מאיפה אתחיל? דבר ראשון, העייפות.
אני לא זוכרת שבהריון עם אייל הייתי כל כך עייפה כל הזמן. אולי הדחקתי את העניין, אבל אני פשוט לא זוכרת חוויה של עייפות כל כך עמוקה. חשבתי שזה יעבור אחרי השליש הראשון, אבל אני כבר באמצע חודש חמישי והעייפות מלווה אותי כמו צל. היא תמיד שם, מחכה להתנפל עליי. אני תוהה האם זה קשור לכך שמדובר בכל זאת בהריון שני ויש בבית ילד (מהמם! אם יורשה לי להוסיף) שדורש את תשומת הלב שלי ואת הכוחות שלי (שזה כמובן לגיטימי והגיוני ומובן לחלוטין), ואת זה לא היה לי בהריון הראשון. בנוסף לכך, אני מניחה שהלחץ והאינטנסיביות בעבודה שלי (ואני מאלו שאוהבים ופורחים במצבי לחץ ואינטנסיביות) גם נותנים את אותותיהם עליי מבחינה פיזית. כל אלו (ועוד?) גורמים לכך שאני פשוט מותשת, מוצאת את עצמי (למעשה בעלי מוצא אותי…) רדומה על הספה בסלון תוך שניות (איפה הימים שהחזקתי עד 1 בלילה וחייתי על 5-6 שעות שינה?). פשוט עייפה, עייפה, עייפה…
דבר שני, תדמית הגוף.
אני זוכרת שבהריון עם אייל פשוט פרחתי. הייתי מאושרת ומבסוטה לחלוטין מהחיים. חשבתי שאני פשוט נראית נהדר, וגם קיבלתי הרבה מחמאות.
הפעם, זה פשוט לא הולך לי. בסוף השבוע האחרון "יצאה" לי הבטן ועברתי למכנסי הריון. אמנם אני מקבלת הרבה מחמאות, מתלבשת יפה (בהשוואה להריון הראשון בו לבשתי בעיקר טריינינגים…) וגם לא גדלתי כל כך (המידה במכנסיים לא השתנתה), אבל אני ממש לא מרוצה. קשה לי להתרגל לבטן ההריונית ש"יצאה" לי, אני כל הזמן מוטרדת מאיך שאני נראית, בודקת את עצמי מכל הכיוונים ותוהה מה אנשים אחרים חושבים עליי. בעלי חושב שקצת השתגעתי וגם חברות לא מבינות מה אני רוצה מעצמי, הרי אני נראית נהדר.
זה מאוד לא נעים ואני לא מצליחה להשתחרר מזה.
חברה הציעה לי לעשות קצת צילומי הריון כדי לנסות לשפר את התדמית שלי בעיני עצמי. אולי היא צודקת. בינתיים קשה לי עדיין להסתכל על צילומים שלי מטיולים שעשינו בשבועיים האחרונים. הבטן נראית לי כל כך לא קשורה לכלום…
דבר שלישי, הדאגות.
בהריון עם אייל לא דאגתי. הייתי בטוחה בעצמי, ביכולותיי ובעובדה הפשוטה שיהיה טוב.
אמנם אייל היה ועודנו תינוק וילד מדהים, נוח מאוד וכייפי, פשוט מלאך קטן, אבל השנה הראשונה היתה מאוד מאוד קשה מהמון סיבות (החלמה מלידה קשה, בעיות הנקה, מלחמת לבנון השניה בה נטלתי חלק, מעבר לעבודה חדשה, חברים ובני משפחה שפשוט "נעלמו" ויש עוד). אמנם עכשיו אני מחוזקת יותר, ואני מניחה שאדע להתמודד עם בעיות כאלו בצורה טובה יותר, אבל זה לא יהיה פשוט. יש לי גם חששות מהאחריות הגדולה שמתווספת יחד עם החבר החדש במשפחה, ההשפעה של המצב על אייל, כיצד נסתדר מבחינה לוגיסטית עם 2 ילדים, איך תהיה הלידה…
חשבתי שכשאתחיל להרגיש תנועות, כל הבעיות והחששות איכשהו יתעמעמו, אבל זה לא קרה. אולי כשיגיע האביב? אולי בשליש השלישי? ואולי זה לא נרגע לעולם…
ואני גם חושבת על כך שאנחנו רוצים 3 ילדים. מה יהיה בהריון השלישי?
הריון שני זה לא הריון ראשון
בייבי 2.0
את הרוב שכחתי. אני לא באמת זוכרת אחד לאחד מה זה אומר להיות אמא של תינוק קטן. החיים במחיצת אייל, שנתיים ו-10 חודשים, מלאים וגדושים בשירים, פאזלים, יצירה, סיפורים, דיבורים ומשפטי מחץ. איך אפשר לזכור מה קרה לפני? (ולדעתי עדיף ככה)
לפני כמה ימים אייל ביקש לראות תמונות של עצמו כשהיה קטן ("כשהייתי תינוק"). הבטתי בהן יחד איתו, ונדהמתי לראות עד כמה גדל והשתנה (למרות שעוד אז היה אפשר לראות כמה שהוא מדהים), ועד כמה שכחתי…
אני בהריון, שבוע 16 (אוטוטו מסיימת חודש רביעי). ב-29 במאי, חג שבועות, עתיד להיוולד לאייל אח קטן (הוא עוד לא יודע על זה).
קיווינו שהפעם תצא בת, אבל מה שוות התוכניות שלנו? קשה לי לעכל שעוד פלוס-מינוס 5 חודשים אהיה אמא לשני ילדים, שני בנים. אני מקווה שיהיה ביניהם קשר טוב, ושיהיו חברים קרובים. אנחנו נעשה כמיטב יכולתנו כדי שזה יקרה.
ואני מקווה שהפעם הילד יצא לפחות קצת דומה לי 🙂
(אייל הוא העתק של בעלי, למרות שבאופי הוא דומה לי יותר)
מפלצות
יש מפלצות בחדר של אייל. גם אריה. אייל ראה אותם וסיפר לי.
יש מפלצות קטנות, אותן האריה לפעמים טורף, ויש מפלצות גדולות.
אייל הסביר לי שניתן להבריח אותם, אם לוקחים פנס ונותנים להם מכה עם השפיץ שלו. אחר כך אפשר לצעוק "קישטה", והמפלצות בורחות.
אני הצעתי, שמכיוון שהמפלצות מפחדות מאור (הרי כשיש אור אין מפלצות, נכון? רק כשיש חושך הן מגיעות), הכי טוב לקחת פנס ולהאיר עליהם. הם מפחדות מהאור של הפנס ויודעות שלא לחזור.
גם מהאור של מנורת הלילה הן מפחדות, ובגלל זה הן לא מתקרבות לראש של המיטה.
ניסינו את השיטה הזו ערב אחד, וראינו כי טוב. אייל לקח את הפנס הקטן שלו והעיר לכל הכיוונים, ואחר כך הלך לישון מיד בלי שום קונצים ובעיות.
כך זה נמשך כבר שבוע. אייל מנפנף בפנס, מבסוט לחלוטין, ואז הולך לישון בלי ציוצים.
הלוואי שאת כל המפלצות והבעיות בחיים היה אפשר לגרש ככה.
קסם של ילד
אייל לפעמים עושה ואומר דברים שמשאירים אותי בפה פעור.
נראה שבמקרה של הילד הזה, כל מולקולה בגוף שלו עשויה מקסם טהור, אין לי דרך אחרת להסביר את זה.
היום השמעתי לאייל את הדיסק "30 להיטים לפעוטות" (כשהייתי ילדה היה לי את התקליט). שרתי לו את השירים ורקדתי (תוהה ביני לבין עצמי באיזה גיל הילד יתחיל לחשוב שאני פתטית). בשלב מסוים הגענו לשיר "פרח נתתי לנורית" ("אמא אמרה לי, דני, ילדי הוא גיבור ונבון"… וכו').
דמיינו נורה נדלקת מעל הראש של אייל, כי פתאום הוא אומר לי – "יש לנו ספר עם השיר הזה". לקח לי חצי דקה להבין שהוא צודק – יש לנו ספר בשם "פרח נתתי לנורית" של שירי מרים ילן שטקליס, שקראתי לו לפני חצי שנה לפחות, לדעתי.
"בואי אני אראה לך!" (אחד מהמשפטים השגורים על פיו בכל עת), והוא לוקח אותי לחדר שלו, אני מורידה את הספר מהמדף, נותנת לו, ואנחנו חוזרים לסלון.
הוא מתיישב לו על הספה בטבעיות – "אמא, בואי תראי" – פותח את הספר, מדפדף, ומגיע לעמוד שבו יש את השיר.
איך הוא ידע שזה העמוד של השיר?! אחרי כמה שניות ירד לי האסימון – בגלל התמונות!
והוא מסביר לי: "תראי, זה הפרח שהיא זרקה, וזה התפוח, והנה היא הולכת עם ילד אחר, וזה דני, והוא בוכה…"
ואני פשוט בהלם……….
עוד אני בהלם, הילד מדפדף לו בספר ומביט בתמונות, לבסוף סוגר אותו ואומר לי – "יש לנו עוד ספר של שירים".
נכון, יש לנו את הספר "שרשרת זהב", שקניתי לו לפני כמעט שנה לדעתי, ואני לא מקריאה לו אותו בגלל הציורים המעצבנים.
שוב, טיול לחדר (הוא התעקש), הספר בידיו, חוזרים לסלון, הוא מתיישב על הספה, מדפדף ומראה לי – הנה אליעזר והגזר (שר לי קטע מהשיר – "גזר גזר גזר גזר, אין כמוהו גזר! משוך ימינה, משוך שמאלה…" וכו'), הנה זברה, ועוד דפדוף ועוד דפדוף והגענו לשיר "פרח נתתי לנורית".
אני מסתכלת על הילד שלי, בעיניי – כוכבים, והלב עולה על גדותיו.
הבחירות המקומיות
הצבעתי, בטח שהצבעתי. הרי מדובר בבחירות שמשפיעות בצורה הכי ישירה על איכות החיים שלי במקום בו אני גרה.
היה לי קל מאוד להחליט למי אצביע, והשבועות שחלפו רק חיזקו את דעתי, בגלל שכל שאר המתמודדים גרמו לי פשוט להתעצבן:
היה מועמד שהפעילים שלו והמכוניות שלהם, שנשאו שלטים שקוראים לתמיכה בו, תפסו כמה וכמה חניות ליד הגן של הילד שלי, בדיוק בשעות שבהן הגן מסתיים וקשה מאוד למצוא חניה באיזור. אין לי כוונה לתמוך במי שלא מכבד את צרכי החניה והתחבורה שלי.
היתה סיעה שהחליטה לחלוף ברחובות העיר ברכב עם רמקולים ולהשמיע ג'ינגל צווחני הקורא לתמוך בה. כשזה היה בשישי בצהריים זה היה סתם מעצבן. כשזה היה ב-10 בלילה באמצע השבוע זה כבר היה מאוד מעצבן, וזה גם הפריע לילד שלי לישון. מאחלת לכם שגם אתם לא תצליחו להירדם בלילות.
וגם היו מועמדים שמבחינתם לנהל מערכת בחירות זה להשמיץ כל דבר שזז – ראש העיר, העיר עצמה, מערכת החינוך שלה, מערכת התחבורה שלה, וכו' וכו' וכו'. הם רק שכחו לספר במה הם טובים, ולמה בכלל לגור בעיר הזו אם היא כל כך נוראה בעיניהם.
היום כשבאתי לקלפי להצביע, סירבתי לקחת פתק הצבעה מפעיל של אחד המועמדים. תגובתו המתלוננת – "אוף, ממש תודה שאת מתייחסת באמת". זהו, שאני, כתושבת ובוחרת, היא זו שאמורה לקבל את ההתייחסות. לא אתה ולא המועמד שלך.
לסיום, היום ב-21:30 התקשרו אלינו לשאול אם הצבענו. חבל שלא היתה זו אני שענתה לטלפון, כי הייתי אומרת למתקשר בדיוק מה אני חושבת על אנשים שמתקשרים בשעות כאלו בשביל לשאול שאלות כאלו.
טוב שזה נגמר. נקווה שהסוף יהיה טוב.
ולחשוב שבפברואר הקרקס יחזור.
יום הולדת 30
חודשיים עברו להם ביעף, והיום הגדול הגיע. אתמול מלאו לי 30.
מצד אחד זה נשמע לי המון, מצד שני זה נשמע לי ממש צעיר, ומצד שלישי – ממש לא אכפת לי. בשבוע שעבר שאלתי מוכרת בחנות בת כמה אני, היא צימצמה עיניים, הביטה בי בריכוז, וניחשה – 22?
אני לא מרגישה שאני צריכה לעשות חשבון נפש, ספירת מלאי או להביט אחורה בזעם/ייאוש. מה שהיה – היה. מה שיהיה – יהיה לטובה. אני זורמת הלאה.
כל שנה אני עושה רשימה של יעדים לשנה הקרובה – לרדת במשקל (איך זה לא משתנה…), לבלות יותר, להקדיש יותר זמן לעצמי, וכו' וכו'. עייפתי מכל זה. החלטתי להגדיר יעד על לשנה הקרובה – לדאוג שיהיה לי טוב. מבחינתי זה אומר הכל – לשמור על הבריאות שלי, להתרחק משואבי אנרגיות וזללני זמן, ופשוט ליהנות מהחיים.
בעלי המקסים ארגן לי שלל מתנות, פינוקים ופעילויות מגניבות לכבוד יום ההולדת, כך שאני מתחילה את השנה הזו בתחושה נהדרת וכיפית – מקווה שכך היא גם תימשך.
<פינת הגיקית>
נכון ש-30 הוא מספר נהדר? קודם כל הוא עגול – כלומר מתחלק ב-10. דבר שני, הגורמים הראשוניים שלו הם 5, 3, 2, שמהווים את תחילתה של סדרת המספרים הראשוניים, שזה מאוד נחמד.
< / פינת הגיקית>
אייל הכין לי ציור בגן לכבוד יום ההולדת. מדברי האמן על היצירה: "אמא, רציתי ורוד, כדי שזה יהיה יפה". הילד כבר מבין מה נשים רוצות.
משפט השבוע
ביקשתי מבעלי שיקנה לי בקופת חולים כדורי ברזל (יש לי אנמיה קלה), אחרי שהוא לוקח את אייל מהגן.
למחרת, בעלי לוקח את אייל מהגן ומסביר שהולכים לקנות לאמא כדורי ברזל.
אייל (מבסוט): אמא תיקח כדורי ברזל ואז נצמיד אליה מגנטים!!!
חגים, רבותיי, חגים
אייל למד בגן שבראש השנה אוכלים תפוח בדבש, רימונים וגם דג. החלק של הדג הכי מצא חן בעיניו, וכשאמרתי לו שניסע לסבתא וסבא לאכול ארוחת חג של ראש השנה, הוא שאל – אבל נאכל שם דג, נכון?
חוץ מדגים, לראש השנה בפרט ולחגים בכלל יש עוד סממן מאוד מאוד מובהק. בכל יום כשאנחנו מקבלים את העיתון, אני מגלה עד כמה הוא באמת מובהק.
אני מתכוונת לקטלוגים כמובן.
כל יום נושרים מדפי העיתון קטלוגים למכביר. הנושאים מתחלקים בין בגדים לילדים, בגדים לנשים וכלי בית ומוצרי חשמל, ולכל סוג יש את התגובה שהוא מעורר:
לאחר דפדוף בקטלוגים של בגדי ילדים, ברור לך לחלוטין שהיו צריכים לקחת את הילד שלך. הוא היה הרבה יותר מוצלח בזה! לא רק שהוא היה יודע לעשות את הפוזות הנכונות הרבה יותר טוב מהילדים בקטלוג, הוא גם הרבה יותר פוטוגני ונראה הרבה יותר טוב. אמנם בפועל, בשביל לצלם את הילד שלך סתם ביום חול או בטיול את צריכה להתחנן בפניו כמה דקות טובות, וגם אז הס מלהזכיר חיוך או (רחמנא ליצלן!) שיסתכל ישירות למצלמה, אבל היי, צלמי הקטלוגים הם מקצוענים, לא?
לאחר דפדוף בקטלוגים של בגדי נשים, את מבולבלת. לא ממש ברור לך כיצד ניתן ללבוש את הבגדים הללו ולהיראות טוב, וזאת מבלי להיות דוגמנית (וספציפית גלית גוטמן). למה דווקא החליטו שבמשבצות חוזרות עכשיו לאופנה, למשל? זה מה שלבשתי כשהייתי בכיתה ט' בשיאו של טרנד הגראנג'. נראה לכם שאני רוצה לחזור לשם? למה בגדים שממש מחמיאים (מסתירים בטן, מרימים טוסיק, מטשטשים ירכיים) לא מוכרזים כטרנד הלוהט הבא?
לאחר דפדוף בקטלוגי כלי הבית ומוצרי החשמל, ברור לך שאת צריכה די הרבה דברים משם. ואזה יפה, למשל, לשים בנישה מגבס שנמצאת בסלון של הבית הדמיוני שלך בסביון, או סט כלי אוכל וכלי הגשה, לארוחת הענק שאת מתכננת לערוך מתישהו לכבוד השגריר, ואולי שולחן גדול עם כסאות לגינה שאין לך בדירה שבה את גרה? בטוח, בטוח שאפשר למצוא משהו פרקטי שאפשר לקנות… איפה נשים אותו זה כבר סיפור אחר.
אני מאחלת לכולכם שנה טובה ונהדרת, אושר ועושר (גם בשביל הקטלוגים) 🙂
ולסיום, עיבוד מחודש לשיר החג המפורסם, מפיו של אייל:
אייל: "שנה טובה, שנה טובה, אני כפיי א-אי-אימא!!!!
<מפסיק לשיר ומסתכל עליי:> את האימא!"
שנה טובה ומתוקה לפחות כמו הילד שלי 🙂
*** ולמי שלא הבין, הכוונה לשורה האלמותית "שנה חלפה, שנה באה, אני כפיי ארימה"
אוטוטו 30
(בואו נתעלם מהעובדה שלא כתבתי כאן מיליון שנה בערך. I had my reasons.)
לא ברור לי איך זה בדיוק קרה, אבל ב-2 בנובמבר אחגוג את יום הולדתי ה-30.
אני בטוחה שיש כאן בלבול מסוים, כי לפי הספירה שאני עשיתי, אני בת לא יותר מ-25. לפחות ככה נראה לי. גם הסביבה עדיין מתבלבלת וחושבת שאני הרבה יותר צעירה ממה שאני באמת (כבר קרה שנתנו לי 16, אבל זה היה כשהייתי 5 קילו פחות).
כן, הגיל הזה מבלבל אותי. מצד אחד – מה אכפת לי? בסך הכל מספר. אני לא מרגישה לחץ כלשהו או איזשהו רצון לעשות חשבון נפש. הרי בכל מקרה אני עושה חשבונות נפש כל שני וחמישי.
מצד שני – גיל 30, רבאק! 30! איך זה קרה?! מתי זה קרה?! מה עשיתי בזמן הזה?! (האמת שדי הרבה – תואר שני, עבודה, ילד…) הרי לפני שניה הייתי בת 22! מקסימום 24! איך שהזמן עובר, תשמעו…
אני זוכרת את אמא שלי בת 30. הייתי אז בת 7. ועכשיו אני בגיל הזה? לא ברור לי כל העסק, פשוט לא ברור.
גם כשאני מסתכלת על אייל לא ברור לי איך הזמן עבר כל כך מהר. הילד הגבוה הזה, הגדול, בן שנתיים וחצי, לובש תחתונים (גמול), מדבר שוטף, רץ – הוא יצא ממני? הוא לא היה קטן כזה רק לא מזמן? הוא כבר מגיע לי עד תחילת האגן. עוד כמה שנים וכבר יהיה בגובה שלי.
אז זהו, אני עוד מעט בת 30. עדיין לא ברור לי אם השגתי כל מה שרציתי ואם אני איפה שאני רוצה להיות, אבל עזבו את כל זה. מה שבטוח, זו סיבה מעולה לחגיגה, וחגיגות אני אוהבת 🙂
שיחות על החיים עם אייל (#5)
אני ואייל בגן הציבורי. אייל משחק בחול – לוקח חול בכף ושם בדלי שלו.
(תזכורת: הילד בן שנתיים וחודש וחצי)
אייל: אמא, מה אני עושה עכשיו?
אני: מה אתה עושה?
אייל: אני מכין שוקולד!
אני: באמת? איך מכינים שוקולד?
אייל: אני שם בתנור
אני: אבל איך אתה מכין את השוקולד?
אייל: בכף (לוקח חול עם הכף)
אני: מה אתה שם בכף?
אייל: טונה!
אני: אתה מכין שוקולד מטונה?
אייל: כן!
אני: אוקיי, וממה עוד?
אייל: פסטה
שום
קמח
מלח
אני: מכל זה יוצא שוקולד?
אייל: כן! (מבסוט)
אל תנסו את זה בבית.
