עפיפונים

לטיול (שוב פעם לא) יצאנו

מכירים את מיטיבי הלכת האלו? שבילדותם היו בחוגי סיירות, ובבגרותם מקפידים על שגרת טיולים ורצוי כאלו שכוללים מסלולים תלולים, הליכה במים ושאר פעילויות מאתגרות? אז אני ממש, אבל ממש לא כזו. שנאתי את הטיולים השנתיים, שהיו חסרי תכלית, משעממים ומעיקים בעיניי. מעולם לא הבנתי למה היינו כקבוצה אמורים לטפס על הר כלשהו רק בשביל שאחר כך יגיע האוטובוס ויאסוף אותנו. אני פחדנית נורא, ותמיד חששתי שאפול בירידה או אנקע רגל בעלייה או שאטעה בשביל או שמשהו אחר יקרה לי, שלא לדבר על אתגרי הפוליטיקה הכיתתית והחברתית, שהועצמו בסביבה לא פורמלית כמו טיול.

אחרי שעברנו לגור ביחד והתחתנו לא היה לנו רכב, אז בכל מקרה לא יכולנו לנסוע לטייל. אחר כך כבר הייתי בהריון עם אייל, וניצלתי את השבתות למנוחה ולשינה. התחלנו לטייל כשאייל היה בן 9 חודשים בערך, והבנו שאנחנו לא יודעים מה לעשות אתו ואיך להעסיק אותו בבית במשך שבת שלמה. היה יותר פשוט לשים אותו במנשא, וקדימה, לצאת מהבית, רחוק, ולהרבה זמן. כך התחלנו להכיר את הגנים הלאומיים בארץ, ולטייל בשמורות ובמקומות שכנראה היו מאוד מוכרים לכולם, חוץ מלנו – שני הורים טריים ובלתי טיילים בעליל. מידי פעם הצטרפו אלינו חברים עם ילד באותו גיל.
בתקופה הזו גם הייתי ממש רזה ונהניתי לראות את עצמי בתמונות. הרגשתי קולית ומגניבה.
השגרה הזו נמשכה גם אחרי שיאיר נולד, כי איך אפשר להישאר שבת שלמה בבית עם ילד בן 3 וחצי ועם תינוק ולא להתחרפן? עם שני ילדים זה כבר היה יותר מעייף ופחות כיף (עבורי לפחות), אבל האלטרנטיבה של להישאר בבית היתה הרבה פחות קורצת.

ואז הם גדלו.

ותכל'ס, בשבת בבוקר הם מסתדרים לבד. לפעמים צריך לפתוח לאחד מהם את היוגורט כשהוא לא מצליח, אבל הם ניגשים למקרר בעצמם. אייל מתפעל את הטלוויזיה והם רואים ביחד איזו תכנית מוקלטת או סרט מוקלט, או שהם משחקים. בעלי בדרך כלל קם מתישהו, ונותן לי להמשיך לישון. קמתי בשבת האחרונה ב-11. אחר כך אני מתחילה להכין את ארוחת הצהריים, והילדים משחקים במשהו אחר, ואז אנחנו אוכלים, וכולם נורא עייפים מכל המנוחה הזו, אז הולכים לנוח. אמנם רצינו בעיקרון לנסוע ולראות את הפריחה של הכלניות או הנוריות או האירוסים איפשהו, אבל כבר 3 אחרי הצהריים, וזה נראה טיפשי לצאת מהבית ולנסוע רחוק בשעה כזו. לפעמים יורדים למטה לגינה הציבורית, או משחקים קצת כדורגל במרפסת, ואז כבר חושך וארוחת ערב ולסדר את הילקוט, מקלחות ולילה טוב.
וכל הפייסבוק מלא בתמונות של אנשים שכן קמו, וכן נסעו, והצטלמו עם כלניות או מערות או עצים או בים, ואני תוהה ביני לבין עצמי אם להעלות תמונות של הכביסה שקיפלתי או של העוף שהכנתי, כי זה מצחיק אותי, ואני שואלת את עצמי אם אני מקנאה או מאוכזבת.
והאמת היא שאני לא יודעת.
אני נהנית לטייל. בעיקר אם אנחנו עושים את זה עם עוד זוג חברים, כך שלילדים יש אקשן. אבל לקום מוקדם? להתלבש לטיול? לצאת מהבית? לתכנן מראש? להתארגן על אוכל לבוקר ולצהריים? זה ממש מעייף.
אני לא יודעת איך עשיתי את זה קודם.
ואיך חוזרים לזה, ואם אני בכלל רוצה, אפילו שזה אומר שלא יהיו לי תמונות להשוויץ בהן בפייסבוק.

 

 

תכל'ס, פריחה ובעלי חיים יש גם ליד הבית. צולם ברחוב ליד.

תכל'ס, פריחה ובעלי חיים יש גם ליד הבית. צולם ברחוב ליד.

 

 

 

המזרקות שליד אייסברג, נמל תל אביב

האושר טמון בדברים פשוטים. למשל במים.

אני לא יודעת כמה זמן הילדים עמדו שם, מחכים שעמוד המים יעלה מתוך החור שבמרצפת, והם יוכלו להשפריץ לכל עבר. שוב ושוב ושוב. לאושר שלהם לא היה גבול.

כל כך פשוט. כל כך מזוקק.

צילם דודי, בעלי.

ואני יצרתי אנימציה שממחישה (ייקח לה קצת זמן לעלות, אני מניחה).

סיור שבת קצרצר במזכרת בתיה

בשבת שעברה טיילנו בנחל קטלב. עשינו "פיקניק צהריים" באחד החניונים באיזור (עוף ובטטות בתנור), ותהינו אם לנסוע הביתה או להפליג לעוד מקום. הצעתי שניסע למזכרת בתיה, כי זכרתי מביקורי אצל קרן שביט שמדובר במושבה חמודה ביותר.
להסתובב במרכז של מזכרת בתיה זה קצת כמו קפיצה קטנה לחו"ל. זה היתה שעת בין ערביים, והיה שקט מאוד. החנינו ברחוב הראשי – שדרות רוטשילד – והתחלנו לשוטט ברגל.
הצטלמנו בתא הטלפון מימי המנדט הבריטי, הסתכלנו על פעמון המושבה, עברנו ליד מוזיאון המושבה (מסתבר שבימי שבת בבוקר יוצא מהמקום סיור באתרים – רשמנו לעצמנו להגיע שוב), ופנינו לרחוב המייסדים.
בית הקפה "שיראין" שנמצא מאחורי המוזיאון היה סגור, לצערנו (פינטזתי על שוקו חם). עברנו ליד בית משק הברון, והגענו לבאר האנטילית. היה כל כך שקט ונעים… ובתי המושבה חמודים ביותר.
אחר כך חזרנו על עקבותינו, והמשכנו בשדרות רוטשילד לכיוון בית הכנסת המשופץ והיפה. אייל ובעלי גם נכנסו פנימה להעיף מבט.
בשדרות רוטשילד יש גם צימרים, חצרות אמנים ועוד, וביום שישי הוא בטח שוקק חיים. נהנינו מאוד מהביקור הרגוע והשקט בשבת. הילדים התרוצצו בשמחה באיזור הבאר האנטילית, ואייל התעניין מאוד בכל הבתים והאתרים הישנים.
מקסים.

אייל בתא הטלפון הבריטי. בא לי שוב לנסוע ללונדון.

הבאר האנטילית

בית הכנסת היפה

שבת באלוני אבא

לפני שבועיים נסענו לאלוני אבא כדי לבקר במכירת הקולאז' סייל שנערכה שם. היינו באלוני אבא ממש לפני שנכנסתי להריון עם אייל, וזכרתי את היישוב בצורה קצת אחרת. הכל משתנה כשיש לך ילדים…

בית העם הטמפלרי המפורסם שבמרכז היישוב נראה עצוב בלי הצמחיה והפרחים שזכרתי מביקורינו הקודם. אני תוהה אם כיסחו אותם בכוונה.

אחרי ביקור בקולאז' סייל, נפנוף לשלום לקרן שביט, מורן יוסף (הדוכן של קרן היה עמוס לחץ בנשים חובבות אקססוריז) ואורית מטווילינגן (גם אליה לא הצלחתי להתקרב מרוב אנשים…), ונשיקה לעדי מ"שוקה" (והצטיידות בדוכן שלה בערכת מדידת מזג אוויר עבור אייל, ובשתי מחברות, אחת עם הדפס של ברבאבא ואחת עם הדפס מרחוב סומסום, עבורי), חצינו את "הכביש" לעבר בית העם הטמפלרי. הילדים התרוצצו קצת בשטח ואחר כך ערכנו סדרת צילומים משפחתיים, אם כבר אז כבר.
(לחצו על התמונה כדי לראות את הגודל המקורי)

המשכנו לטייל ברחבי היישוב והגענו לרפת. עוד טיול רגלי קצר והגענו ל"יערת הדבש", שם ראינו סרט על דבורים ודבש וטעמנו את הדבש שלהם (דבש אבוקדו ודבש פירות הדר נהדרים). מזג האוויר היה מעולה, והיה שליו ורגוע לטייל ככה ברגל עם הילדים.

היה מתבקש לערוך פיקניק במקום, אבל אנחנו תכננו לנסוע לנצרת לראות את נצנוצי הכריסטמס, אז לאחר מכן יצאנו לנו לדרכנו. אנחנו עוד נחזור.

טיול של שבת בשמורת פורה

בעיתון הבטיחו פריחה, אז התגברנו על הסלידה למראה האובך והשמיים האפורים, ויצאנו לדרך. כביש 6 מסתיים ממש קרוב לשמורה, שקל מאוד לפספס אותה בגלל עבודות בכביש שמסתירות את השלטים. ראינו מצבור של רכבים אז ניחשנו שזה המקום. 

פריחה? כלנית פה כלנית שם זו לא פריחה. היה קצת עצוב לעשות את המסלול (החביב והקליל לכשעצמו) ולתהות האם המצב ישתפר והכלניות עוד יצוצו במלוא הדרן, או שאפסה התקווה ומעתה ואילך מחכה רק יובש. 

בכל זאת, היה כיף להיות קצת בטבע, ואייל מאוד נהנה להתרוצץ ולאסוף שבלולים, אבנים וחרסים, ואפילו מצא אבן פסיפס מסותתת. הרבה יותר טוב מלהישאר בין 4 קירות בבית. 

 עשינו פיקניק צהריים ביער המלאכים, וסיימנו לאכול שניה לפני שהתחיל גשם. חבל שלא יצא לנו לבלות שם קצת יותר. 

אייל ופרח כלשהו

פרח בשמורת פורה, בין הבודדים

כלניות בשמורת פורה

כלניות ופרחים ורודים וחמודים בשמורת פורה

שאף אחד לא יעקוף אותי!