שתהיה זו….
שנה של שלווה
שנה של שלום ואחווה
שנה של למידה והרחבת אופקים
שנה של עמידה באתגרים
שנה בה כל הדלתות ייפתחו בפניכם…
שנה טובה!
רציתי לאחל…
הו, אירלנד אהובתי
ביום שבת היינו בהופעה מדהימה של להקה בשם "ירוק עד", המנגנת מוזיקה אירית. המילה "קסום" קטנה על המופע הזה. הלהקה מנגנת ושרה נעימות ושירים איריים (למיכל שחר, המנגנת בחלילים שונים, יש קול מתוק ומרגש), וכליווי לשירים מופיעים רקדנים בריקודים איריים. כאתנחתא בין השירים, מספר רפי צור (בכישרון רב!) סיפורים איריים.
אמנם היום אירלנד זה "אין" עד כדי גבול הפלצנות, אבל לא במקרה של המופע הזה. נהנתי מכל שניה ואני ממליצה עליו בחום.
על הלהקה (כולל לוח הופעות) ניתן לקרוא באתר שלה.
הפסקה לנשימה
השבועות האחרונים לא היו נעימים עבורי. לחום הנורא נוספו לחץ בעבודה ובלימודים, והרגשה של ריקנות, כאילו כל חיי סובבים אך ורק סביבם, ולדברים שמגדירים אותי אין מקום.
הפקק קצת השתחרר, ולכן חזר לי החשק לכתוב.
סידרתי את שולחן היצירה המבולגן, והתחלתי לעסוק שוב בתחביבים שלי, כמו שאני אוהבת.
תוצאות ראשונות ניתן לראות ב-"פשוט מבשלת" וב-"עשר אצבעות".
אמשיך יותר מאוחר.
איזה חתול
** אזהרה: קטע זה כולל חזרה מרובה על המילה "חתול", ואינו מיועד לאנשים שלא אוהבים חתולים **
החלטנו לעשות לחתול הקטן דיאטה.
האמת היא, שהחתול הקטן הוא בכלל לא קטן. בגלל שיש לנו 2 חתולים (דקסטר הג'ינג'י, בן שנתיים וחצי, וז'אן לוק השחרחר-אפרפר, בן שנה), אנחנו קוראים לאחד "חתולי גדול" ולשני "חתולי קטן". האמת היא ש"חתולי גדול" הוא אתלטי, ו-"חתולי קטן" (להלן, ז'אן לוק) הוא חתול שמנמן עם בטן לא קטנה בכלל (אבל מה, כזה מתוק!).
עד לא מזמן הם היו אוכלים מאותה צלחת. החלטנו להפריד בין הצלחות כדי לדאוג לכך שז'אן לוק יאכל את הכמות שהוא באמת צריך, ולא יזלול ככה סתם.
אבל איך מונעים ממנו מלהגיע לצלחת השניה?
דקסטר, החתול האתלט, מסוגל לקפוץ לגבהים מרשימים. ז'אן לוק, לעומת זאת, מסתפק בגבהים יותר ארציים… (בכל זאת, הבטן…)
לכן, החלטנו לשים את הצלחת של דקסטר על מייבש הכביסה.
זה עבד מצוין במשך כמה שבועות. אפילו היה נדמה לי שהחתול רזה קצת…
אתמול בלילה אני נכנסת למרפסת השירות, בה החתולים אוכלים, ומגלה את ז'אן לוק עומד על המייבש ומתעניין מאוד בצלחת של דקסטר.
שוד ושבר! איך הוא הצליח לקפוץ כל כך גבוה?!
נו, לא לחינם אני מתגאה שהחתולים שלנו חכמים. הוא פשוט קיצר מרחקים… קפץ על דלי, אחר כך על מכונת הכביסה, ומשם למייבש. חתול מתוחכם! ששום דבר לא יפריד בינו לבין האוכל שלו!
עכשיו נראה לי שהמקום הגבוה היחיד שנשאר זו הטלויזיה.
פתאום נפתחת דלת
משהו בי נפתח. אני מרגישה את זה. אני שמחה יותר. אופטימית יותר. מדברת יותר. פחות שתקנית וביישנית.
וזה משמח אותי ברמות שאי אפשר לתאר.
וזה מפתיע אותי כל פעם מחדש.
אני בוחנת את עצמי מהצד ומקווה שזה לא חד פעמי. שזה ימשיך כך. אני מנסה ללכוד את קרני השמש שמתפתחת בתוכי, ולפתוח לה עוד חלון ועוד אחד.
אני מתאמנת בלדבר יותר ולשתוק פחות, בלהתבדח, בלהקשיב, בלהגיב ובלשאול.
וזה כיף עצום.
שבוע הספר העברי
הגענו למסקנה שאסור לנו להיכנס לחנות ספרים יותר מפעם בחודש. אנחנו מכורים לזה. אנחנו קונים ספרים ואין לנו איפה לשים אותם. כמעט ולא קורה שאנחנו נכנסים לחנות ספרים ולא מוצאים ספר שאנחנו רוצים, אם זה בפינת המוזלים, או קלאסיקה של הוצאת פנגווין שגיליתי שאין לי, או ספרון בישול ב-15 ש"ח. אם חנויות הספרים היו נוהגות בשיטה של שיווק אינטימי, כבר מזמן היינו מקבלים לביתנו הררי קופונים שמנסים למשוך אותנו לחנות שוב ושוב.
כשעליתי לכיתה א', כבר ידעתי לקרוא ולכתוב. אמא מספרת שעוד כשהייתי תינוקת, היא הייתה שמה בלול שלי ספרי ילדים. בכיתה א', אמא לקחה אותי לחנות ספרים כדי שאבחר את הספר הרציני הראשון שלי. קראו לו "פילי והילי", ובחרתי אותו כי על הכריכה יש תמונה של כלבת בולדוג מחייכת ומחזיקה עוגת יום הולדת. הספר הזה עדיין נמצא בבית הוריי, ובמצב לא רע.
מאז, בעצם, לא הפסקתי לקרוא. הספרייה היתה אחת מהיתרונות של לגדול במושב. אם בספריית בית הספר הייתי יכולה להשאיל רק ספר אחד בכל פעם, בספריית המושב הייתי יכולה להשאיל אפילו 20 ספרים, והשאלתי! הייתי "מחסלת" אותם כמו כלום…
כשהתחלתי ללמוד אנגלית ביסודי, גיליתי שבספריית בית הספר אפשר להשאיל גם ספר באנגלית בנוסף לספר בעברית. איך תולעת ספרים כמוני יכולה לעמוד בפיתוי? מיד התחלתי להשאיל גם ספרים באנגלית, מ-stage-ים שונים.
והיום אני קוראת באוטובוס, בסלון, במיטה לפני השינה, גם באנגלית וגם בעברית. במבט לאחור, אני חושבת כמה הרווחתי מההתמכרות הזו, מעבר לניצול שעות הפנאי. הידע. הרחבת האופקים. השפה (גם אנגלית וגם עברית!).
אני לא מבינה את הסטטיסטיקות של הקריאה בקרב ילדים ונוער. גם בזמני היו מחשבים, טלוויזיה. גם היום יש מחשבים, טלוויזיה, אינטרנט. למה זה צריך לבוא במקום, למה הקריאה לא יכולה לבוא בנוסף? הרי מרוויחים מכל העולמות!
כשאהיה אמא, אני מקווה שאשכיל לעודד את ילדיי להיכנס לעולם הקריאה, כפי שעשתה אמא שלי.
אני אוהבת…
אני אוהבת שוקולד
ועוגות גבינה
וארטיק וסוכריות
ותות גינה
אני אוהבת ימי הולדת
ושקיות עם דברים טובים
אז פלא שאני לא מצליחה לעמוד בדיאטה שלי?
עליתי קילו השבוע ואני די מרוגזת על עצמי. נמאס לי להרגיש כמו "מסכנה" ולרחם על עצמי שאני לא עומדת בפיתוי שבאוכל. הגיע הזמן שאקח את עצמי בידיים ואתחיל לנהל את הפרויקט הזה כמו שצריך… כלומר לנהל את החיים שלי כמו שצריך.
מוטיבציה להורדה
בזמן האחרון, החיים מוליכים אותי, ולא אני אותם. אני שקועה עד מעל לראש בשוטף, ובהתמודדות עם כל מיני דברים שאני חייבת לעשות, ולא נשאר לי זמן לעשות דברים שאני רוצה לעשות.
הצלחתי לשפר מעט את המצב בחופשת שבועות, אבל גם אז, הצלחתי להגשים תוכניות גדולות ולא חשקים קטנים.
בזמן האחרון, אין לי ממש מוטיבציה לכלום. לא לדיאטה, לא ללימודים, לא לתחביבים. הראש מזמזם לי, ואני רוצה להרגיע אותו, להיות פחות מוטרדת, וזה לא פשוט. אף פעם לא האמנתי שדברים צריכים לבוא בקלות, להתגשם בלי מאמץ, אבל הייתי רוצה שזה אכן יהיה כך. להיות עטופה. התעייפתי מלהיות היוזמת והמוציאה לפועל. מתחשק לי להיות קצת רק "משתתפת".
עוד מעט סוף יוני, והתיכונים יצאו לחופש גדול. איזה אבסורד זה לתת לאנשים צעירים בגיל הזה חודשיים חופש. איזה בזבוז. תנו לי חודשיים חופש על חשבון המערכת – ויש כל הרבה דברים שאוכל לעשות איתם! ובתיכון? מה כבר עשיתי?
האירוניה שבלהיות מבוגר.
dance like nobody is watching
חתונה של חברים. הדי.ג'יי מביא אותה במוזיקה, ואנחנו רוקדים. מה זה רוקדים…. כאילו אין מחר.
השיר מתחלף, הקצב חזק יותר, ממכר. בעלי עוצם את עיניו ונותן למוזיקה להזיז אותו. הידיים זזות לכל עבר. הראש. הגוף.
אני מסתכלת עליו ומחייכת. פעם, כשהייתי יותר ילדה, הייתי נבוכה. רציתי שירקוד "כמו כולם". מאופק, הגוף קצת נוקשה, הראש עסוק ב"מה יחשבו". היום כבר התבגרתי.
אני מסתכלת על הגבר המשוחרר הזה, שרוקד, ונהנה, וזורם עם המוזיקה, כאילו רק היא והוא קיימים, וחושבת – איך אפשר שלא להתאהב בו?
אני שמחה שהוא שלי.
