עפיפונים

למה להתאמץ אם אפשר לתרץ

תירוצים זה השחור החדש.

יש לי ילד ADHD. אז כן, אני בהחלט חושבת שהוא מתנתי לאנושות, ושהוא יצירתי וחכם ומדהים והכי הכי בעולם, אבל אני גם דורשת ממנו לשלוט בהתנהגות שלו, להיות מודע לעצמו, ולעשות גם דברים שחייבים לעשות למרות שהם משעממים. כי העולם לא מורכב רק ממטלות מגניבות וכיפיות. הוא מורכב גם משטיפת כלים, וניתוח גיליונות של נתונים, וקריאת חומר מקצועי, והכנת שיעורי בית ועוד ועוד. החכמה היא להצליח לעשות גם את זה, ולא רק את מה שקל ונוח. לא כל דבר בחיים הוא קל ונוח.

כשאני יושבת עם בעלי או עם חברה או עם הילדים שלי במסעדה או בבית קפה, אני לא מציצה כל שנייה בסמארטפון כדי לוודא שאני לא מפספסת משהו.

כשאני מארחת אנשים, הסמארטפון בצד. אני לא בודקת כל פעם אם שלחו לי נוטיפיקציות או אם מישהו השאיר לי הודעה, כי אני מכבדת את אלו שנמצאים אצלי.

כשאני מתארחת אצל אנשים, הסמארטפון בתיק. אני לא בודקת אם השאירו לי הודעות או אם מישהו כתב לי משהו בפייסבוק. אני מכבדת את האנשים שאני נמצאת אצלם. כרגע אני שם, הם לא צריכים להרגיש שאני מעדיפה להיות במקום אחר, גם אם זה נכון.

כשאני נכנסת לפגישה, או חוג, או סרט, או הופעה – אני שמה את הפלאפון על שקט ולא בודקת תוך כדי אם השאירו לי הודעות. אני עסוקה עכשיו. שום דבר לא יקרה אם לא אהיה זמינה לחצי שעה או שעה או שעתיים.

זה לא מפריע לי להיות סופר-פעילה ברשתות החברתיות דרך הסמארטפון שלי.

אני לא מנסה למצוא לילדים שלי עיסוקים כשמשעמם להם או כדי להרחיק אותם מהטלוויזיה/מחשב/טאבלט. אני אומרת להם כמה זמן הם יכולים להשתמש במסכים האלו. בשאר הזמן הם צריכים להעסיק את עצמם. במה שהם רוצים. אני לא גננת ואני לא יועצת חיצונית לענייני פעילויות.

הסברתי לילד ה-ADHD שלי שהוא צריך להתאמץ ולהיות מודע להתנהגות שלו, תמיד. עם הריטלין זה עוזר וזה יותר קל, אבל גם בלי הוא צריך למצוא את הדרך לעשות את זה.

החיים שלנו מתאפיינים בשפע. שפע אפשרויות. שפע גירויים. שפע אטרקציות. שפע תירוצים. כולם אשמים – הסמארטפונים, המחשבים, הטלוויזיה, מערכת החינוך, וכל האנשים האחרים שפשוט לא מבינים אותנו – עד כמה שאנחנו מיוחדים, ושונים, ותכ'לס – עצלנים. למה להתאמץ אם אפשר לתרץ? למה להתאמץ אם אפשר להאשים את הסביבה? זה לא אנחנו, שלא בא לנו או שקשה לנו לשלוט על עצמנו ועל ההתנהגות שלנו. זה הם – המכשירים (שגורמים לנו לא להיות מסוגלים לנתק מהם את העיניים), המורים (שנותנים לנו מטלות שחס וחלילה עלולות לגרום לנו להתאמץ בתהליך הלמידה), המנהלים (שלא מבינים שאנחנו משתוללים ומציקים כי אנחנו הו-כה-מיוחדים-ובעלי-בעיות-שלא-בא-לנו-להתאמץ-ולנסות-לפתור-אותן).

נכון, לא קל לחיות בעולם עם שפע גירויים, אז תתאמצו. אתם אנשים מבוגרים. תשלטו בדחפים שלכם. תראו לילדים שלכם שכשיש מכשולים – צריך לנסות להתגבר עליהם, ולא להתלונן על כמה שזה לא בסדר שהם שם.
זה לא פשוט. גם אני נופלת מידי פעם, אבל אני יודעת שהאחריות היא שלי. קחו אחריות על החיים שלכם ועל איך שאתם רוצים שהם ייראו.

במקום לתרץ, במקום להאשים גורמים חיצוניים, תתאמצו.

מה הבחירה שלכם?

מה הבחירה שלכם?

 

 

 

הנשים של אייל ושלי

תמיד הייתי מוקפת בנים – בכיתת ההאצה במתמטיקה, בתואר במדעי המחשב בטכניון, בקורס ניתוח מערכות, ביחידת המחשבים ובלהק מודיעין בצבא. הידידים הכי טובים שלי היו גברים. פעם אחת אפילו יצאתי לסדנת שטח לקצינים מצטיינים – אישה יחידה ביחד עם 18 גברים.
ואז הפכתי להיות אימא, והנשים החלו לכבוש אט אט את מקומן בעולמי – חברות, אמהות אחרות, גננות, סייעות.
בשנה האחרונה עברנו תהליך עם אייל – שנה ראשונה בבית הספר, ביחד עם אבחון ADHD והתחלה של טיפול בריפוי בעיסוק וסדנה למיומנויות חברתיות. פתאום שמתי לב שכל אנשי המקצוע שמסביבנו הן למעשה נשות מקצוע, ולכולן חלק מאוד משמעותי בחיים של אייל ובחיינו.

ורציתי להגיד להן תודה ♥

תודה לצוות החינוכי בבית הספר של אייל – המנהלת, היועצת, המחנכת והמחנכת המחליפה – על האכפתיות, על הזמן, על ההקשבה ועל המחשבה. הן עשו בשבילו כל כך הרבה השנה.

תודה לצוות של מרפאת קשב וריכוז של "כללית" – המזכירה המקסימה, המאבחנת הראשונית, המאבחנת של מבחן הTOVA והפסיכיאטרית המטפלת. בזכותן התהליך היה קל וזורם, גם אם ארוך.

תודה למרפאה בעיסוק, שהצליחה למצוא את הדרך הטיפולית למרות שאייל הוא לא ילד "לפי הספר", שתומכת ונותנת לנו כלים, ושבזכותה התמכרנו למשחקי קופסה.

תודה למדריכת הסדנה למיומנויות חברתיות, על הסבלנות וההבנה וההכלה וההקשבה, גם לאייל וגם לנו.

תודה למנהלת של "טררם", שמצאה לאייל את הקבוצה שמתאימה לו, ותודה ענקית לתו, מדריכת חוג "טרום טררם", שליוותה אותו באהבה ובתשומת לב במשך כל השנה, והקדישה לו תפקיד חשוב במופע הסיום, שממש רומם אותו מכל בחינה. והיא רק בת 22.

תודה לפסיכולוגית שלי, שעוזרת לי להבין ולקבל, שמייעצת ומנחה אותי.

תודה לעינת חברתי, שעזרה לי מאוד בהתחלה לקבל את כל התהליך הזה, להבין את כל הפרטים, ושעדיין מלווה אותי, ותודה לכל החברות שמתעניינות ומקשיבות לכל מה שיש לי להגיד.

אייל הוא ילד מחונן עם ADHD, וזה מצב שמצד אחד מוכר וידוע, ומצד שני יוצא דופן במרקם החברתי, ובהחלט מאתגר. היה לי חשוב, מעבר להוקרה ולהודיה, גם לשתף בכל המארג הסביבתי של המצב הזה, כי כשהתחלנו את התהליך, הייתי מאוד מבולבלת, מרגישה חסרת ידע וחסרת אונים. התברכנו באמת באוסף נדיר של נשות מקצוע שעוזרות לנו, וזה לא היה קורה אם לא הייתי יודעת לשים בצד את מערבולת הרגשות החונקת ולתת להן גישה ודריסת רגל בעולם שלנו. הסתרה והכחשה לא מביאות לשום מקום. שיתוף ופתיחות כן.

 

באהבה, מאייל ומאיתנו

באהבה, מאייל ומאיתנו