אייל קופץ וצועק:
"יש לי אבא ואמא! יש לי אבא ואמא! אני צריך אבא ואמא!"… ממלמל משהו שאני לא שומעת…. "כדי שיעזרו לי!"
אני: "אייל, מה אמרת? למה אתה צריך אבא ואמא?"
אייל: "כי חתולי, כשהוא צריך להירגע, צריך לשים אותו בבוידעם, ואני לא מגיע לשם, כי אני נמוך, אז אני צריך שאבא ואמא ישימו אותו שם."
אני: " זהו? אין עוד סיבה שאתה צריך את אבא ואמא?"
אייל: "וגם אבא יכול לעלות על סולם".
אני: ובשביל מה עוד אתה צריך את אבא ואמא?
אייל: "זהו".
אני: "זה הכל? רק בשביל לשים את חתולי בבוידעם?"
אייל: "כן".
הערה 1: החתול דקסטר מאוד אוהב לעלות לבוידעם, ויום אחד כשהוא שרט את אייל, שמתי אותו בבוידעם ואמרתי לאייל שחתולי יירגע ואח"כ יחזור לשחק איתנו (כפראפראזה על כך שאייל הולך להירגע בחדר שלו כשהוא מתנהג לא יפה).
הערה 2: מסתבר שמצאתי את ייעודי בחיים. לשים חתולים בבוידעם.
שיחות על החיים עם אייל (#7)
אייל משתמש בזכות הבחירה
אני משתמשת רבות בקונספט של "בחירה" ו"אופציות" בכל ההתנהלות עם אייל. הוא ילד דעתן, ובגלל שאני נותנת לו לבחור ולהחליט, זה לרוב מנטרל מצבים של מאבקי כוח וויכוחים, ומצד שני אני עדיין שולטת במצב, משום שאני מחליטה על האופציות. למשל, לבחור האם לצחצח שיניים לפני האמבטיה או אחרי האמבטיה, או לבחור את החולצה שיילבש לגן מבין 2 חולצות אפשריות.
דבר אחד לא לקחתי בחשבון – שיש לי ילד חכם ומתוחכם, שבשלב מסוים יפנים את הקונספט הזה כל כך טוב, שגם הוא יתחיל להשתמש בו בכל ההתנהלות שלו איתי.
למשל, מקרה שקרה אתמול:
אייל ובעלי אוכלים בכל בוקר יוגורט כארוחת בוקר לפני הגן. כשהם מסיימים את גביעי היוגורט שלהם, הם שמים אותם על הרצפה כדי שחתולי קטן יוכל ללקק (הוא מאוד אוהב מוצרי חלב).
אתמול לקחתי את אייל מהגן, וכשחזרנו הביתה גיליתי גביעי יוגורט ריקים על רצפת המטבח.
אני: אייל, תרים בבקשה את גביעי היוגורט וזרוק אותם לפח.
אייל: לא, תרימי את.
אני: אייל, אתה אכלת את היוגורט, ולא אני, אז אתה תאסוף את הגביעים ותזרוק אותם לפח.
אייל: אמא, יש 2 אופציות: או שאת תרימי, או שאני ארים.
אני: אייל, אני לא ארים את היוגורט.
אייל: לא, אמא, יש 2 אופציות: או שאת תרימי, או שאני ארים.
אני: אייל, אני לא ארים את היוגורט. יש 2 אופציות: או שתאסוף את היוגורט ותוכל לשחק בכדור, או שלא תאסוף את היוגורט ולא תוכל לשחק בכדור.
אייל: טוב, אז אני אאסוף.
מזל שבתואר השני שלי למדתי קורס במשא ומתן. ידעתי שבסוף יצא לי מזה משהו.
שיחות על החיים עם אייל (#6)
אייל יהיה בן 3 בעוד חודש, וכל יום יש לו איזו יציאה חדשה שפשוט קורעת אותנו.
(לפני שבוע חזרתי הביתה מחדר הכושר, בדיוק כשבעלי רחץ את אייל)
אייל: אמא, איפה היית?
אני: הייתי בחדר כושר.
אייל: לא נכון, היית בעבודה.
אני: הייתי בעבודה, ואחר כך הלכתי לחדר כושר.
אייל: מישהו אמר לך?
אני: לא, רציתי ללכת, כי לעשות ספורט זה מאוד בריא.
אייל: מה זה ספורט?
אני: התעמלות, כשעושים פעילות עם הגוף.
אייל: אבל אני לא עושה ספורט בכלל.
אני ובעלי: אתה דווקא עושה ספורט. כל היום בגן אתה משחק, רץ וקופץ…
אייל (מבסוט עד הגג): נכון! אני עושה הרבה הרבה ספורט!
(אתמול, כשנסענו הביתה אחרי שלקחתי את אייל מהגן)
אייל: אמא, אני רוצה לחמניה.
אני: בסדר, אני אחנה ואז נקנה לך לחמניה.
אייל: אבל מהמאפייה שם, הרחוקה יותר.
אני: אין בעיה, אני אחנה ואז נלך למאפיה ונקנה לך לחמניה.
אייל: את תקני לי לחמניה, ואני אתן לך חתיכה, שתאכלי גם.
אני: תודה רבה, אייל, זה מאוד יפה מצידך.
אייל: אמא, אומרים "בבקשה" כשרוצים לקבל משהו. אומרים "תודה" אחרי שמקבלים אותו.
(אתמול היינו צריכים לקחת את החתול לווטרינר, ולכן תפסנו אותו והכנסנו אותו לכלוב שלו. אייל עומד מול הכלוב ומסתכל. בינתיים בעלי הלך להתלבש)
החתול מיילל יללות שבר (אם היה תרגום מחתולית, כנראה שזה היה "תוציאו אותי! תוציאו אותי!")
אייל: אתה לא יכול לצאת.
החתול ממשיך ליילל בטירוף
אייל: אתה לא יכול לצאת.
החתול מיילל עוד ועוד.
אייל: אתה לא יכול לצאת.
וכך הלאה….
(בעלי חוזר מהוטרינר בדיוק כשאני מסיימת לרחוץ את אייל. הוא לוקח את אייל לחדר שלו)
אייל: מי לקח אותי מהגן היום? (מסתכל אל בעלי ואז אליי) אמא! אז אבא, אתה קורא לי סיפור היום!
מפלצות
יש מפלצות בחדר של אייל. גם אריה. אייל ראה אותם וסיפר לי.
יש מפלצות קטנות, אותן האריה לפעמים טורף, ויש מפלצות גדולות.
אייל הסביר לי שניתן להבריח אותם, אם לוקחים פנס ונותנים להם מכה עם השפיץ שלו. אחר כך אפשר לצעוק "קישטה", והמפלצות בורחות.
אני הצעתי, שמכיוון שהמפלצות מפחדות מאור (הרי כשיש אור אין מפלצות, נכון? רק כשיש חושך הן מגיעות), הכי טוב לקחת פנס ולהאיר עליהם. הם מפחדות מהאור של הפנס ויודעות שלא לחזור.
גם מהאור של מנורת הלילה הן מפחדות, ובגלל זה הן לא מתקרבות לראש של המיטה.
ניסינו את השיטה הזו ערב אחד, וראינו כי טוב. אייל לקח את הפנס הקטן שלו והעיר לכל הכיוונים, ואחר כך הלך לישון מיד בלי שום קונצים ובעיות.
כך זה נמשך כבר שבוע. אייל מנפנף בפנס, מבסוט לחלוטין, ואז הולך לישון בלי ציוצים.
הלוואי שאת כל המפלצות והבעיות בחיים היה אפשר לגרש ככה.
קסם של ילד
אייל לפעמים עושה ואומר דברים שמשאירים אותי בפה פעור.
נראה שבמקרה של הילד הזה, כל מולקולה בגוף שלו עשויה מקסם טהור, אין לי דרך אחרת להסביר את זה.
היום השמעתי לאייל את הדיסק "30 להיטים לפעוטות" (כשהייתי ילדה היה לי את התקליט). שרתי לו את השירים ורקדתי (תוהה ביני לבין עצמי באיזה גיל הילד יתחיל לחשוב שאני פתטית). בשלב מסוים הגענו לשיר "פרח נתתי לנורית" ("אמא אמרה לי, דני, ילדי הוא גיבור ונבון"… וכו').
דמיינו נורה נדלקת מעל הראש של אייל, כי פתאום הוא אומר לי – "יש לנו ספר עם השיר הזה". לקח לי חצי דקה להבין שהוא צודק – יש לנו ספר בשם "פרח נתתי לנורית" של שירי מרים ילן שטקליס, שקראתי לו לפני חצי שנה לפחות, לדעתי.
"בואי אני אראה לך!" (אחד מהמשפטים השגורים על פיו בכל עת), והוא לוקח אותי לחדר שלו, אני מורידה את הספר מהמדף, נותנת לו, ואנחנו חוזרים לסלון.
הוא מתיישב לו על הספה בטבעיות – "אמא, בואי תראי" – פותח את הספר, מדפדף, ומגיע לעמוד שבו יש את השיר.
איך הוא ידע שזה העמוד של השיר?! אחרי כמה שניות ירד לי האסימון – בגלל התמונות!
והוא מסביר לי: "תראי, זה הפרח שהיא זרקה, וזה התפוח, והנה היא הולכת עם ילד אחר, וזה דני, והוא בוכה…"
ואני פשוט בהלם……….
עוד אני בהלם, הילד מדפדף לו בספר ומביט בתמונות, לבסוף סוגר אותו ואומר לי – "יש לנו עוד ספר של שירים".
נכון, יש לנו את הספר "שרשרת זהב", שקניתי לו לפני כמעט שנה לדעתי, ואני לא מקריאה לו אותו בגלל הציורים המעצבנים.
שוב, טיול לחדר (הוא התעקש), הספר בידיו, חוזרים לסלון, הוא מתיישב על הספה, מדפדף ומראה לי – הנה אליעזר והגזר (שר לי קטע מהשיר – "גזר גזר גזר גזר, אין כמוהו גזר! משוך ימינה, משוך שמאלה…" וכו'), הנה זברה, ועוד דפדוף ועוד דפדוף והגענו לשיר "פרח נתתי לנורית".
אני מסתכלת על הילד שלי, בעיניי – כוכבים, והלב עולה על גדותיו.
יום הולדת 30
חודשיים עברו להם ביעף, והיום הגדול הגיע. אתמול מלאו לי 30.
מצד אחד זה נשמע לי המון, מצד שני זה נשמע לי ממש צעיר, ומצד שלישי – ממש לא אכפת לי. בשבוע שעבר שאלתי מוכרת בחנות בת כמה אני, היא צימצמה עיניים, הביטה בי בריכוז, וניחשה – 22?
אני לא מרגישה שאני צריכה לעשות חשבון נפש, ספירת מלאי או להביט אחורה בזעם/ייאוש. מה שהיה – היה. מה שיהיה – יהיה לטובה. אני זורמת הלאה.
כל שנה אני עושה רשימה של יעדים לשנה הקרובה – לרדת במשקל (איך זה לא משתנה…), לבלות יותר, להקדיש יותר זמן לעצמי, וכו' וכו'. עייפתי מכל זה. החלטתי להגדיר יעד על לשנה הקרובה – לדאוג שיהיה לי טוב. מבחינתי זה אומר הכל – לשמור על הבריאות שלי, להתרחק משואבי אנרגיות וזללני זמן, ופשוט ליהנות מהחיים.
בעלי המקסים ארגן לי שלל מתנות, פינוקים ופעילויות מגניבות לכבוד יום ההולדת, כך שאני מתחילה את השנה הזו בתחושה נהדרת וכיפית – מקווה שכך היא גם תימשך.
<פינת הגיקית>
נכון ש-30 הוא מספר נהדר? קודם כל הוא עגול – כלומר מתחלק ב-10. דבר שני, הגורמים הראשוניים שלו הם 5, 3, 2, שמהווים את תחילתה של סדרת המספרים הראשוניים, שזה מאוד נחמד.
< / פינת הגיקית>
אייל הכין לי ציור בגן לכבוד יום ההולדת. מדברי האמן על היצירה: "אמא, רציתי ורוד, כדי שזה יהיה יפה". הילד כבר מבין מה נשים רוצות.
משפט השבוע
ביקשתי מבעלי שיקנה לי בקופת חולים כדורי ברזל (יש לי אנמיה קלה), אחרי שהוא לוקח את אייל מהגן.
למחרת, בעלי לוקח את אייל מהגן ומסביר שהולכים לקנות לאמא כדורי ברזל.
אייל (מבסוט): אמא תיקח כדורי ברזל ואז נצמיד אליה מגנטים!!!
חגים, רבותיי, חגים
אייל למד בגן שבראש השנה אוכלים תפוח בדבש, רימונים וגם דג. החלק של הדג הכי מצא חן בעיניו, וכשאמרתי לו שניסע לסבתא וסבא לאכול ארוחת חג של ראש השנה, הוא שאל – אבל נאכל שם דג, נכון?
חוץ מדגים, לראש השנה בפרט ולחגים בכלל יש עוד סממן מאוד מאוד מובהק. בכל יום כשאנחנו מקבלים את העיתון, אני מגלה עד כמה הוא באמת מובהק.
אני מתכוונת לקטלוגים כמובן.
כל יום נושרים מדפי העיתון קטלוגים למכביר. הנושאים מתחלקים בין בגדים לילדים, בגדים לנשים וכלי בית ומוצרי חשמל, ולכל סוג יש את התגובה שהוא מעורר:
לאחר דפדוף בקטלוגים של בגדי ילדים, ברור לך לחלוטין שהיו צריכים לקחת את הילד שלך. הוא היה הרבה יותר מוצלח בזה! לא רק שהוא היה יודע לעשות את הפוזות הנכונות הרבה יותר טוב מהילדים בקטלוג, הוא גם הרבה יותר פוטוגני ונראה הרבה יותר טוב. אמנם בפועל, בשביל לצלם את הילד שלך סתם ביום חול או בטיול את צריכה להתחנן בפניו כמה דקות טובות, וגם אז הס מלהזכיר חיוך או (רחמנא ליצלן!) שיסתכל ישירות למצלמה, אבל היי, צלמי הקטלוגים הם מקצוענים, לא?
לאחר דפדוף בקטלוגים של בגדי נשים, את מבולבלת. לא ממש ברור לך כיצד ניתן ללבוש את הבגדים הללו ולהיראות טוב, וזאת מבלי להיות דוגמנית (וספציפית גלית גוטמן). למה דווקא החליטו שבמשבצות חוזרות עכשיו לאופנה, למשל? זה מה שלבשתי כשהייתי בכיתה ט' בשיאו של טרנד הגראנג'. נראה לכם שאני רוצה לחזור לשם? למה בגדים שממש מחמיאים (מסתירים בטן, מרימים טוסיק, מטשטשים ירכיים) לא מוכרזים כטרנד הלוהט הבא?
לאחר דפדוף בקטלוגי כלי הבית ומוצרי החשמל, ברור לך שאת צריכה די הרבה דברים משם. ואזה יפה, למשל, לשים בנישה מגבס שנמצאת בסלון של הבית הדמיוני שלך בסביון, או סט כלי אוכל וכלי הגשה, לארוחת הענק שאת מתכננת לערוך מתישהו לכבוד השגריר, ואולי שולחן גדול עם כסאות לגינה שאין לך בדירה שבה את גרה? בטוח, בטוח שאפשר למצוא משהו פרקטי שאפשר לקנות… איפה נשים אותו זה כבר סיפור אחר.
אני מאחלת לכולכם שנה טובה ונהדרת, אושר ועושר (גם בשביל הקטלוגים) 🙂
ולסיום, עיבוד מחודש לשיר החג המפורסם, מפיו של אייל:
אייל: "שנה טובה, שנה טובה, אני כפיי א-אי-אימא!!!!
<מפסיק לשיר ומסתכל עליי:> את האימא!"
שנה טובה ומתוקה לפחות כמו הילד שלי 🙂
*** ולמי שלא הבין, הכוונה לשורה האלמותית "שנה חלפה, שנה באה, אני כפיי ארימה"
שיחות על החיים עם אייל (#5)
אני ואייל בגן הציבורי. אייל משחק בחול – לוקח חול בכף ושם בדלי שלו.
(תזכורת: הילד בן שנתיים וחודש וחצי)
אייל: אמא, מה אני עושה עכשיו?
אני: מה אתה עושה?
אייל: אני מכין שוקולד!
אני: באמת? איך מכינים שוקולד?
אייל: אני שם בתנור
אני: אבל איך אתה מכין את השוקולד?
אייל: בכף (לוקח חול עם הכף)
אני: מה אתה שם בכף?
אייל: טונה!
אני: אתה מכין שוקולד מטונה?
אייל: כן!
אני: אוקיי, וממה עוד?
אייל: פסטה
שום
קמח
מלח
אני: מכל זה יוצא שוקולד?
אייל: כן! (מבסוט)
אל תנסו את זה בבית.
להיטים לפעוטות ולאימותיהם
חברת NMC הוציאה מחדש (כנראה מזמן) תקליטי ילדים ישנים על תקליטורים. גיליתי את העניין בראש השנה, כשאחותי קנתה לאייל את הדיסק של אוסף שירי מרים ילן שטקליס ואת הדיסק של אוסף שירי ע. הילל. מאז מפזמים בביתנו את "רוגז", "מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה", "טינטן" ועוד ועוד, הכל בביצועים המקוריים כמובן, נראה לי שיותר משהילד רוצה לשמוע, האמא רוצה להשמיע.
לפני כמה חודשים גיליתי בסטימצקי את הדיסק של "טלפלא". נכנסתי לאקסטזה ומיהרתי לרכשו. אמנם מהתכנית אני לא זוכרת כלום, אבל כילדה היה לי את התקליט ומאוד מאוד אהבתי את השירים. כששמענו את הדיסק בבית, התברר לי שלמרות שעברו כנראה יותר מ-20 שנה מאז ששמעתי את התקליט לאחרונה, אני זוכרת את כל השירים, והם יפים ומדויקים כמו בסוף שנות השבעים (שאז הוקלטו).
לא יכולתי להתאפק יותר, נכנסתי לאתר מוזיקה נטו, והזמנתי לי עוד 2 דיסקים: "30 להיטים לפעוטות" (תקליט שהיה לי כשהייתי קטנה. אמא שלי היתה משמיעה לי אותו כל הזמן), ו-"עוגה עוגה" (שירי משחק ויום הולדת). אמנם היו יותר מ-10 דיסקים שרציתי להזמין, אבל החלטתי שעדיף לבנות את התקליטיה שלי לאט לאט (מבחינה כלכלית).
זה מדהים בעיניי ששירים שנכתבו והוקלטו לפני כל כך הרבה שנים, עדיין שומרים על הרעננות שלהם, ומדברים גם לדור הילדים של הילדים ששמעו אותם לראשונה. זו דוגמא טובה לכך שדברים איכותיים תמיד ישרדו את מבחן הזמן. המוזיקה היא של תזמורת ולא של סינתיסייזר. הקולות הם של מיטב האמנים של אז ושל היום (שושיק שני, רוחמה רז, דליה פרידלנד, יהורם גאון, חנה לסלאו, אלי גורנשטיין, אושיק לוי, שולה חן, חנן יובל, חוה אלברשטיין, ועוד ועוד), והטקסטים קולעים כל כך ונצחיים.
אני כל כך נהנית מזה שאייל גדל על השירים שאני גדלתי עליהם. כל כך כיף לרקוד איתו בסלון לצלילי "שיר העגלון" ("ארבעה לי גלגלים…", "שיר הדיו" בפי אייל), "רוח רוח", ו-"אני עומדת במעגל". כיף למחוא כפיים ביחד בשיר "מתנת יום הולדת" מ"טלפלא" (קרוי אצלנו בשם "שיר המצלמה", ואנחנו מוחאים כפיים כשאושיק לוי אומר "קליק"). כשאני רוחצת אותו אנחנו מצטטים שנינו את "הסבון בכה מאוד".
בינתיים לשמחתי אייל משתף פעולה ומאפשר לי לשחות בעבר ולהתרפק על השירים של פעם. לא הצלחתי להתחבר ל"טיף וטף" ו-"דיג דיג דוג" (את "פים פם פה" לא ניסיתי, מודה), ואייל לא ממש מתעניין בסרטי DVD לפעוטות (אחרי דקה הוא ממצה ופונה לעיסוקיו). ערוץ "לולי" אנחנו רואים לעיתים נדירות.
מה יהיה הלאה? האם זה יבוא לי בהפוכה ובעתיד הילד שלי יתמכר ל"דורה", "בוב הבנאי" וכל מיני סדרות אנימה יפניות? אני ממש מקווה שלא.
ואני גם ממש מקווה שבקרוב יוציאו את "טלפלא" ב-DVD.
וגם את "שלוש ארבע חמש וחצי".
ואת "רחוב סומסום".
נו, ערוץ 1 והטלויזיה החינוכית, תעשו משהו.
