עפיפונים

מה אני כן

** הפוסט נכתב בזכות ולבקשת מרינה, בתגובתה לפוסט הזה. בדיעבד ובעקיפין גם הפוסט הזה נכתב בזכותה **

(הפוסט נכתב בזרם של תודעה. אין כאן סדר מסוים. מקווה שתהיו סבלניים איתי)

אני אמא טובה. מספיק.

אחד התוכניתנים בעבודה אמר לי היום: "את תמיד מחייכת. תמיד כיף לראות אותך!". זה נכון. אני תמיד מחייכת לאנשים, אומרת שלום, תודה ובבקשה.

אני טובה ומוצלחת בעבודתי.

אני משקיענית.

אני חושבת שיש לי יחסי אנוש טובים, ושאני יודעת להניע אנשים בצורה נעימה ולא כוחנית.

יש לי תמיד רעיונות מעולים, מקוריים ויצירתיים.

יש לי יכולת למידה מהירה, חשיבה מהירה, הבנה מהירה והסקת מסקנות.

האיי קיו שלי הוא בשני האחוזים העליונים באוכלוסיה (ומאז שגיליתי את זה, גם הצלחתי טיפה ליהנות מזה)

אני תמיד מתלבשת יפה. אני משקיעה כדי להיראות טוב, בעיקר בעיני עצמי.

אני חושבת שאני כותבת יפה. גם בבלוג וגם בכלל.

אכפת לי מהאנשים סביבי ומהמשפחה שלי.

בעלי אומר שאני טובת לב. אני לא ארחיק לכת עד כדי כך. אני יכולה לומר שאני אוהבת לעזור ולייעץ.

אני טיפוס מתמודד. אני לא בורחת מקשיים.אני יכולה להם.

אני תמיד שואפת ללמוד דברים חדשים ולהשתפר במה שאני כבר יודעת ועושה.

אני אומרת לילדים שלי בכל יום כמה שהם נפלאים בעיניי. אין יום שעובר בלי חיבוקים, נשיקות, ליטופים ומילות חיבה.

הילדים שלי באמת מופלאים. ואני אמא שלהם.

הצלחתי לכתוב על עצמי 16 דברים טובים בלי להתבלבל. רק בשביל זה מגיע לי צל"ש.

הרגלים רעים

אני מלכת ההרגלים הרעים. יש לי מיליון, מיליון הרגלים רעים. 
אני סתם מחמירה עם עצמי. למשל, אני לא מעשנת. הנה הרגל רע שאין לי.
אבל מלבדו, יש לא מעט.
ולאחרונה, אני נכנעת לכולם, גם לאלו שכבר חשבתי שהתגברתי עליהם.

חזרתי לאכול שוקולד ברמה יומית. מה קרה לי? רק לפני כמה חודשים לא נגעתי בזה בכלל.
הפסקתי לעשות ספורט.
הפסקתי לשמור על כמויות האוכל שנכנסות לי לפה. אני לא שמה לב בכלל. כל כך חבל, רזיתי יפה, ועכשיו עליתי קצת בחזרה.
אני מקפידה על בלגן אטומי בבית. בגדים זרוקים בכל מקום, הכיור מלא כלים מלוכלכים. ניירות בכל פינה.
אני לא מכינה לעצמי ארוחת ערב. אוכלת משם ומפה.
אני לא מורחת קרם פנים כל יום.
חזרתי לכסוס ציפורניים.
אני לא ישנה מספיק.

מה זה? מה קורה פה?? למה אני עושה את זה לעצמי?

בפתיחת כל יום אני מבטיחה לעצמי שהיום יהיה אחרת. היום אוכל במידה, לא אכסוס ציפורניים, אכין לעצמי סלט בערב.
בסוף אני מוצאת את עצמי חצי ישנה על הספה מול הטלויזיה עם קערת פופקורן או חבילת שוקולד או שקית אגוזים.

לאיפה נעלם כוח הרצון שלי?

קורות היום

אישרו לי לקחת היום יום חופש בתנאי שאקפוץ בבוקר לעבודה לראות מה העניינים. הייתי בעבודה עד 11:30. לא נחתי לרגע, וחוץ מכוס תה דבר לא בא אל קירבי.

לקח לי חצי שעה להגיע מרמת גן לנווה צדק.

הסתובבתי במשך 45 דקות בנווה צדק בניסיון למצוא חניה.

נסעתי באיזשהו רחוב צר ושיפשפתי מכונית חונה. החלפתי פרטים. בעל הרכב היה נחמד וניסה להסביר לי איך להגיע לאן שאני צריכה. לא הבנתי.

גם המכונית שלי נשרטה, בצד ימין. זה מאזן את הדפיקה בפח מצד שמאל, שנגרמה ע"י משאית שהחליטה להיכנס ברכב שלי לפני שבועיים.

בסוף חניתי איפשהו. כשחזרתי מצאתי דו"ח בסך 100 ש"ח על השמשה הקדמית, כי לא חניתי לפי הנחיות התמרור האיזורי. לא ראיתי שום תמרור איזורי, אבל שיהיה. הוא בטח היה שם באיזור איפשהו.

באיילון היה פקק.

הגעתי להורים שלי כדי לקחת את הילדים. אייל לא רצה ללכת הביתה. פירגנתי לו פרק של דורה במחשב. רצה עוד אחד. אמרתי לו שיראה את השני כבר בבית. הוא התעצבן ואמר שהוא לא רוצה ללכת. אמרתי לו שיישאר אצל סבא וסבתא.

הוא כעס. הזכרתי לו שבבית מחכה לו קאפקייק עם ציפוי שוקולד. הוא החליט לבוא הביתה בכל זאת. אני לא מאמינה שהדרדרתי לרמת עליבות כזו שאני משחדת את הילד עם קאפקייקס.

הגענו הבית ב-18:00. ב-19:00 הייתי אמורה לצאת ולנסוע לאורתופד.

ב-18:53 התקשר בעלי להודיע שרק עכשיו הוא יצא מהעבודה. לאורתופד כבר לא נסעתי. גם ככה לא היה לי כוח.

מסקנה: עוד יום חופש כזה ואבדתי. מי צריך ימי חופש, אני כבר אנוח בקבר.

מקום בתוכי/דויד פרץ

יֵשׁ מָקוֹם בְּתוֹכִי שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יַחֲשִׁיךְ
יֵשׁ לִי דֶּרֶךְ אַחַת שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תֹּאבַד
יֵשׁ לִי כֹּח לָתֵת גַּם כְּשֶׁאֵין לִי לְמִי
וְאַהֲבָה שֶׁאוֹהֶבֶת לִפְעָמִים גַּם אוֹתִי

יֵשׁ תִּקְוָה בַּשּׁוּרָה שֶׁעוֹד לֹא נִכְתְּבָה
יֵשׁ קְרָבוֹת אֲבוּדִים שֶׁמְּחַכִּים לִי אֵי שָׁם
יֵשׁ יָמִים לְלֹא סוֹף, וְסוֹפִים מְלֵאֵי יָם
וְאַהֲבָה שֶׁאוֹהֶבֶת עוֹלָם לֹא מֻשְׁלָם

יֵשׁ מָקוֹם בְּתוֹכִי שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יַחֲשִׁיךְ
יֵשׁ לִי דֶּרֶךְ אַחַת שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תֹּאבַד
יֵשׁ יָמִים לְלֹא סוֹף, וְסוֹפִים מְלֵאֵי יָם
וְאַהֲבָה שֶׁאוֹהֶבֶת עוֹלָם לֹא מֻשְׁלָם

סיכום שנת 2010 ומחשבות לקראת 2011

כשהייתי בצבא (השתחררתי מקבע לפני 4 שנים), שנת 2010 היתה מושג. "עשרים-עשר" היינו נוהגים לומר. ועדות, סדנאות וצוותי עבודה התכנסו לכבודה. תילי תילים של מסמכים וגאנטים נבנו ונכתבו לקראתה. ב-2010 הכלכלה היתה אמורה לקבל boost מטורף, היה אמור להיות פה עולם חדש מופלא, היינו אמורים להיות עשירים, רזים, יפים ומפורסמים.

בפועל, 2010 היתה שנה די ג'יפה. לדעתי לפחות. 3/4 שנה העברתי בניסיון להסתגל למעמדי בחיים כאם לשני ילדים (למעשה ילד ותינוק) שעובדת במשרה מלאה ותובענית, ולא, אני עדיין לא מבינה ב-100% איך עושים את זה. ברבעון האחרון של השנה הדברים השתפרו בצורה משמעותית, ועכשיו אני על דרך טובה יותר, דרך של שינוי. אם לצאת רגע מעולמי הצר, גם החיים פה במדינה לא היו כאלו מזהירים. השריפה בכרמל, נשיא אנס, תוכנית "האח הגדול", אלימות, גזענות, שנאה, כפייה דתית, מחירי נדל"ן מטורפים, עליית מחירים באופן כללי – כשהמשכורת רק הולכת ונשחקת משנה לשנה, העלאת המס על רכבי הליסינג, מצב כלכלי לא משהו, חינוך על הפנים, משבר המים, משבר המשט, משבר עם ארה"ב ועוד כמה משברים שבטח שכחתי.

ככה זה כנראה כשהציפיות גבוהות מידי. לכבוד שנת 2011 לא בנו תילי תילים של תקוות ותוכניות. אולי זה מה שיגרום לה להיות טובה באמת.

לי, בכל אופן, יש תוכניות ותקוות מאוד גדולות עבור שנת 2011. ברמה האישית כמובן.

א. אוטוטו צריך לרשום את אייל לגן חובה ואת יאיר לגן פרטי. בחירת גן החובה של אייל הרבה יותר מלחיצה אותי מבחירת הגן הפרטי של יאיר. לא ברור לי ההגיון של העניין הזה, אבל אולי ככה זה ילד שני.

ב. אני רוצה לרדת לפחות מידה אחת בבגדים.

ג. יש לי השלמות מאוד רציניות לעשות בתחום ארון הבגדים והנעליים שלי.אני הולכת להשקיע בעיקר בפריטי בייסיק. אתם יודעים, הפריטים האלו שכל אישה צריכה שיהיו לה בארון, ולי אין. רעיון לא רע לפוסט נפרד…

ד. אני רוצה להעלות את הבלוג הזה כיתה. אני נהניתי לכתוב פה, ואין שום סיבה שלא אעשה זאת יותר. חוץ מזמן וכזה, אבל זה תירוץ נדוש.

ה. אני רוצה להכיר אנשים חדשים ומעניינים, ליצור חברויות חדשות וקרובות, ולעשות כיף.

ו. אני חייבת להזמין לי ולבעלי לילה בצימר של רמה.

אני מאחלת לעצמי ולכולם שנה עם המון המון רגעי קסם, נשיקות, חיבוקים ואהבה. שתהיה לכולנו שנה מהנה, טעימה, בריאה ובמידה 38.

Don't let go
Never give up, it's such a wonderful life

(אני אוהבת שירים אייטיזים)

כמעט 3 חודשים בת 32

לפני כמעט 3 חודשים, ב-2 בנובמבר, מלאו לי 32 שנים.

יום ההולדת עצמו דווקא היה ממש נחמד. גם יצאתי עם בעלי למסעדת "סושי סמבה" ואכלנו ארוחה פשוט מעולה.

אבל מאז, דברים קצת התבלבלו. נפגעתי בברך ונתפס לי הגב, התחיל לי עומס מטורף בעבודה, ובעצם לא היה לי זמן לשבת ולחשוב על עצמי, על הגיל הזה, על מה שקורה ויקרה איתי.

באמצע דצמבר, כשנסעתי הביתה בחזרה מהמסיבה של הבלינגיות, היה לי קצת זמן עם עצמי לחשוב. תהיתי למה אני כל כך מתקשה לכתוב בבלוג ולמה אני כל כך מבולבלת.

ואז הבנתי את זה – אני פשוט משתנה.

רחלי של פעם לא היתה נוסעת לבד למסיבה של בנות שהיא מכירה היכרות קלושה, בלי חשש או חרדות, כי היא יודעת שהיא בטוח תמצא לה עם מי לדבר. והיא באמת מוצאת, ונהנית.

רחלי של פעם לא היתה מטופפת לה על עקבים, לבושה בשמלה פרחונית ונשית ומקושטת בכל מיני אקססוריז.

רחלי של פעם לא היתה הולכת לשוק מעצבים ונדחקת בין ההמון. היא היתה נשארת בבית.

רחלי של פעם זו בעצם רחלי של ה-4.5 שנים האחרונות. לפני כן אני לא זוכרת מה היה.

עכשיו תופסת את מקומה מישהי אחרת, שמפתיעה אותי כל פעם מחדש.

מה יקרה במהלך השנה הקרובה? אני לא יודעת. אני רק יודעת שעליתי על נתיב חדש, והדרך מסקרנת, כמו גם המקום שאליו אגיע בסוף.

בהצלחה לי.

ובכל זאת יש דברים שלא משתנים:

<גיקית>

32 הוא מספר מהמם. הוא מתחלק ב-2, 4, 8, 16, שזה מקסים בעיניי, וסכום ספרותיו הוא 5, שזה גם מקסים בעיניי. ומה שהכי הכי מקסים, זה שהוא שווה 2 בחזקת 5 (סכום הספרות)! וש-5, 3, 2 זו התחלת הסדרה של המספרים הראשוניים, ואני אוהבת מספרים ראשוניים.

</גיקית>

טיול משפחתי ללונדון – חלק א'

לונדון דווקא כן חיכתה לי.
איך שעלינו על הרכבת משדה התעופה לוטון לתחנת St Pancras, הרגשתי שלונדון יודעת מה עבר עליי ב-4.5 השנים האחרונות, ושהיא מבינה שמגיע לי פיצוי, שמגיעים לי 5 ימים טובים עם בעלי והילדים, שמגיע לי לשכוח מהלחץ והמתח ופשוט להירגע וליהנות.
ואכן, חמשת הימים האלו היתה החופשה הטובה ביותר שהיתה לי.
זה לא שלא היו תקלות ובעיות. יאיר החליט לצמח שן על היום הראשון, ולכן היה לו חום במשך היומיים הראשונים. בעלי חטף קלקול קיבה. לא הספקנו לבקר בכל המקומות שרצינו, ובכל זאת – היה נהדר. אתם מכירים את ההרגשה הזו שיש לפעמים כשמגיעים למקום מסוים, ומרגישים שייכים? מרגישים שאתם נמצאים בדיוק בתפקיד שנועד לכם מלמעלה? שחתיכת הפאזל מתאימה בדיוק למגרעת בלוח העץ? square peg in a square hole? ישבתי עם בעלי ושני הילדים בסניף של Starbucks ברח' Minories (איזור Tower Hill, לא רחוק מהמלון שלנו), וכך בדיוק הרגשתי: שחלקי החיים הסתדרו בדיוק בסדר הנכון. שמשמיים הוחלט שאהיה אמא של שני הילדים הנפלאים האלה, נשואה לגבר הזה, ושאשב איתם ב-Starbucks הזה בלונדון. הרגשתי שהלב שלי עולה על גדותיו מרוב אהבה אליהם, ומצד שני הראש שלי כל כך שקט. "אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הייתי כל כך רגועה", אמרתי לבעלי. אין לחץ. אין מתח. לא צריך להספיק כלום. יש זמן. אפשר ללגום Hazelnut hot chocolate (החלטתי לוותר על הגמילה משוקולד ועל הדיאטה בחמשת הימים האלו), להביט על הילדים ולצחוק איתם. לא חייבים לתקתק ארוחת ערב, מקלחות, סיפור לפני השינה – אנחנו בחופש. בבוקר אפשר "לגנוב" קצת זמן במיטה עם שני הילדים, לחבק, לנשק, ללטף, כי לא צריך לקום בשש בבוקר ולמהר לעבודה.

זו הפעם השלישית שלי בלונדון. בפעם הראשונה נסעתי עם אחותי האמצעית כשהייתי בת 19 וחצי. כמה חודשים לאחר מכן אני ודודי התחלנו לצאת ביחד. בפעם השנייה נסעתי עם דודי לירח דבש, יומיים אחרי החתונה, והפעם הזו, 8 שנים אחרי, אני כבר אמא לשניים. בכל פעם העיר נראתה לי אחרת, והפעם היא נראתה לי יפה מתמיד.

במקור היינו אמורים לנסוע לאמסטרדם ביוני על חשבון נקודות בונוס של אל על שבעלי צבר בשנים האחרונות. אני רציתי לנסוע ללונדון, אבל בעלי אמר שאם כבר נוסעים עדיף שניסע למקום שאנחנו לא מכירים.
אבל אז הגיע חודש יוני ואמרתי לבעלי שאני לא רוצה לנסוע לחו"ל.
אחר כך היינו אמורים לנסוע באוגוסט לצפון ל-4 ימים. הנסיעה בוטלה בגלל העבודה של בעלי.
בסוף אוגוסט בעלי התקשר אליי באמצע יום עבודה ואמר לי שאפשר להמיר את הכרטיסים לאמסטרדם לטיסה ללונדון. אני יודע שרצית לנסוע, וזה פיצוי על החופשה באוגוסט שבוטלה, אמר. אחרי המון התלבטויות (האם יש לי מספיק ימי חופש? האם בכלל נהנה עם הילדים? האם לא יהיה קר מידי? האם טיסה בלילה לא תהיה קשה מידי? איך נגיע משדה התעופה בלוטון לעיר?) אמרתי "כן".
הטיסה הלוך היתה בחצות, ערב יום כיפור (נחתנו בלונדון ב-4 וחצי בבוקר). הטיסה חזור היתה ב-23:20, יום לפני ערב סוכות (נחתנו בארץ ב-5 וחצי בבוקר).
התחלנו במירוץ למצוא דירה לארבעתנו, ללא הצלחה. אני חשבתי שיהיה נחמד ומרווח יותר ל-4 נפשות ללון בדירה מאשר בחדר במלון (שתיארתי לעצמי שיהיה פצפון), ושזה יוזיל גם את מחיר הארוחות, כי אוכל לבשל במטבחון בדירה. הבעיה שהיא ששבועיים לפני תאריך הטיסה, כל הדירות במחיר סביר היו כבר מוזמנות. שאר הדירות היו רחוקות מידי מהמרכז (zone 2 והלאה) או פשוט יקרות מידי. אחרי חלופת טלפונים ומיילים עם כמעט כל דירה שראינו ב-trip advisor ו-booking.com וכל סוכנות להשכרת דירות שהצלחתי למצוא ברשת, בעלי שיכנע אותי לוותר, והזמין לנו חדר במלון של רשת Premier Inn באיזור Tower Hill, ליד ה-Tower of London וליד Tower Bridge. זו היתה בחירה לא קונוונציונאלית מעט, מרוחקת ממרכז העיניינים ברח' אוקספורד, לייסטר סקוור והייד פארק, אבל בחירה שהתגלתה כמוצלחת מאוד.
קודם כל, המלון היה מצוין. החדר היה ממש גדול, והכיל את ארבעתנו בנוחות. המיטה הזוגית היתה גדולה, כמו בבית (רוחב 1.80), וגם חדר האמבטיה היה מרווח ונוח. ביקשנו חדר עורפי, והוזהרנו שהחדר פונה למסילת רכבת, ולכן עד שעה 23:00 בלילה עוברות רכבות. אמרנו בסדר. בפועל, החדר היה שקט מאוד. אם לא הייתי רואה במו עיניי רכבת עוברת, לא הייתי מאמינה. לא שמענו כלום. בחדר היה מזגן (לא טריוויאלי כשמדובר בלונדון), וגם השירות של עובדי המלון היה ידידותי וטוב. החלטנו לשלם עבור ארוחת הבוקר של המלון (בופה שעלה 7.95 פאונד למבוגר, הילדים בחינם), כדי שלא נצטרך להיסחב עם הילדים לבתי קפה וכדי שיוכלו לאכול מה שבא להם ולטעום מהכל. הבופה היה עשיר וכלל גם ארוחת בוקר אנגלית וגם ארוחת בוקר קונטיננטלית (מאפינס, לחם, ריבות, גרנולה, קורנפלקס, פירות, יוגורט וכו'), והעובדים היו ידידותיים מאוד. המיקום של המלון התגלה כהברקה – במקום לראות מליוני תיירים, ראינו בבוקר את הבריטים הולכים לעבודה (לבושים מעולה). לידו היה סניף של Tesco (סופרמרקט). ליד תחנת הרכבת התחתית הקרובה (Tower Hill, כמה דקות הליכה) היתה גינת שעשועים קטנה ונחמדה, וכל יום לפני כשחזרנו למלון, אייל עשה כמה סיבובים על המגלשה שם.

בכלל, הבריטים היו ממש נחמדים. בכל פעם שהתנהלנו עם הטיולון במדרגות הרכבת התחתית, עצר מישהו ועזר לנו לסחוב את העגלה במעלה/במורד המדרגות. כשהגענו משדה התעופה, אנשים עצרו ועזרו לבעלי לסחוב את המזוודות במדרגות הרכבת התחתית. כל נותני השירות היו נחמדים, עזרו לנו וענו על שאלות. אנשים פינו לנו מקום ברכבת התחתית, כדי שנוכל לשבת עם הילדים. אנשים שמחו להצביע לכיוון ולהסביר כיצד מגיעים לשירותים/מקדונלד'ס/תחנת הרכבת הקרובים ביותר. בכל מקום אנשים חייכו לילדים וניסו לקשור איתם שיחה. במיוחד התפעלו מיאיר, למרות שלא הצליחו להגות את השם שלו (אמרו לי מספר פעמים כמה הוא beautiful ושאלו אם הילדים נהנים בלונדון). לא ציפיתי לזה. חשבתי שהבריטים יהיו קרים ולא נחמדים, והופתעתי לטובה. בברצלונה, לפני שנה וחצי, אף אחד לא הסתכל אפילו לכיוון שלנו כשהסתבכנו עם הטיולון ברכבת התחתית.

גם מזג האוור היה מצוין. לא ירד גשם אפילו פעם אחת. בבקרים היה קריר, אבל בהמשך היום התחמם וביומיים האחרונים כבר היה ממש נעים כל היום (הלכנו עם חולצות דקות, ואפילו היה לי קצת חם). לונדון גם לא היתה כל כך יקרה כמו שחשבתי שתהיה. בזכות שער החליפין הסביר של הפאונד (כ-6 ש"ח לפאונד), רמת המחירים היתה כמו בארץ, ובמקרים מסוימים אף נמוכה יותר.

הילדים, מיותר לציין, היו מבסוטים, במיוחד אייל, שהטיול נבנה פחות או יותר עבורו (וגם קצת עבורי) – דינוזאורים במוזיאון ה-Natural History (הילד היה באקסטזה, מאושר), אבירים, שריונות, תותחים, חרבות וכתרים ב-Tower of London, חנות הצעצועים Hamley's (הוא לא רצה לצאת משם), ספינת המלחמה HMS Belfast, ה-Royal Observatory בגריניץ' (אייל נגע במטאוריט אמיתי והתרגש מאוד), החלפת המשמרות בארמון בקינגהם, האכלת סנאים ויונים בפארק סנט ג'יימס (בעצם האכלת יונים בכל פיסת דשא בעיר), וסתם להיות ולחוות דברים איתנו. יאיר נהנה בעיקר מהזמן המשפחתי איתנו, וגם מהביקור ב-London's Eye (הגלגל הענק). אני נהניתי מהכל. אפילו מהנסיעות ברכבת עם הילדים.

הנחיתה בארץ לא היתה קלה. אמרתי לבעלי שאני רוצה לחזור ללונדון. עכשיו. למתוח את ימי האושר עוד קצת קצת, לפני שאהיה חייבת לחזור לארץ ולשגרה. מזל שעכשיו החגים ויש עדיין חופש.

בן הגדול. עדיין במקומו.

אייל וטלפונים ציבוריים לונדוניים. להפתעתי אייל מילא אחר כל שגיונותיי הצילומיים (בדרך כלל הוא לא מסכים להצטלם), ולכן יצאו לנו אחלה תמונות.

אייל במגלשה ליד תחנת הטיוב טאואר היל

פוסט לתחילת שנת תשע"א

יש דברים שהגיע הזמן להגיד אותם.

לפני 4 וחצי שנים נפלתי לבור שחור ששמו "דיכאון אחרי לידה".

אף אחד לא שם לב. גם לא אני. מבחוץ הכל נראה בסדר – גידלתי ילד לתפארת, מצאתי עבודה חדשה והצלחתי בה יפה, עשיתי דיאטה והפכתי לחתיכה. הכל כביכול בסדר.

אבל בתוכי היה חור שחור שהלך והתרחב כל הזמן, ובלע את כולי.

אמרו לי שהשנה הראשונה היא קשה, והיא היתה קשה מנשוא. מאוד מאוד מאוד קשה. רק אחרי שנה, כשראיתי שנשים אחרות שילדו מתנהגות שונה לחלוטין ממני, הבנתי שמשהו לא בסדר. שזה לא אמור להיות עד כדי כך קשה. שאני לא אמורה להילחם כל כך.

מילאתי שאלון בטיפת חלב והסתבר שצדקתי. דיכאון אחרי לידה. הופניתי לשיחות. לאחר כמה פגישות נאמר לי שאני כבר בסדר גמור – אישה חכמה, יפה, מצליחה. האמנתי לזה. חשבתי שיצאתי מהבור השחור. למעשה, כנראה שרק ראיתי את האור מלמעלה.

אחרי כמה שנים נכנסתי להריון שוב. אחרי הלידה היה נדמה לי שהכל בסדר – ההנקה הלכה יותר בקלות, יאיר היה תינוק מאוד נוח (אפילו יותר מאייל), גם לפי השאלון של טיפת חלב הכל היה בסדר.

עם הזמן התחלתי להבין שהכל אשלייה. אמנם אני מתפקדת, עובדת, כותבת, מגדלת שני ילדים, אבל הכל עמוק מתוך הבור השחור שבתוכי.

עברה שנה והחלטתי שהמצב הזה חייב להשתנות. מגיע לי לחיות חיים שמחים ומאושרים, להינות מהטוב שיש לי בחיי, ומהטוב שיש לעולם להציע. ליהנות מדברים, גם מהקטנים ביותר. להפסיק לסבול כל כך. להפסיק לעבוד על תא דלק ריק מאנרגיות.

שיחות שניהלתי עם כמה נשים שעברו דברים דומים, עודדו אותי להפסיק לפחד ולהתחיל לפעול למען איכות חיי.

לפני חודש פניתי לטיפול תרופתי – גלולת הפלא האמריקאית. הרופא היה בשוק ממה שסיפרתי לו. "נוח בשבע שגיאות" הוא קרא לזה. "ארבע וחצי שנים את סובלת!", אמר. "ואף אחד לא שם לב? אף אחד לא ידע להפנות אותך לטיפול הנכון?"

החלטתי לא להסתכל אחורה. הטיפול עובד. אני מרגישה הרבה יותר טוב. כאילו מישהו הוריד מעליי שק שחור ואני יכולה שוב להריח את הפרחים, להרגיש את הרוח על פניי וליהנות מהצבעים של העולם. העולם כבר לא שחור.

אני מתחילה את שנת תשע"א באופטימיות ובתקווה גדולה. הפעם אני יודעת בודאות – הולך להיות הרבה יותר טוב.

משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו.

יאיר בן שנה

אתמול, 3 ביוני, ליאיר מלאה שנה.
או כמו שיעל חברתי קוראת לזה – מלאה שנה לכך שאני אמא לשני ילדים.
צ'וצ'ו הקטן הוא באמת התינוק הכי מתוק בעולם – כל הזמן צוחק, מבסוט תמידית, עושה שיגועים, מחייך לכולם, סקרן שרוצה לבדוק כל דבר, אוהב את החיים, טועם מהכל בכיף, הרוס על אחיו הגדול, אוכל טוב, ישן טוב, פשוט מלאך מתוק (טפו טפו טפו חמסה חמסה בלי עין הרע שרק יהיה בריא העיקר הבריאות).
ואני, אמא שלו, לא ממש מאמינה שעברה שנה שלמה, כי זה מרגיש כאילו הזמן עבר, הילד גדל, אבל אני נתקעתי קצת במקום.
הייתי בטוחה שכשיאיר יהיה בן שנה אני אהיה רזה יותר, אופטימית יותר, מאורגנת יותר, פחות עייפה, יותר "בעיניינים".
יש לי שני ילדים מקסימים ונהדרים, החיים שלי טובים, אבל אני, פרפקציוניסטית חסרת פרגון עצמי שכמותי, רואה רק את מה שאני לא במקום מה שאני כן.
במקום לראות את 10 הקילוגרמים שהורדתי השנה, אני רואה רק את ה-10 שאני עוד צריכה להוריד ומאוד מבואסת מכך.
במקום להיות גאה בכך שאני מסתדרת ו"מתקתקת" עיניינים, ארוחות ערב, מקלחות, הסעות וכו' עם שני ילדים, אחרי יום עבודה ארוך, כשבעלי בחו"ל, אני לוקחת את זה כמובן מאליו.
במקום להתפעל מכך שחוץ מעבודה כמנהלת פרויקטים במשרה מלאה, טיפול בילדים ותחזוק (סביר) של הבית, אני גם מצליחה לנהל בלוג בישול די פופולארי ואפילו לעשות התעמלות מידי פעם, אני מתוסכלת מכל הדברים האחרים שאני לא מספיקה לעשות.
השנה האחרונה היתה לא פשוטה בשבילי. אני מקווה שהשנה הבאה תהיה קצת יותר קלה (אמא שלי כבר הזהירה אותי לא לבנות על זה), והעיקר הבריאות.

אני די מסוקרנת לראות כיצד יאיר יתפתח, איזו אישיות תהיה לו ואיזה מראה. כרגע הוא נראה כמו תינוק פרסומות קלאסי (הילד נראה ממוצא שוודי אותנטי), ומסקרן אותי כיצד יראה בתור ממש ילד.

יצא לי פוסט קצת דיכאוני, ולכן אשנה כיוון ואספר לכם 10 דברים חביבים על יאיר:

1. השם שלו מאוד מתאים לו. הוא מאיר את חיינו, יש לו פנים מאירות וחיוך מאיר והוא פשוט ילד קורן. גם כל מי שרואה אותו קורן בחזרה.

2. המשחקים האהובים עליו הם: א. המשחקים של אייל; ב. כל דבר שניתן להכניס לפה וללעוס ואינו צעצוע; ג. תוף שהוא מחזיק ומכה בו במקל. למעשה בצעצועים שלו הוא לא ממש מתעניין.

3. יש במשפחתון שלו מובייל עם פרפרים שהוא פשוט הרוס עליו. זה היה ככה מאז שהוא נכנס לשם בגיל 4 חודשים ולא עבר לו עד היום.

4. הוא דומה לי. הידד! (כשאנשים היו רואים אותי עם אייל, המשפט השני שהם היו אומרים לי זה – "הוא ממש לא דומה לך". הראשון היה – "את אמא שלו או הבייביסיטר?")

5. כשאני באה לקחת אותו מהמשפחתון, הוא עושה שלום למטפלת וזוחל לקראתי כולו חיוכים. לאחר סשן של קריאות שמחה, חיבוקים ונשיקות, הוא רוצה שאוריד אותו לרצפה וממשיך לשחק בצעצועים. כשאני לוקחת אותו בידיים ופונה ליציאה, הוא לא מבין מה אני רוצה ממנו.

6. יש לו אופי שונה משל אייל. הוא ילד הרבה יותר שובב ואני כבר רואה איך אצטרך לרדוף אחריו כל היום.

7. מה שכן, נראה לי שהוא יהיה דברן וקשקשן בלתי נלאה כמו אייל. אני מחכה כבר לשמוע את השיחות ששני אלו ינהלו בעתיד.

8. הוא כמובן מעריץ מאוד את אחיו הגדול, ורוצה לעשות את כל מה שהוא עושה ולשחק בכל המשחקים שלו. הוא רק רואה את אייל וישר נהיה שמח. אייל, מצידו, מאוד אוהב להסביר לו דברים ("תראה יאיר, ככה שוטפים ידיים… ככה עושים פיפי… ככה לובשים מכנסיים… אמא, אני מלמד אותו איך עושים דברים"), אבל הוא לא כל כך אוהב שיאיר נוגע לו בצעצועים, כמובן.

9. כשאנשים רואים אותו, הם לא מבינים איך יצא לי ילד בלונדיני (יש לי שיער שחור). אני נאלצת להסביר מעט על גנטיקה (לאמא שלי ולאחותי היה שיער בלונדיני כשהיו ילדות). לפעמים בא לי סתם להגיד שהשיער צבוע ושהעיניים הכחולות זה עדשות מגע.

10. הוא לא אוהב לשבת בעגלה או בטיולון. הוא מעדיף לזחול ולחקור את העולם, ולכן לצערי אני לא מסוגלת יותר להסתובב איתו בקניונים, כלומר זמני השופינג שלי קוצצו משמעותית. אולי זה לא דבר כל כך רע בעצם…

צ'וצ'ו, אני אוהבת אותך הכי בעולם ושמחה שאתה שלי! אין כמוך! נשיקות מאמא.

אנגינה (וגם כמה דברים משמחים)

לפני שני פוסטים דיברתי על תקיעות, והנה – כוחות הטבע החליטו גם "לתקוע" אותי במיטה. ביום ראשון בבוקר התחלתי להרגיש בכאב גרון קל, שבצהריים התפתח לחולשה כללית. הגעתי הביתה בשש בערב, נכנסתי למיטה, ושעה וחצי מאוחר יותר גיליתי שיש לי 38.6 מעלות חום. ביום שני בבוקר, לרופאה הספיקה בדיוק שניה כדי להעיף מבט בגרון שלי ולהסביר שכולו מלא במוגלה ושאני חולה באנגינה. היא רשמה לי אנטיביוטיקה (2000 מ"ג ביום, למשך 10 ימים) ונשלחתי הביתה לשאר השבוע.

אני לא זוכרת מתי הייתי כל כך חולה. רק בשלישי אחרי הצהריים ירד לי החום והצלחתי לצאת מהמיטה. יומיים לא ראיתי את הילדים כדי שלא אדביק אותם.
עד רביעי אחרי הצהריים לא הייתי מסוגלת בכלל לדבר. אפילו שתיה של קצת מים או בליעה של רוק גרמה לי לכאבי גרון נוראיים.

היום – חמישי – המצב כבר הרבה יותר טוב. הגרון כבר לא כואב ואני רק חלשה.

אין ספק שהשבוע הזה הבהיר לי ביתר שאת ש-העיקר הבריאות!!! בסך הכל אנגינה, אבל אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה סבלתי ככה (בלידה של אייל כנראה).

השבוע בכל זאת מסתיים בכמה דברים משמחים:

א. ירדתי 3 ק"ג בגלל המחלה, וגם כל השבוע לא נגעתי בשוקולד. אני רוצה לנצל זאת כדי להתחיל דף חדש, ואולי זה מה שיתניע את הדיאטה הצולעת שלי.

ב. היינו היום באסיפת הורים בגן של אייל, והגננת אמרה עליו רק תשבוחות. כמובן את הכל כבר ידענו בעצמנו, אבל זה כיף שגם המסגרת החינוכית מכירה בזה שהוא ילד מדהים וחכם.

ג. ובכלל יש לי שני ילדים (בלי עין הרע, טפו טפו טפו, חמסה חמסה) מדהימים. שיהיו בריאים.

ד. קיבלתי את העגילים בהם זכיתי בהגרלה של קרן שביט. איזה כיף 🙂

ה. גם עונה 5 של "איך פגשתי את אמא" (How I Met Your Mother או בכינויה HIMYM) משודרת וגם התחילו לשדר את כל העונות מהתחלה! אני מתה על הסדרה הזו.

ו. התחילו לשדר את העונה הראשונה של "המפץ הגדול" ("The Big Bang Theory") שבזמנו פספסתי. מתה על הסדרה הזו, למרות שמשני הפרקים הראשונים שראיתי, יש מצב שהעונה השניה יותר טובה. בקרוב גם יתחילו לשדר את השלישית שזה בכלל משמח.

ז. יו דנסי (Hugh Dancy) הוא הבריטי החביב עליי נכון לכרגע. מה הקטע של הבריטים עם שיער מבולגן? יו גרנט התחיל עם כל זה או שזה היה כך עוד קודם? בכל מקרה, אם תרצו להכיר את יו, אתן מוזמנות לצפות בסרטים "מועדון הקריאה של ג'יין אוסטן" (סרט שמאוד אהבתי) ו-"וידויים של שופוהוליק" (חמוד)

יו דנסי

ח. אי אפשר בלי glee! זה השיר מפרק 7 ששודר השבוע.

תקועה

תקיעות ודחיינות ממלאות את עולמי בזמן האחרון. בדרך כלל אני אדם ביצועיסטי, שמריץ, מקדם ומתקתק, אבל יש כמה דברים שאני פשוט לא מצליחה להזיז קדימה.

הבית

עברנו דירה בסוף ספטמבר והבית עדיין לא מסודר לחלוטין. נעזרנו במעצבת שעשתה עבודה נפלאה, ובזכותה רוב הבית מעוצב ומאורגן, אבל לא הכל. המסדרון, למשל, מנוקד בארגזים, בניירות ובחפצים. גם חדר העבודה. עוד אין שלט לדלת. המטבח עוד לא מסודר ב-100%. אין מזוזות. את חדר המשחקים סידרתי רק בשבוע שעבר (לא היה לי נעים מאייל. אי אפשר היה ללכת בו על הרצפה, שלא לדבר על לשחק). צריך לעשות עבודות שפכטל, צביעה ואיטום בכל הדירה. אני צריכה לשלוח תמונות לפיתוח בשביל לתלות על הקירות.
אמנם לא כל המשימות הנזכרות למעלה הן שלי, אבל גם את שלי אני לא מצליחה בכלל לקדם. לפעמים שורה עליי המוזה ואני מצליחה לסדר קצת, אבל זה מעט מידי ובמרווחי זמן גדולים מידי.

למה אני כל כך תקועה עם הנושא הזה? הרי בסך הכל לא נשאר הרבה. אמנם אני מאוד עסוקה עם היום יום והשוטף, עבודה, ילדים, כביסה, בלוג, כלים, בישול וכו', אבל אפילו 15 דקות ביום היו במצטבר עושות שינוי גדול.

כשנסיים לסדר את הבית אנחנו מתכננים לערוך חנוכת בית ולהזמין את המשפחה. כנראה שמשם נובעת התקיעות שלי. אני חוששת. התגובות הפוטנציאליות לדירה מלחיצות אותי. הדירה יפה וגדולה, מסודרת ומרשימה, ואני גאה בנו שהצלחנו להגיע לדבר כזה בזכות עצמנו ובזכות העבודה הקשה שלנו. אמנם המשכנתא בשמיים, אבל אנחנו עומדים בה (מוותרים על דברים אחרים). אני לא בטוחה שכל מי שנזמין וכל מי שייבקר בה באמת יפרגן לנו ויחמיא. למעשה אני די בטוחה שיהיו כאלו שלא יפרגנו.
אין לי מגנים והגנות. לא נולדתי עם עור של פיל ולא הצלחתי לפתח כזה במרוצת השנים. חוסר פרגון ישפיע עליי בצורה לא טובה, ולא בא לי להיכנס לסחרור הרגשות הזה, שאני לא יודעת כיצד להימנע ממנו.
אז אולי אני לא מצליחה להתקדם עם סידור הדירה כי אני לא רוצה לסיים, לא רוצה לארח בה אנשים בצורה רשמית ולשמוע את ההערות והביקורת שלהם. לא רוצה להיפגע.
אולי.

הדיאטה

אני לא אוהבת את מה שאני רואה במראה. מעולם לא שקלתי ככה. אני רוצה לחזור בשלב ראשון לשקול כמו ששקלתי בתחילת ההריון עם יאיר, ואחר כך לרדת עוד כמה קילוגרמים למשקל שארגיש בו נוח. אני רוצה לחזור לבגדים הישנים שלי.

בתכל'ס, עשיתי זאת כבר בעבר. אני מכירה את השיטה והיא גם עובדת. הבעיה היא שאני לא מצליחה להתקדם. אני תקועה על אותו משקל כבר כמה שבועות (לפחות לא עליתי), כי אני נשברת כל פעם מחדש.

אוכל מתקשר אצלי לרגש ורגש מתקשר אצלי לאוכל. ברגע שמפציע בחיי משברון קטן, עננות נמוכה, הרגשה מחורבנת, חוסר פרגון או סתם עייפות מהמירוץ שהוא החיים, אני ישר חושבת על שוקולד, וכשמדובר בשוקולד – כשמתחילים בקוביה גומרים בחצי חפיסה.

לפעמים אני מצליחה לשלוט בזה ולפעמים אני נכנעת. לאחרונה התחלתי לתהות מה שורש העניין. אולי אני חוששת מלחזור להיות רזה וחתיכה? בעבר נתקלתי בלא מעט קנאה, צרות עין וחוסר פרגון בהקשר לירידה שלי במשקל. שוב לא רוצה להיפגע?

הבלוג

לאחרונה לא הצלחתי לעדכן את הבלוג הזה כמו שהייתי רוצה. יש לי הרבה על מה לכתוב אבל אני לא מסוגלת לכתוב את זה. לא מדובר בהיעדר מוזה. הראש שלי שופע רעיונות לפוסטים. למה אני לא מצליחה להעלות אותן על הדף (האינטרנטי)? חוששת מתגובות? חוששת מהיעדר התגובות? תוהה מה יוצא לי מזה? שוב לא רוצה להיפגע?

אני מקווה שלפחות עכשיו, כשהוצאתי את האמת החוצה, והיא מופיעה מול פרצופי כך שאוכל לקרוא אותה שחור על גבי לבן (#000 על גבי fff#), אולי אצליח לחולל שינוי אצלי.