אייל המקסים והמופלא שלי חגג ביום רביעי את יום הולדתו ה-5. בקצב שהזמן טס, אני לא אתפלא אם לפתע אפתח עיניים והוא כבר יהיה בר מצווה.
יום הולדתו ה-5 של אייל מסמן גם 5 שנים להפיכתי לאמא. יצא לי לחשוב קצת על נושא האמהות לאחרונה, וכיצד מציגים, מתראיינים, מראיינים ומדברים עליו.
אני לא מאמינה לאלו שאומרות שהאמהות שינתה אותן. מנקודת המבט שלי, כשאת אמא את ממשיכה לתפקד עם אותם קווי אופי והתנהגות כפי שהיית קודם.
אני לא מאמינה שכשהאמהות נופלת עלייך, את הופכת למין מנהלת פרויקטים מדהימה שמתקתקת עניינים. מנקודת המבט שלי, אלו שהיו תקתקניות לפני – נשארות כאלו. אלו שלא – מתנהלות בקצב (האיטי) שלהן (וזה גם בסדר, כן?).
אני לא מתחברת לנשים שמדברות על אמהות טוטאלית, שנשאבות לחלוטין וחיות לחלוטין את העולם של הילדים שלהן, שכל משק ריסים של הילד גורם לטורנדו בנפשן ובעצמיות שלהן.
אני אוהבת את הילדים שלי בכל ליבי, ולא סתם כתבתי קודם כל "אמא" בתיאור הקצר של הבלוג, אבל הם לא הדבר היחיד שמרכיב ומנהל את חיי.
האמהות שלי היא האמהות שלי, היא אני, בסגנון שלי, באופי שלי.
הם ילדים שמחים ומאושרים, אז כנראה שאני עושה לפחות משהו אחד בסדר.
הקוראים הקבועים בבלוג בוודאי כבר הבינו, לפי שלל הפוסטים על השיחות שלי איתו, שאייל הוא ילד מיוחד. לפני כחודש אף קיבלנו לכך אישור רשמי – אייל אובחן כמחונן ע"י מכון קרני, ובקרוב יתחיל חוג חשיבה יצירתית במכון של אריקה לנדאו.
אני מודה: אני לחלוטין אמא-פסטיגל בסיפור הזה. מגיל 8 חודשים כבר היה לי ברור שאייל מחונן, אבל זה אחרת כשאנשי מקצוע אומרים לך את זה רשמית. במיוחד שגיליתי שאני מחוננת רק בגיל 26. אין ספק שיש פה עניין של הגשמת החלומות הפרטיים שלי.
אייל לא ממש יודע מזה. שאלנו אותו אם הוא רוצה ללכת לחוג של חשיבה יצירתית, והוא מאוד התלהב.
אייל הוא ילד אחראי מאוד. לפעמים אחראי מידי, לטעמי. כשהיה פעוט, הוא מעולם לא פתח ארונות ומגירות, או נגע בדברים שידע שאסור לגעת בהם. הוא שומר על יאיר, דואג שיצא מהמעלית ראשון, ושומר על המעלית שלא תסגר. פעם אחת המעלית נפתחה בקומה אחרת, לפני שהגענו לקומה שלנו, ואייל ישר שלח יד ותפס את יאיר שלא יצא החוצה.
הוא מכבה אורות בחדרים כדי לחסוך בחשמל, כי זה חשוב לכדור הארץ.
הוא מסרב לאכול במבה וסוכריות, כי זה לא בריא לשיניים.
הוא יודע לספור עד 100 בעברית ועד 40 באנגלית (אולי כבר יותר, בעצם)
הוא זוכר המון שירים בעל פה. לפעמים הוא שר לי אותם כולל תנועות ריקוד.
הוא ממציא שירים בעצמו, עם חרוזים. ההמצאה האחרונה היא גרסא בנוסח "אל ינקוביץ" לשיר "דני דינה".
יום אחד הוא היה אצל ההורים שלי וראה שם טלוויזיה, ואחר כך ציטט לי מילה במילה כמה פרסומות. במיוחד תיאר לי את כל היתרונות במוצר "תמי 4", כולל הטלפון להתקשרות. הנה עוד סיבה שמצדיקה את זה שהטלוויזיה אצלנו סגורה, מלבד צפיה בתוכניות מוקלטות מראש וספציפיות מאוד.
הוא מצייר ציורים מפורטים מאוד. העובדות בצהרון צוחקות שכל ציור שלו זה ספר שלם.
הוא ילד מצחיק עם המון חוש הומור, ויש לו צחוק מתגלגל.
הוא אוהב מאוד אבירים, לוחמים, דרקונים, דינוזאורים, את הדרדסים, את דורה ואת דיאגו (כי דורה מלמדת אנגלית וכי דיאגו גר ביערות הגשם).
יום אחד הוא צבע בצהרון דף צביעה לחורף עם ציור של ילד וגשם. הוא הוסיף ברק עם נקודות שחורות, והסביר לי שהנקודות זה האלקטרונים שהברק מורכב מהם.
הוא הולך לחוג מדענים צעירים, והסביר לי שהוא בעצמו כבר מדען, כי הוא עשה מחקר וגילה בעצמו שהגוף שלנו מכוסה בקליפה שיש לה כל מיני שכבות. השכבה העליונה מתקלפת והיא לבנה.
אמא שלי טוענת שיש לו ידע כללי מדעי יותר טוב מכמה וכמה תלמידי חטיבה שהיא מלמדת.
הוא החליט שכשהוא יהיה גדול תהיה לו חברה לברזים, שגם מרכיבה וגם מתקנת ברזים. אין לי מושג מאיפה הוא הביא את זה. החברה תהיה ממוקמת ליד הבניין שבו אנו גרים, כדי שהוא יוכל לעבוד קרוב לבית. צודק.
הוא התחיל לדבר שוטף בגיל שנה ו-7 חודשים, ומאז הוא מדבר בלי הפסקה. פשוט בלי הפסקה.
אני חושבת שיש בו את המשהו החמקמק הזה שנקרא כריזמה של מנהיג. אני רואה את זה בהתנהלות שלו עם ילדים אחרים.
הוא אומר לי לפחות פעם ביום שהוא אוהב אותי. זה תמיד פתאומי וזה תמיד כיף.
והוא שלי. שלי שלי שלי. הילד המופלא שלי, שגורם לי לצחוק, להתרגש ולהתפעל ממנו יום יומית, ושאני אוהבת הכי הכי בעולם.
יום הולדת שמח ילד אהוב שלי. אנחנו מאוד מאוד שמחים שנולדת.
