בשביל להרוג את כל האנשים הרעים. חוץ מנוח שהוא היה איש טוב. הוא בנה תיבה גדולה, והכניס לתוכה את כל החיות בעולם. הם היו שם בפנים ושם הם עשו פיפי וקקי. היה שם מאוד צפוף. הוא לקח בן ובת. וגם את המשפחה שלו.

ציטוטים מהווי הגן?
אייל
<גוזר במרץ>: אני עכשיו עובד. כשעובדים לא שואלים שאלות. מי ששואל שאלות, סימן שהוא לא עובד.

<אייל למד בגן שלפני שעושים עבודה, צריך לתכנן>
אייל: אמא, אבל את העבודה הזו עשיתי בלי לתכנן. אני לא תמיד מתכנן.
אני: אז איך אתה יודע מה לעשות אם אתה לא מתכנן?
אייל: אני פשוט מנסה. ואם זה יוצא לא טוב, אני מנסה עוד פעם.

ואם כבר מדברים על תכנון
אני מגיעה לגן כדי לקחת את אייל. אחת מעובדות הצהרון ניגשת אליי, מחבקת אותי, ושואלת אותי כשעל פניה חיוך רומז:
עובדת בצהרון: נו, אז מה…. את מבשלת לנו משהו??
אני <בהלם. מה, אני נראית עד כדי כך שמנה??>: מה??!! לא! מה פתאום!
עובדת בצהרון: פשוט אייל אמר לנו, שכשיאיר יגדל, אז גם המשפחה תגדל…
אני <נושפת בהקלה>: כן! כשיאיר יגדל! לא עכשיו! הוא פשוט אמר שהוא רוצה עוד אח, אז הסברתי לו…
<אנחנו יוצאים מהצהרון והולכים לאוטו>
אייל: אמא, צריך לחשוב על שמות לילד. איזה שמות את אוהבת?
אני: לבן או לבת?
אייל: לא משנה, גם וגם.
אני: יש כל מיני שמות שאני אוהבת, אבל אני צריכה לשאול גם את אבא, גם הוא צריך לאהוב אותם. איזה שמות אתה אוהב?
אייל: יולי, נועה… (ילדות מהגן שלו) שירה (ילדה מהחוג)
אני <חצי בפניקה>: אייל, אבל אין לי תינוק בבטן.
אייל: כן, אבל צריך לחשוב על שמות, כדי שכשתהיה תינוקת, נדע איך לקרוא לה!
אני: אתה מתכוון שכדאי לתכנן מראש.
אייל: בדיוק!

אופנה לבנים קטנים. של הבנים שלי לפחות.

יש לי שני בנים. בעוד אמהות לבנות מרוויחות נקודות סטייל בעודן מלבישות את בנותיהן בשמלות מגניבות, המצורפות לקשתות, סיכות, שרשרות, גרביונים ושאר אקססוריז, שלא לדבר על תיק קטן ומגניב ונעליים הורסות, לי יש בנים. בנים לובשים טריקו וטריינינג.

כפי שאימי היקרה סיכמה את המצב במכירת קולאז' סייל בסטודיו של קרן שביט: " אם היתה לי נכדה הייתי קונה פה המון דברים, אבל יש לי נכדים".
(אמא, אני אשתדל יותר בפעם הבאה)

נכון, אתם יכולים להגיד שגם את הבנים אפשר להלביש בסטייל – בג'ינסים עם דיטיילים, בחולצות טריקו בהדפסים מגניבים, ובנעליים מיוחדות, אבל זה בגלל שאין לכם בנים. הרי ידוע שבנים חוזרים מהגן באחד ממצבי הצבירה הבאים: מכוסים בחול, מכוסים בכתמי צבע, מכוסים בחול ובכתמי צבע.
להשקיע בנעליים מיוחדות? לא כשהילד מחליף מידה פעם בעונה במקרה הטוב ופעמיים במקרה היותר נפוץ (אייל עלה בשתי מידות בשנה האחרונה), ולא כשבאמצע עונה כבר לא ניתן לזהות את צבעם המקורי עקב שפשופים/שכבת בוץ/סקוטשים מהוהים וכו'.
ג'ינס? בחצר? תוך כדי טיפוס על סולמות וקפיצה מכל מיני מקומות? ממש.
חולצות עם הדפסים מיוחדים? כתמי החול / פירות / קטשופ / טושים / גואש כבר יכסו אותם, ואז אחרי 3 סיבובי "סנו אוקסיג'ן" (או קליה או סבון אסטוניש) הם גם יזרקו לפח.

שני ילדיי לובשים את מיטב אופנת המיחזור של חורף 2011:

המלתחה של אייל, גברבר בן כמעט 5, ארוך ורזה כמו ספגטי, כוללת את מיטב אופנת השנים שעברו שקיבלתי בירושה מהגיסה ומחברה לעבודה, בשילוב עם כמה פריטים ששרדו את חורף 2010 ועדיין מכסים לו את הפופיק. לפעמים אנחנו משלבים מכנסיים משנה שעברה שמגיעים לו עד הגרביים (7/8! מה יש!).

המלתחה של יאיר, גברבר בן שנה ו-7 חודשים, מתחזה לתינוק שוודי, כוללת את מיטב אופנת חורף 2008 (כשאייל היה בן שנה ו-10 חודשים) ששרדה לספר על זה. מכיוון שכל הבגדים הנ"ל הם במידה אחת יותר גדולה ממה שהוא צריך (ככה זה כשילד אחד נולד בסוף החורף והשני נולד בקיץ), הוא הולך עם שרוולים מקופלים בחולצות ובמכנסיים.

הילדים שלי הם כמובן הורסים וחתיכים למשעי גם בלבוש הזה (ואני לחלוטין אובייקטיבית!). מחברות לעבודה הבנתי שבכיתות ב'-ג' הבנים כבר מקפידים הרבה יותר בלבושם. מצד שני הם בטח (?) גם מתלכלכים פחות. אני מקווה שאכן עתיד אופנתי יותר צפוי לנו, למרות שאני לא כל כך בטוחה – אייל קיבל בצהרון דף צביעה של פינוקיו, ושאל אותי למה הוא לובש פפיון. "זה של בנות", אמר.
"זה לא רק של בנות!", הזדעקתי. "גם בנים לובשים פפיון. זה לקישוט, כדי להיות יפים!". הילד הביט בי בעיניים מזוגגות.
מה אני מצפה, כשלאחרונה בעלי לא הבין מדוע אני כל כך צריכה לקנות נעליים לחורף. למה צריך יותר משני זוגות?
נו. בנים.