עפיפונים

יוצאת אל המסע

לפני שבועיים הייתי כמה ימים בבית בגלל מחלה, מה שהותיר לי המון זמן להרהורים, בעיקר על כמה שרע לי, וגם לתהיות גדולות על הסיבות לכך שאני לא מצליחה לרדת במשקל.
דיאטות זה לא דבר שחדש לי (לצערי). אני יודעת מה מומלץ לאכול. אני יודעת שאני מסוגלת ויכולה להצליח.
אז למה זה לא הולך?

אני חושבת שבסוף השבוע ההוא הגעתי לתובנה חשובה.
מה שמניע את יצר האכילה שלי הם שני דברים, שהם למעשה די דומים אחד לשני: ריקנות ומחסור.
ריקנות בגלל שעמום, בגלל חוסר סיפוק.
מחסור באנרגיות חיוביות, מחסור באהבה, מחסור בתשומת לב, מחסור בביטחון.

ואז אני אוכלת, בניסיון למלא את החור הזה של הריקנות והמחסור.

ברגע שהבנתי את זה, הבנתי גם שזו לא הדרך.
הבנתי שלפני שאני מכניסה משהו לפה, אני צריכה לשאול את עצמי למה.
האם זה בגלל שאני רעבה?
או
האם זה בגלל שאני עצובה?
האם זה בגלל שאני עייפה?
האם זה בגלל שאני לחוצה?
האם זה בגלל שאני זקוקה לאהבה ופיצוי?

לפני שבוע התחלתי במסע הזה. החלטתי שאני לא סופרת נקודות או קלוריות, אלא אוכלת בצורה בריאה והגיונית, ובעיקר מודעת.

זה מרגיש טוב להיות בשליטה.
וזה מרגיש טוב  לגלות שלאחר שבוע באמת ירדתי במשקל, כי פתאום הג'ינס האדום נסגר עליי.

האתגר שלי הוא להמשיך הלאה במסע הזה. להמשיך להיות מודעת לרגשות שלי וכיצד הם משפיעים על האכילה שלי. להמשיך לרדת במשקל.

החלטתי לאתגר את עצמי עוד יותר ולתת לעצמי משימה שבועית. בכל שבוע משימה חדשה, שתצטרף למשימות מהשבועות הקודמים. זו תהיה משימה שקשורה לחיים טובים יותר, ולאו דווקא לדיאטה.
המשימה של השבוע הקודם היתה – לעלות למשרד כל יום במדרגות ולא במעלית (אני עובדת בקומה השלישית).
המשימה של השבוע הנוכחי היא – לשתות 5 כוסות תה צמחים ביום, לפחות.

 

בהצלחה לי.

 

שחררי

אל תחשבי יותר מידי. תעשי. לפני שהחרדות יספיקו לעלות.

מותר לך להגיד לא.

מותר לך לעמוד על שלך.

חייכי. זה עושה את הכל להרבה יותר קל.

אספי חוויות. לא חרדות.

אל תישארי במקום שלא טוב לך בו. לא במקום פיזי ולא במקום מנטלי.

את כותבת את סיפור חייך. את בוחרת איך להסתכל על הדברים. את קובעת אם זה יהיה סיפור טוב או רע.

** מוקדש לעצמי, ולכל מי שזקוק לקצת השראה.

יום הולדת 33

לפני כ-10 ימים חגגתי את יום הולדתי ה-33. אחרי שהתבכיינתי מספיק בפוסט לתחילת שנת תשע"ב, ואחרי שסיימתי קורס "משחקים תוצאתיים" של חב' משחק החיים (לא יודעת איך תעשו את זה, אבל תמצאו דרך לשכנע את מח' משאבי אנוש בחברה שלכם להזמין את אור ברנט, שהקים את "משחק החיים", לעשות לכם סדנה בעבודה, כי אין דברים כאלו) שם למדתי על אשליית המיקוד, מודל אפר"ת, פסיכולוגיה חיובית ועוד ועוד, אני הולכת לעשות משהו לא שגרתי בבלוג זה.
במקום לספר לכם ולעצמי סיפורים כאובים על איך לא הולך, מה לא השגתי, מה חסר לי וכו' וכו', אני הולכת לעשות את ההפך, ולספר לכם ולעצמי עד כמה הכל מעולה שבמעולה.
למעשה, אני אדם יחסית אופטימי, שיודע להעריך ומוקיר תודה על מה שיש לו. אני לא בטוחה שזה עובר כאן בבלוג, אבל זו באמת אני.
לפני כמה שנים אימצתי לי מנהג מהספר "באושר ואושר" של ד"ר טל בן שחר, וכל יום אני מוקירה תודה על 5 דברים (לא לפי סדר מסוים):

  • הילדים שלי, המדהימים.
  • בעלי. כבר 13 שנה אנחנו ביחד (מתוכם 9 שנים נשואים). למצוא אהבה ולשמור עליה לאורך זמן זה ממש לא מובן מעליו.
  • הדירה היפה שבה אני גרה.
  • אני בריאה, הולכת על שתי רגליים, משתמשת בשתי ידיים, ומפעילה את כל החושים.
  • עבודה שאני אוהבת ומתפרנסת יפה ממנה.

יש לי עוד הרבה על מה להודות. בקורס היינו צריכים לעשות רשימה תוך 5 דקות. יצאו לי 28 דברים, ואני בטוחה שזה לא הכל.
השנה הזו הולכת להיות שנה בסימן של חגיגות. אני רוצה לחגוג את חיי, את הטוב שמקיף אותי, את הדברים היפים שבעולם.
אני רוצה ליהנות, להקיף את עצמי באהבה ובשמחה.

כל השאר, כל הפרטים הקטנים והמציקים, באמת לא משנים ולא חשובים כרגע.

לכבוד יום הולדתי, מקדישה לעצמי את השיר הכיפי הבא.

אבל לפני כן, כמו בכל שנה, פינת הגיקית.

< גיקית >

המספר 33 הוא מספר מעולה מעולה מעולה. קודם כל הוא פולינדרום, ואני הרוסה על פולינדרומים עוד מאז שהייתי ביסודי. דבר שני, הוא מתחלק ב-11, ואני הרוסה על מספרים שמתחלקים ב-11 מאז שהייתי בכיתה ט'.
שימו לב ש-11 הוא החודש שבו נולדתי (נובמבר), ואם מחברים את ספרותיו, מקבלים 2 – שזהו היום בנובמבר בו נולדתי.
חוץ מזה, יש לי חיבה בלתי מוסברת למספרים שמתחלקים ב-3.
פשוט אחלה מספר.

< / גיקית >

 

פוסט לתחילת שנת תשע"ב

אני די בהלם מזה שעברה כבר יותר משנה מאז הפוסט לתחילת שנת תשע"א. גם בהלם וגם קצת עצובה. את השנה שעברה התחלתי בתקווה גדולה ואופטימיות. לצערי, אלו לא ממש התממשו. במשך כמה חודשים דווקא היה נדמה לי שעליתי על הפסים הנכונים, אבל בסביבות פברואר-מרץ נכנסתי לסחרור גדול שעדיין לא תם. זכיתי בתחרות של "סוגת" בטיסה לפריז, התפטרתי מעבודתי והתחלתי עבודה חדשה. לאחר חודשיים פוטרתי בגלל שהחברה נמכרה, שינתה כיוון, ותפקידי צומצם. לאחר חודש וחצי של אבטלה, נטולת רכב ופלאפון, התחלתי לעבוד בעבודה חדשה ומבטיחה, שבינתיים אני מאוד נהנית ממנה. במהלך השנה ירדתי ועליתי וירדתי ועליתי במשקל, כך שבעצם לדעתי חזרתי לאותה נקודה (אולי קצת גבוהה יותר). אייל התחיל גן חדש, ויש קשיים. אביו של בעלי חטף שבץ מוחי, אושפז, נותח, ולאחר שבועיים נפטר, ביום השני של ראש השנה.

הסירה הקטנה שלי נוענעה בחוזקה השנה. המים לא רגועים, מתעתעים. אין שקט. יש המון תסכול, דאגות, תהיות.

המטרה שלי השנה היא להחזיר את השקט לחיי. לייצב את הסירה. שגרה. שקט. לדאוג לעצמי. לאכול בריא. לאכול פחות. לעשות דברים שאני אוהבת. לפנות זמן לחברות. לפנות זמן לקריאה. לפנות זמן להגשים רעיונות וחלומות. להצליח. ליהנות מההצלחה. לשמוח.

לחיות כאילו אני צפה במוזיקה של דניאלה ובן ספקטור. האלבום שלהם, Love Is, הוא לחלוטין האלבום שאני רוצה שילווה אותי לשנה החדשה.

Nothing can harm you
my baby i'm near you
all the time
Stories and poems
will tell you the world is
simple and rhymed
Close your eyes now
dreaming like
and watch

(Dreaming Like / Daniella & Ben Spector)

 

אני! אני! אני!

"א נ י ! ! !", אומר יאיר, כשהוא רוצה לעשות דברים לבד, בכוחות עצמו.
"א נ י ! ! !", אומר יאיר, כשהוא מתגאה במשהו עשה, או כשהוא מתכוון שמשהו הוא שלו.
"אבל אני, תמיד נשאר אני" מתנגן בראשי השיר, ואני חושבת, ובכן על "אני". מי אני?

בנובמבר אהיה בת 33, ואני מרגישה שהמחשבות שלי מתחילות להתיישר לעבר כיוון מסוים. אני מתעניינת בכל כך הרבה דברים, קוראת על כל כך הרבה נושאים, נוסעת במהירות מופרזת באוטוסטרדת המידע, אבל עכשיו אני מנסה להתקרב יותר לקרקע. אני מנסה לקבל ולהשלים עם ההעדפות שלי, עם האהבות שלי, עם מי שאני, ועם מי שאני לא.

אני אוהבת להיות מנתחת מערכות ומנהלת פרויקטים. לא הייתי רוצה להחליף קריירה.
אני אוהבת עיצוב, מתפעלת ממלאכת יד, חלומי הוא לתפור ולסרוג, אבל אין לי ספק שזו מלאכה שלא אוכל להתמיד בה או ליהנות ממנה, כמו שאני נהנית מבישול למשל.
אני אוהבת מאוד לבשל ולאפות, אבל לא הייתי רוצה להפוך את זה למקצוע.
אני אמנם מושבניקית במקור, אבל למעשה טיפוס די אורבני. אני מעדיפה ערים על פני טיולים בטבע, במיוחד בחו"ל. קמפינג זה לא בשבילי. המדבר הוא לא בשבילי.
אני  מעדיפה ים. לא אוהבת בריכה ולא רואה את עצמי הולכת עם או בלי הילדים לבריכה.
אני לא אוהבת רוק כבד. השארתי את זה מאחוריי בגיל 20.
אני לא אוהבת אנשים שצועקים כשהם שרים. בגלל זה אני לא אוהבת את ריטה, מאיה בוסקילה, היהודים ועוד.
אני אוהבת מוזיקה מזרחית. גם מוזיקה אתנית.
אני קוראת יותר ספרי עיון מסיפורת – מלקולם גלאדוול, דן אריאלי, פריקונומיקס, כאלה. מתה על הז'אנר הזה. גם ספרים על מתמטיקה ומדעים אני אוהבת.
אני גיקית. הארי פוטר, סטאר וורז, סטאר טרק, X-מן, הרוסה על זה.
אני לא מתחברת למופעי מחול, מיצגים, וידאו ארט וכו'.
אני אוהבת להתלבש. אני אוהבת אקססוריז. מאוד חשוב לי איך אני נראית. לצערי זה לא בא לי טבעי, אני לא פשיוניסטה, אבל אני משתפרת.
אני חושבת שחיים במדינה דוברת אנגלית, מנומסת ופחות מחוספסת היו מתאימים לי יותר.
אני מעדיפה סרטים שמחים, מוזיקה שמחה, ובכלל דברים שמחים.
אני אוהבת אירועים. מאוד מאוד מאוד אוהבת אירועים. יום הולדת זה אחד הימים הכי חשובים בשנה בשבילי.

אני מנסה ללמד את עצמי לא להתנצל על מי שאני. אני זו אני, אני מפתחת את האני הזה כבר 33 שנה. הגיע הזמן שאוהב, אבין ואקבל את מי שאני, ולא אנסה להיות מי שאני לא.

יום האמהות

באופן אירוני, האמריקאים חוגגים השנה את יום האם שלהם, Mother's day, ב-8 במאי, שבו חל ערב יום הזיכרון.
אתמול ישבתי ובכיתי במשך 5 דקות, וכתבתי פוסט מתוך הבכי הזה (שבסוף גנזתי), כי חשבתי על הילדים שלי ועל כך שעוד כמה שנים, מה זה משנה כמה, הם ילכו לצבא.
לא הצלחתי להבין מה הקשר בין הקטנצ'יק שלי, אוטוטו בן שנתיים, עם הלוק השברירי כל כך והעור השקוף, שחייך אליי מבעד למוצץ אתמול בבוקר, כממתיק סוד, לבין מלחמות ונשק.
כל האמהות בטח לא מבינות.

כשהייתי נערה, ולאחר מכן סטודנטית, וגם קצינה, הייתי מאוד גאה לחיות במדינה הזו. היה לי ברור שזה המקום הכי טוב לחיות בו. מאז שנולד אייל, וככל שאני מתבגרת, אני פחות ופחות בטוחה בזה. על פניו נראה לי שיש עוד אופציות, לא פחות טובות. אולי יותר?

האיום האיראני לא מטריד אותי. גם לא הפיגועים. לא זה מה שיגרום לי לקום וללכת. פיגועים יש גם ברכבת התחתית של לונדון, לא רק באוטובוסים בירושלים.

החיים פה מטרידים אותי. מעיקים עליי. החינוך. מצב בתי החולים. חוסר היכולת לקנות דירה. חוסר היכולת להתפרנס בכבוד. הפקקים בכביש והחוסר בתחבורה ציבורית נורמלית.
אני רוצה את היכולת להרגיש חופשית פה.

כשההרשמה לספינת החלל אנטרפרייז בפיקודו של ז'אן לוק פיקארד תיפתח, תרשמו אותי, טוב?

חניה בתל אביב והבן המחונן שלי

אני לא גרה בתל אביב, אני לא עובדת בתל אביב, ובאופן כללי אני משתדלת להימנע כמה שאפשר מלהגיע לעיר הזו. קשה לי עם בליל הרחובות, קשה לי עם החניה, וטוב לי בעיר הפריפריאלית שלי.
פעם בשבוע אני בכל זאת נאלצת להצליב דרכים עם תל אביב: אייל הולך לחוג חשיבה יצירתית במכון של אריקה לנדאו.

המכון של אריקה לנדאו מגדיר את עצמו כמכון לקידום נוער למנהיגות ומצוינות. בתכל'ס מדובר במכון שמציע חוגים ופעילויות לטיפוח הכישורים של ילדים מחוננים, מגיל 5, וכן הדרכה להורים ולסבים/סבתות. המכון שוכן בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב, ליד בית הספר להנדסאים.
בכל שבוע אני יוצאת מוקדם מהעבודה, לוקחת את אייל מוקדם מהצהרון, נוסעת לתל אביב, מחנה (תכף נתעכב על המילה הזו), הולכת איתו לכיתת ההדרכה, משאירה אותו שם, חוזרת למכונית, ונוסעת בחזרה לעיר מגוריי כדי לקחת את יאיר מהמשפחתון.
מדובר אולי ב-5 דקות של חניה. נגיד נהיה לארג'ים ונגדיל את זה ל-10 דקות.
באוניברסיטת תל אביב אין חניה.
כלומר, יש חניונים, ולחניכי אריקה לנדאו יש אפילו הנחה של 5 ש"ח בשניים מהם. העניין הוא שאני מסרבת להיפרד בכל שבוע מ-15 ש"ח לחניה של 5-10 דקות.
 ניתן גם לחנות בכחול לבן לאורך רחוב חיים לבנון, אבל זה רק בתיאוריה. בשעות שבהן אני מגיעה לאיזור, אין חניה. הכל תפוס. אני יכולה לחנות רחוק יותר, כמובן, אבל האם ניסיתם לגרור ילד בן 5, מותש אחרי יום פעילות בגן, בחום או בגשם, למרחק שעולה על חצי דקה הליכה?
אז אני עושה את מה ששאר ההורים עושים. מחנה במקום שאסור (אדום לבן), לפעמים חוסמת איזשהו רכב, מתפללת שלא יגיע פקח ב-5 דקות הקרובות, מריצה את הילד לכיתה וחוזרת בריצה למכונית. מיני התקף חרדה שבועי.

אפשר לפתח את הנושא של – בשביל מה בכלל צריך את החוג הזה. למי אכפת אם הוא מחונן. שישחק בגן השעשועים במקום זה. הוא לומד מספיק בגן. הוא עוד ילמד מספיק בבית הספר. את בחרת בזה אז למה את מתלוננת. וכו' וכו' וכו'.
העניין הוא שאני יודעת מה עובר על אייל. אני יודעת מה זה לשבת בכיתה א' כשאת כבר יודעת לקרוא בלי ניקוד ולכתוב גם בכתב וגם בדפוס, ואין לך מה לעשות, אז המורה נותנת לך לבדוק עבודות של ילדים אחרים. אני יודעת מה זה לקבל חוברת תרגילים שאמורה להעסיק אותי למשך החופש הגדול, ולסיים את כולה תוך שעתיים. אני יודעת מה זה להבין חומר של מתמטיקה כיתה ח' כבר בכיתה ה', אבל ללמוד בכיתה חומר של כיתה ה', כי זה מה שהמורה מלמדת. אני יודעת מה זה לסיים את חוברת העבודה בחשבון חודשיים לפני סוף השנה, כולל כל התרגילים עם 2 כוכביות ששאר הילדים דילגו עליהם כי המורה אמרה לדלג, ולשבת בשיעורים בלי לעשות כלום או לבדוק עבודות של אחרים במקום המורה. אני יודעת מה זה לא לפתח הרגלי למידה בגרוש כי לא צריך להתאמץ בשביל להוציא ציונים טובים. אני גם יודעת שבאוניברסיטה ובחיים האמיתיים זה מתנקם בך אחר כך. אני יודעת מה זה להעביר חלק גדול מהיום, 12 שנה מהחיים, בלי שום אתגר מחשבתי, וגם מה זה עושה לך אחר כך. אני לא מוכנה שזה מה שהילד שלי יעבור.
בגלל זה רשמתי אותו לחוג במכון. אין מסגרות מתאימות אחרות לילדים בגיל שלו. משרד החינוך מטפל במחוננים רק החל מכיתה ב' או ג', תלוי בעיר. להקפיץ אותו גן ולשלוח ישירות לכיתה א' אני לא מוכנה. לא מוכנה שהוא יהיה הילד הכי קטן בכיתה.
אז לפחות פעם בשבוע מישהו מתייחס אליו בהתאם ליכולות שלו. מנסה לפתח את החשיבה שלו. גם אם זה טיפה בים, זה לפחות משהו.
והמישהו הזה נמצא באוניברסיטת תל אביב.
 ובאוניברסיטת תל אביב אין חנייה.

ובעצם למה שלמישהו יהיה אכפת. למה שמישהו ינסה לפתור את הבעיה הזו. למה שימציאו, למשל, שיטה שבה חניה של עד 10 דקות בקרבת המכון לתלמידי המכון היא בחינם.
על תחבורה ציבורית נורמאלית כמו במדינות אירופה שתאפשר לי להגיע ב-10 דקות מאיזור השרון לאוניברסיטת תל אביב אני בכלל לא מדברת. אני לא בטוחה שאפילו הנכדים שלי יזכו לדבר כזה.
מה עם מסגרות לילדים מחוננים מגיל הגן? בטח, בטח. שכחתי לרגע באיזו מדינה אני חיה.
יותר פשוט ויותר ריווחי שיגררו לי את הרכב או שיתנו לי דו"ח או שאשלם לחניון. יותר זול לא להשקיע בחינוך ממלכתי למחוננים בגיל הזה. שההורים יממנו.
זה לא שהעתיד של המדינה תלוי בילדים האלו ובמוח שלהם.
אה, הוא בעצם כן.

מעבדות לחירות

לפני שנים רבות, בעודי טינייג'רית, הייתי מנויה על "מעריב לנוער". הימים היו ימי ערוץ 2 החדש וסדרת הדרמה "רמת אביב ג'", וליעל בר זוהר היה טור במגזין. עד היום אני זוכרת את הטור האחרון שלה, שפורסם בדיוק לפני פסח, ודיבר על הצורך לעשות "ניקוי חמץ" גם בחיים וגם בנשמה. אז חשבתי שמדובר במטאפורה שחוקה ובנאלית, אבל היום אני בוגרת יותר, ומבינה את הכוח שיכול להיות למטאפורה שחוקה ובנאלית בחיינו. גם אני בימים האחרונים חושבת על כך שהגיע הזמן לעשות קצת spring cleaning בחיי, להיפטר מהרגלים רעים, מכמה קילוגרמים, מחברים מיותרים בפייסבוק, אטסטרה אטסטרה. זה גרם לי לחשוב על הביטוי "מעבדות לחירות". אני בהחלט מרגישה משועבדת לאספקטים שונים (ומיותרים) בחיי. מכיוון שחודש ניסן נחשב בעבר לחודש הראשון בשנה, ומזל טלה הוא המזל הראשון בגלגל המזלות, ואני מחבבת מאוד רשימת רזולוציות ושאיפות, החלטתי שעליי להכריז על מועד זה כיציאת מצרים הפרטית שלי, ולנסות להשתחרר מהמשעבדים שלי:

להפסיק להיות עבד לאוכל, בעיקר ברגעים של מצב רוח רע, ובעיקר לאוכל שעונה לשם שוקולד, פופקורן, בוטנים מלוחים, בייגלה ושאר שרצים בסגנון. יש פתרונות אחרים.

להפסיק להיות עבד למלחמה בעייפות. כשעייפים צריך לכבות את המנוע וללכת לישון. נקודה.

להפסיק להיות עבד לקנאה, לתהיות מה אנשים חושבים עליי, להשוואות הבלתי פוסקות, למה ש"צריך", למה ש"נכון". אני מי שאני. וזהו. טייק איט אור ליב איט.

להפסיק להיות עבד למירוץ הבלתי פוסק. לא חייבים להספיק הכל. אפשר לעצור לפעמים, להגיד שאני לא יכולה, שאני לא רוצה, או פשוט לא.

להפסיק להיות עבד לדחיינות. רבאק, לא חייבים לדחות הכל לרגע האחרון!

שיהיה לכולכם חג מקסים, פורח ומלבלב, והתחלה אביבית חדשה ומרגשת.

שאלה: מזל חודש אפריל הוא טלה על שום שוק הטלה שמוגש בליל הסדר? סתם, סתם…

אייל בן 5

אייל המקסים והמופלא שלי חגג ביום רביעי את יום הולדתו ה-5. בקצב שהזמן טס, אני לא אתפלא אם לפתע אפתח עיניים והוא כבר יהיה בר מצווה.
יום הולדתו ה-5 של אייל מסמן גם 5 שנים להפיכתי לאמא. יצא לי לחשוב קצת על נושא האמהות לאחרונה, וכיצד מציגים, מתראיינים, מראיינים ומדברים עליו.

אני לא מאמינה לאלו שאומרות שהאמהות שינתה אותן. מנקודת המבט שלי, כשאת אמא את ממשיכה לתפקד עם אותם קווי אופי והתנהגות כפי שהיית קודם.
אני לא מאמינה שכשהאמהות נופלת עלייך, את הופכת למין מנהלת פרויקטים מדהימה שמתקתקת עניינים. מנקודת המבט שלי, אלו שהיו תקתקניות לפני – נשארות כאלו. אלו שלא – מתנהלות בקצב (האיטי) שלהן (וזה גם בסדר, כן?).
אני לא מתחברת לנשים שמדברות על אמהות טוטאלית, שנשאבות לחלוטין וחיות לחלוטין את העולם של הילדים שלהן, שכל משק ריסים של הילד גורם לטורנדו בנפשן ובעצמיות שלהן.
אני אוהבת את הילדים שלי בכל ליבי, ולא סתם כתבתי קודם כל "אמא" בתיאור הקצר של הבלוג, אבל הם לא הדבר היחיד שמרכיב ומנהל את חיי.
האמהות שלי היא האמהות שלי, היא אני, בסגנון שלי, באופי שלי.
הם ילדים שמחים ומאושרים, אז כנראה שאני עושה לפחות משהו אחד בסדר.

הקוראים הקבועים בבלוג בוודאי כבר הבינו, לפי שלל הפוסטים על השיחות שלי איתו, שאייל הוא ילד מיוחד. לפני כחודש אף קיבלנו לכך אישור רשמי – אייל אובחן כמחונן ע"י מכון קרני, ובקרוב יתחיל חוג חשיבה יצירתית במכון של אריקה לנדאו.
אני מודה: אני לחלוטין אמא-פסטיגל בסיפור הזה. מגיל 8 חודשים כבר היה לי ברור שאייל מחונן, אבל זה אחרת כשאנשי מקצוע אומרים לך את זה רשמית. במיוחד שגיליתי שאני מחוננת רק בגיל 26. אין ספק שיש פה עניין של הגשמת החלומות הפרטיים שלי.
אייל לא ממש יודע מזה. שאלנו אותו אם הוא רוצה ללכת לחוג של חשיבה יצירתית, והוא מאוד התלהב.

אייל הוא ילד אחראי מאוד. לפעמים אחראי מידי, לטעמי. כשהיה פעוט, הוא מעולם לא פתח ארונות ומגירות, או נגע בדברים שידע שאסור לגעת בהם. הוא שומר על יאיר, דואג שיצא מהמעלית ראשון, ושומר על המעלית שלא תסגר. פעם אחת המעלית נפתחה בקומה אחרת, לפני שהגענו לקומה שלנו, ואייל ישר שלח יד ותפס את יאיר שלא יצא החוצה.
הוא מכבה אורות בחדרים כדי לחסוך בחשמל, כי זה חשוב לכדור הארץ.
הוא מסרב לאכול במבה וסוכריות, כי זה לא בריא לשיניים.
הוא יודע לספור עד 100 בעברית ועד 40 באנגלית (אולי כבר יותר, בעצם)
הוא זוכר המון שירים בעל פה. לפעמים הוא שר לי אותם כולל תנועות ריקוד.
הוא ממציא שירים בעצמו, עם חרוזים. ההמצאה האחרונה היא גרסא בנוסח "אל ינקוביץ" לשיר "דני דינה".
יום אחד הוא היה אצל ההורים שלי וראה שם טלוויזיה, ואחר כך ציטט לי מילה במילה כמה פרסומות. במיוחד תיאר לי את כל היתרונות במוצר "תמי 4", כולל הטלפון להתקשרות. הנה עוד סיבה שמצדיקה את זה שהטלוויזיה אצלנו סגורה, מלבד צפיה בתוכניות מוקלטות מראש וספציפיות מאוד.
הוא מצייר ציורים מפורטים מאוד. העובדות בצהרון צוחקות שכל ציור שלו זה ספר שלם.
הוא ילד מצחיק עם המון חוש הומור, ויש לו צחוק מתגלגל.
הוא אוהב מאוד אבירים, לוחמים, דרקונים, דינוזאורים, את הדרדסים, את דורה ואת דיאגו (כי דורה מלמדת אנגלית וכי דיאגו גר ביערות הגשם).
יום אחד הוא צבע בצהרון דף צביעה לחורף עם ציור של ילד וגשם. הוא הוסיף ברק עם נקודות שחורות, והסביר לי שהנקודות זה האלקטרונים שהברק מורכב מהם.
הוא הולך לחוג מדענים צעירים, והסביר לי שהוא בעצמו כבר מדען, כי הוא עשה מחקר וגילה בעצמו שהגוף שלנו מכוסה בקליפה שיש לה כל מיני שכבות. השכבה העליונה מתקלפת והיא לבנה.
אמא שלי טוענת שיש לו ידע כללי מדעי  יותר טוב מכמה וכמה תלמידי חטיבה שהיא מלמדת.
הוא החליט שכשהוא יהיה גדול תהיה לו חברה לברזים, שגם מרכיבה וגם מתקנת ברזים. אין לי מושג מאיפה הוא הביא את זה. החברה תהיה ממוקמת ליד הבניין שבו אנו גרים, כדי שהוא יוכל לעבוד קרוב לבית. צודק.
הוא התחיל לדבר שוטף בגיל שנה ו-7 חודשים, ומאז הוא מדבר בלי הפסקה. פשוט בלי הפסקה.
אני חושבת שיש בו את המשהו החמקמק הזה שנקרא כריזמה של מנהיג. אני רואה את זה בהתנהלות שלו עם ילדים אחרים.
הוא אומר לי לפחות פעם ביום שהוא אוהב אותי. זה תמיד פתאומי וזה תמיד כיף.
והוא שלי. שלי שלי שלי. הילד המופלא שלי, שגורם לי לצחוק, להתרגש ולהתפעל ממנו יום יומית, ושאני אוהבת הכי הכי בעולם.
יום הולדת שמח ילד אהוב שלי. אנחנו מאוד מאוד שמחים שנולדת.

אמא בלוגרית, עובדת?

לעיתים רחוקות יוצא לי לפגוש קרובי משפחה רחוקים מבוגרים, או חברות של חמותי. לאחר שהן שואלות בחביבות מה שלומי ואיך הילדים, מגיעה השאלה – "ואת, עובדת?"
השאלה תמיד מצליחה להרגיז אותי, אז אני אומרת לעצמי שמדובר בדור אחר, שלא מכיר את המושגים קריירה והגשמה עצמית, ואולי גם לא מודע לכך שממשכורת אחת לא קל להתפרנס במדינתנו מוכת המשכנתא.

כבלוגרית, אני מקבלת כמעט ברמה יומית הזמנות לכל מיני "פתיחות וסגירות" שמתרחשות פעמים רבות בשעות הבוקר או הצהריים. לאלו אני עונה בנימוס כי לא אוכל להגיע, משום שאני נמצאת בעבודה, ומזכירה לעצמי שהבלוגים הם "מדיה חדשה", שלא כל משרדי היח"צ מכירים, ושרוב הנמענים להזמנות האלו הם עיתונאים – שזו בדיוק עבודתם. רוב אירועי הבלוגרים שאני מוזמנת אליהם מודעים להיות הבלוג עיסוק לשעות הפנאי, ולכן קובעים את שעות האירוע לשעות הערב או שישי בבוקר.

בשבוע שעבר הצליחו להפתיע אותי. הזמינו אותי להצטרף לקבוצת מיקוד של מובילות רשת ובלוגריות בחסות של חברה גדולה העוסקת בתחום התינוקות והילדים. תדירות הפעילות היא אחת לחודשיים-שלושה, ובמסגרתה נחווה את דעתנו על מוצרים ונושאים שונים.
שמחתי מאוד, גם על הפניה המחניפה וגם בגלל שיש לי דעה על כל דבר בערך, ואני יותר משמחה להשמיע אותה.
הבעיה היא שהפעילות תתרחש תמיד בשעות הבוקר.
ובשעות הבוקר אני בעבודה.
ולפי דבריו של נציג החברה עימו דיברתי – אני היחידה מכל הקבוצה שהעלתה איזו הסתייגות בנושא. רק לי זה הפריע.

בהתחלה חשבתי שאולי יהיה אפשר להסתדר. לקחת יום או חצי יום חופש פעם בשלושה חודשים נראה לי איכשהו אולי אפשרי.
אבל אז הסתבר שהפגישה הראשונה היא בעוד שבועיים, בדיוק ביום שבו יש לי פגישה חשובה מחוץ למשרד עם לקוחות של החברה בה אני עובדת.
נפרדנו כידידים.

אני לא מבינה את זה. האם אף אחד מנציגי החברה ו/או חברת האינטרקטיב לא העלה על דעתו שאמהות בלוגריות הן, ובכן, עובדות? ולא סתם עובדות, אלא כשכירות? ובמשרה שאינה מאפשרת גמישות בזמנים בשעות הבוקר? ושאינה מאפשרת להעלם לחצי יום כדי להיות להשתתף בפעילות לאמהות? לא ידעתי איך לעכל את העניין הזה. אמנם באחורי מוחי תמיד יש את הפנטזיה שיום אחד אצליח להתפרנס מהמתכונים ומהקטעים שאני כותבת בבלוגים שלי, אבל החלק השפוי יותר יודע ומודה שאני אוהבת את עבודתי, אני אוהבת להיות מנהלת פרויקטים, אני מוצלחת בזה, וכשאני בעבודה אני משקיעה בה את כל כולי. בשעות הפנאי שלי, בערב (לילה), אחרי שאני מסירה את כובע ה"אמא", אני יכולה לחבוש את כובע ה"בלוגרית", אבל הבקרים מוקדשים למירוץ הפרויקטלי בעבודה.
האם זה מוזר? האם זה יוצא דופן? אני תוהה.