עפיפונים

קיץ כתום

נמאס לי. מתנחלים, התנתקות, הפגנות, סרבנים, חסימות כבישים, סרטים כתומים – די!
הלוואי והייתי יכולה לעלות עכשיו על מטוס ולהימלט מפה, לאיזו ארץ אקזוטית ושקטה. אפילו לא ארץ אקזוטית, גם ארצות הברית מקובלת עליי, העיקר שיהיה רחוק. הייתי חוזרת עוד כמה חודשים, כשהכל (בתקווה) יירגע.
כבר אזלו לי כל הכוחות. התעייפתי.
אבל אני לא יכולה, אז אני מתאפקת. מתאפקת שלא להתנתק משאריות השפיות שעוד נותרו לי.

רגע של עצבנות 2

אתם, בני הנוער, נמצאים עכשיו בחופשה. חודשיים תמימים של חופשה.
אולי לא שמתם לב, אבל שאר המדינה לא בחופשה. במיוחד המבוגרים. אני יודעת שהמילה "מבוגרים" גורמת לכם לדמיין את ההורים שלכם ואת המורים שלכם, אבל המבוגרים הם גם אנשים כמוני – שגדולים מכם בסך הכל ב-10 שנים. גם אנחנו עובדים. גם אנחנו צריכים לקום מוקדם בבוקר, וגם לנו קשה לישון כשחבורה של בני נוער צועקת בקולי קולות ברחוב שלנו.
אני יודעת שחופש זה כיף. זה כיף לא לעשות כלום. זה כיף להיפגש עם חברים ולקשקש עד השעות הקטנות, כי מחר לא צריך לקום לבית הספר, אבל למה תוך כדי פגיעה באנשים אחרים?
כנראה שבגיל הזה מיתרי הקול שלכם מגיעים לדציבלים מאוד מרשימים, או שאולי זה השקט של הלילה שמגביר את הסאונד, אבל הדיבורים (הצעקות) שלכם מפריעים לי לישון.
אז אולי די?
גם אני הייתי לא ממזמן בגיל שלכם, ותאמינו לי בעוד כמה שנים לא תבינו מה כבר עשיתם בחודשיים תמימים של כלום. עצה קטנה ממני – תבלו זמן בכלום, אבל אל תשכחו שבחופש אפשר גם לעבוד, ללמוד (כן! כן!) דברים ומיומנויות חדשות, לפתח את עצמכם בתור בני אדם. לא בתור (תסלחו לי) יצורים שצועקים ליד החלונות של כל השכונה באחת בלילה.

רגע של עצבנות

במוצ"ש היינו במופע של עידן רייכל. אחלה של הופעה, באמת.
אבל למה בשעה 21:30, שעת תחילת ההופעה, האולם עדיין היה חצי ריק?
ולמה רק ברבע לעשר, כשההופעה סוף סוף התחילה, שליש מהשורה שלפנינו טרח סוף סוף להגיע?
הופעה זו לא חתונה – אין קבלת פנים!
לטעמי זהו פשוט חוסר כבוד. חוסר כבוד לאמנים המבצעים וחוסר כבוד לשאר האנשים באולם.

עוד מעט… עוד קצת…

אני מאוד מוטרדת בזמן האחרון, מדברים שאני לא יכולה לחשוף כאן. בגלל זה אני כמעט ולא כותבת. סימני חיים ניתן למצוא בבלוג פשוט מבשלת או בבלוג לא אודטה. עוד חודש הכל צפוי להסתדר, ואז אחזור לשגרת הכתיבה.
דרך אגב, פצחתי בשבוע שעבר בדיאטה. זהו. עליתי יותר מיד במשקל, והגיע הזמן להפוך את הכיוון. בינתיים ירדתי קילו. מכירים את זה שבתחילת הדיאטה הכל נראה נפלא ונהדר, ואת פשוט לא מבינה איך לא עשית את זה קודם? אך רגע השבירה בוא יבוא. בין אם זו חתונה, ארוחה משפחתית או סתם יציאה למסעדה, מתישהו אתחיל לקלל את הגנים שלי שבגללם אני לא יכולה לאכול מה שבא לי.
בינתיים, בכל מקרה, הולך לי ממש בסדר.

לא אודטה

הרגשתי שבלוג היצירה שלי, "עשר אצבעות", לא מייצג מספיק את מה שאני באמת רוצה לכתוב עליו. הפכתי אותו לבלוג "לא אודטה", שמוקדש גם ליצירה וגם לכל מיני טיפים, פטנטים, עיצוב ושאר קשקושים.
אתם מוזמנים – מקווה שתהנו 🙂

המוסד השמיימי

כשסיימתי את הספר "המוסד השמיימי" של אייזיק אסימוב, הרגשתי גאווה. גאווה על כך שביצעתי צעד חשוב בדרכי להשלמת ההשכלה הגיקית שלי. זה לא היה קל. לקח לי המון זמן לצלוח את הספר, גם בגלל שהיה לי קשה עם התרגום, וגם בגלל שלקח לי זמן לספוג ולהבין את העולם המדהים שיצר אייזיק אסימוב. בערך באמצע הספר התמונה התחילה להתבהר, ובסוף הספר החתיכות של הפאזל הסתדרו לי. אני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שהייתי צריכה לעבוד כל כך קשה בשביל ספר.
בעצם, אני כן זוכרת. זה היה כשקראתי את "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן (באנגלית). גם הוא ספר שיש בו עולם שלם שצריך להבין אותו – עולם שבמקרה זה התרחש במציאות ההסטורית שלנו – לשים לב לניואנסים, לקודים ולחוקים שיש בין השורות. אמנם הספרים האלו מאוד שונים אחד מהשני, אבל הדמיון ביניהם הוא שבשניהם צריך לצלול לתוך הטקסט וממש להבין.
למען האמת, רוב הספרים שקראתי לאחרונה לא ממש עונים לתיאור הזה. הם כולם ספרים טובים (טוב, לא כולם: "עיקרון הארבעה" די גרוע – ידעתי שלא הייתי צריכה לקרוא אותו בעברית, "באדולינה" פלצני משהו, "The Kite Runner" נחמד אבל לא מרגש, ו-"ההזדמנות האחרונה" קצת סתמי), אבל הקריאה בהם לא ממש דורשת התעמקות יתירה במובן שאני מדברת עליו. בינתיים זה די בסדר מבחינתי – הראש שלי עסוק גם בלימודים וגם בעבודה, וזה קשה לפנות אותו עבור התעמקות בספר. עדיין, אני קצת מתגעגעת להרגשה הנהדרת הזאת של לקרוא ספר משמעותי באמת.
כרגע אני מנקה קצת את הראש עם ספר של דן בראון, באנגלית (ראו ברשימת הקריאה. זה קצת מצחיק שאני קוראת באנגלית כדי לנוח מקריאת עברית…). אחר כך נראה לאיזה ספר אמשיך.

הצביעו עבורי בתחרות הצילום הדיגיטאלי של מיקרוסופט!

שלום לכולם!
כחלק מהאירוע Digital City של מיקרוסופט, נערכת תחרות צילום דיגיטלי, המוקדשת לצילומים של גאדג'טס במצבים לא שגרתיים.
כמובן שהגשתי המון תמונות (סה"כ 17) של החתולים יחד עם הלפטופ והמחשב שלנו, וגם כמה תמונות שכבר פרסמתי בפוטוגרפיה. חלק מהתמונות הן מהזמן שדקסטר היה חתול פיצי, ורק בשביל זה שווה להיכנס לאתר התחרות ולהסתכל.
אני ממש ממש ממש אשמח אם מי שקורא את הבלוג יצביע בשבילי.
ההצבעה היא דרך הכתובת הבאה:
http://www.pc.co.il/digitalcity/ContestProjectsList.aspx?ContestID=4&SortBy=Name. התמונות שהגשתי רשומות תחת "רחלי זוסימן". בלחיצה על שמן תוכלו לראותן וגם לתת להן ציון (כמובן שרצוי שזהו יהיה הציון המירבי).
תודה מראש!!!

כך לומדת רחלי למבחן

נתון: המבחן ביום חמישי.
שיטה:
1. קובעת אירועים ופעילויות רבות לימים שלפני המבחן.
2. מבטיחה לעצמה ולכולם כי ביום ראשון תתחיל ללמוד בשקדנות.
3. ביום שבת נזכרת שלמחרת יגיע היום שבו היא אמורה להתחיל ללמוד. מסלקת את המחשבה ממוחה.
4. ביום ראשון נזכרת שיש מבחן. מחליטה ללכת במקום זה לסרט, כי יש עוד המון זמן.
5. ביום שני נזכרת שיש מבחן ושהיא צריכה ללמוד. קצת נלחצת. מחליטה להתחיל ללמוד אחרי שנגמר "כוכב נולד 3". בסוף התוכנית מגיעה למסקנה שהיא נורא עייפה. הולכת לישון.
6. ביום שלישי לוקחת את החומר לעבודה וקוראת בארוחת הצהריים. בערב עושה קניות. מגיעה הביתה מתה מעייפות והולכת לישון.
7. ביום רביעי קוראת את החומר למבחן בארוחת הצהריים, באוטובוס, ובסלון. כמעט נרדמת תוך כדי. הולכת לישון ב-2 הלילה עם עצבים מעורערים, וחולמת חלומות זוועה.
8. ביום חמישי – המבחן. מה, כבר עבר? מקווה שהצלחתי.

אוי, הזיקנה

לפעמים אני מרגישה כמו זקנה בורגנית. ואולי אני סתם בעצם כבר מבוגרת ודי.
קשה לי להתחבר ולהבין את כל "הצעירים האלה" (שקטנים ממני ב-4 שנים בסך הכל), שמתחבטים ומתלבטים מה ללמוד, איך ואיפה מוצאים בת/בן זוג, ומה הם יעשו עם עצמם. כל זה נראה לי כל כך רחוק ממני, כל כך… ילדותי.
אני יודעת שמי ששונה פה זו אני. אני זו שסיימה תואר ראשון בגיל 21. אני זו שהכירה את ה"אחר" שלה בגיל 20, ומיסדה איתו את הקשר בגיל 24. אני זאת שקצת "לא נורמלית" פה. אותי מעניינים עכשיו דברים אחרים – שילוב בין זוגיות למשפחה לקריירה, לאיזו משרה בכירה אני רוצה להגיע ב-5 שנים הבאות, ואילו שיפוצים הייתי רוצה שנערוך בדירה שלנו.
לפעמים אני תוהה האם לא הקדמתי את המאוחר. האם אולי היה עדיף לחכות כמה שנים. האמת היא שאין לי בכלל חרטות. אם היתה לי את האופציה לחזור לאחור, הייתי עושה הכל אותו דבר. אני פשוט יודעת מה אני רוצה מעצמי ומחיי.
אחד מחבריי טוען שאני קצת חולת שליטה. כנראה ששנינו צודקים.

מה שנשים רוצות באמת?

קניון גבעתיים נפתח, והדרכים מלאות בשלטי פרסומת. הססמא של הקניון החדש היא "מה שנשים רוצות באמת". אם זו הססמא, לא ברור לי למה הם החליטו להשתמש בפרסומות בתמונות של דוגמניות צעירות, זעופות ודיכאוניות.
נראה כאילו מה שה"נשים" הללו רוצות באמת, זה קצת אוכל.