למרות שבהתחלה היה לי ממש קשה להאמין בכך, מודעה של הולמס פלייס הבהירה לי שאני מתגעגעת למכון הכושר.
אני לא טיפוס ספורטיבי. אין לי שום כישורים בתחום, תמיד שנאתי כל דבר שמזכיר פעילות גופנית והשתדלתי להימנע מעשייה כלשהי. למכון הכושר נרשמתי בלב כבד בסוף הקיץ שעבר במטרה להתחטב ולהיכנס לכושר. לא התמכרתי למכון. תרגילי הכוח שיעממו אותי. קיללתי כל דקה על המכשיר האליפטי. שיעור הספינינג האחד והיחיד שפקדתי השאיר אותי עם סימנים כחולים במקומות שהצנעה יפה להם. לא רכשתי שם חברים, משום שהקפדתי לבלות במכון רק את הזמן הנחוץ לעשייה ספורטיבית מינימאלית, ומיהרתי להסתלק.
ויחד עם זאת, אני מתגעגעת למכון הכושר.
לאחר כמה שבועות הבנתי שהמכון הוא פיתרון נהדר לאנשים כמוני, שהגלגלים בראשם מסתובבים ללא הפסקה כל היום, שהם לנצח טרודים בחשיבה על משהו, לא משנה מה. במכון, למרות המוזיקה הרועשת, היה לי שקט. הייתי עסוקה בלשרוד את 30 הדקות על המכשיר האליפטי ולהזיע מכל נקב אפשרי בגוף. לא היה לי זמן לחשוב. הייתי מגיעה עצבנית, ישירות מהעבודה, ו-40 דקות לאחר מכן, בעזרת המכשיר האליפטי/ההליכון וטלוויזיה מכוונת על MTV, שכחתי הכל. הייתי יוצאת עם ראש ריק לחלוטין. רגועה. elevated.
זה היה נהדר. אבל בחודש שישי, כשגיליתי שזה נורא כואב ללכת על ההליכון כשהקטנצ'יק בבטן בועט בי במקביל, ביטלתי את המנוי.
ואני מתגעגעת.
אמנם אני עושה יוגה, אבל זה ממש לא אותו דבר.
אני מקווה שאוכל לחזור לשם כמה שיותר מהר לאחר הלידה.
געגועיי לטריינינג
המעמד הבינוני
לאחרונה אני מרגישה מותקפת מכל הכיוונים. זה התחיל בדיבורים על העלאת המיסוי על רכבי הליסינג, ובימים האחרונים מדובר על פסק הדין התקדימי לגבי הכרה בהוצאות מטפלת לנשים עובדות.
לפעמים נדמה לי שכל מי שכותב ומחווה דיעה על הנושאים האלו, שוכח שמדובר באנשים כמוני וכמוך, ולא בשועי הארץ. האם העובדה שיש לי רכב חברה והעובדה שאני אם עובדת שמרוויחה לא רע בכלל, ישר שמה אותי תחת הכותרת של "העשירים והמפורסמים"? אמנם אין לי ספק שיש נשים רבות שמצבן גרוע משלי – לא עובדות, או נאלצות לממן רכב משלהן, אבל בפעם האחרונה שבדקתי, לא גנבתי שום דבר מאף אחד.
בכל פעם שעיני צדה כותרת כלשהי בנושא הזה בעיתון, אני ממש מתחילה לכעוס. מגיל 18 אני לומדת ועובדת. הוריי אינם עשירים, ואת לימודי התואר הראשון שלי מימנו מהלוואות ועבודה קשה. את התואר השני שלי אני ובעלי מימנו בכוחות עצמנו. למדתי תוך כדי השירות הצבאי. שירתתי 7 שנים בצבא, וכשהשתחררתי לא נסעתי לכמה חודשים להודו או דרום אמריקה. הייתי אז נשואה, אם לתינוק ובעלת משכנתא. לקחתי 4 ימי חופש "כדי להתרענן", והתחלתי לעבוד בעבודה חדשה.
אני עובדת במשרה מלאה. "מבלה" על הכביש כשעה וחצי כל יום.החברה יכולה לדרוש ממני להגיע לפגישות בכל מקום שהוא בארץ, ולהגיע לעבודה בסוף שבוע או בלילות, אם יש צורך. יש לי רכב חברה, שנחשב כהטבה של כ-3000 ש"ח בממוצע במשכורת, כל חודש (כלומרמשלמים לי פחות בגלל שיש לי רכב). בנוסף אני משלמת שווי מס. בחברה שלנו יש הגבלה על קילומטראז' בשעות הפנאי, ואם משהו קורה לרכב – אני משלמת מכיסי את התיקונים. בעיתונים אני ושכמותי מתוארים כמפלצות שסוחטות את המדינה בגלל שיש להם רכב חברה. האמנם??? האם הרכב הזה בא על חשבון מישהו אחר במדינה הזו?
כשאייל היה בן 10 חודשים בערך, הוא חלה בדלקת אוזניים. זה היה יום יפה, ולכן הלכתי איתו לגן הציבורי השכונתי. פגשתי שם חבורה של אמהות, כולן משכילות עם תואר ראשון ושני, מעטות אפילו עם דוקטורט. אני הייתי האם העובדת היחידה. לא אצה להן הדרך למצוא עבודה, הן נהנו עם הילדים בבית, וחיכו לעבודת החלומות שתיפול עליהן מהשמיים. הרגשתי כמו מטומטמת. לא עבדתי בעבודת החלומות שלי. עבדתי בעבודה שנראתה לי מכובדת מספיק ומתאימה להשכלתי ולנסיוני, ושאיפשרה לי לשלם את החשבונות. בתוכי ידעתי שמגיע לי יותר. הרבה יותר. אבל לאחר כמה שנים, הצלחתי להתקדם מעט במקום העבודה, קצת שיפור תנאים, העלאה קטנה במשכורת.
כשאני קוראת בעיתון את הטיעונים של אלו ש"לא מצאו עבודה שתתאים לזמנים הרצויים מבחינתן כאמהות", אני משתגעת. אני לא חושבת שיש אישה אחת שעובדת איתי שהעבודה שלה מתאימה לזמנים שלה כאם. כן, גם אני הייתי שמחה להרוויח משכורת מכובדת ולעבוד 5 שעות ביום, אבל במציאות של היום זה לא עובד ככה. זו מציאות גרועה, אבל זו המציאות. אני מכבדת את כל מי שבחרה אחרת ממני – להישאר בבית, לעבוד במשרה חלקית. כבדו גם אותי בחזרה. אני בחרתי להיאבק.
גם את אלו שמעדיפות להישאר בבית כי המשכורת לא מכסה את המטפלת קשה לי להבין. הרי כדי להגיע למשכורת גבוהה יותר – פעמים רבות צריך להתחיל נמוך, לצבור ניסיון, ואז להתקדם. רק כך מגיעים להרוויח יותר. אני זוכרת את הימים שבהם המשכורת שלי הספיקה לכיסוי המשכנתא בלבד. היום המצב כבר שונה.
אני מסכימה שהחזר הוצאות על מטפלת היא לא הדרך האידיאלית למשוך אמהות למעגל העבודה, אבל לפעמים נדמה לי שמי שמעוניינת להיות חלק ממעגל העבודה כבר תמצא את דרכה לשם. יש לי השכלה אקדמית, אולי אני לא הדוגמא הטובה ביותר לקשיים של אמהות בשוק העבודה. מצד שני, את הדוגמא שלי בחיים אני לוקחת מאמא שלי, מורה ואם ל-3 בנות, שכל השנים עבדה קשה ומעולם לא ישבה בבית – עליה אי אפשר לומר שהיא מרוויחה יותר מידי.
אם בסופו של דבר לא תקודם חקיקה שתחסום את ההטבה הזו במס, אני רוצה לקבל אותה. אני חושבת שמגיע לי לקבל תוספת של 200-1000 ש"ח במשכורת בחודש. מגיע לי. גם אם ההטבה הזו לא נותנת פתרון ל-60% מהנשים במדינה. מגיע לי. לא גנבתי את המשכורת שלי מאף אחד. אני עובדת קשה כדי שאוכל להשתמש בה בשביל לשלם על הגן של הילד.
אני מודעת לכך שמצבי שפר עליי, יחסית לנשים רבות שאינן בעלות השכלה אקדמית או מקצוע מבוקש. מצד שני, אני גם יודעת שיש נשים רבות שלא מעוניינות באורח החיים שאני מנהלת ובשעות העבודה שלי. זכותן. וזכותי לקבל את ההטבה הזו במס.
התמונה המלאה
זה לא שלא ידעתי את זה כבר. הידיעה תמיד היתה שם. מסך הטלוויזיה בראשי הציג את התמונה במלואה.
אבל השבוע, הצבעים התחדדו, הבהירות והניגודיות הובאו לערכיהם האופטימליים, והתמונה הפכה לברורה יותר, חזקה יותר.
מכאיבה לעיניים.
היה לי נוח יותר במצב הקודם. בתמונה המטושטשת מעט השלמתי בעצמי את הפרטים, מוחי גישר על הפערים בצורה הנוחה ביותר לעיכול.
אבל עכשיו, כל הפרטים גלויים וברורים, בצבעים בהירים וזועקים, וזה ממש ממש לא נעים.
הידיעה כבר היתה שם, ידעתי מה היא התמונה המלאה. אין כאן הפתעות.
אבל כשהיא זועקת מול פרצופי בשלל צבעים זוהרים, כבר אי אפשר להתעלם ולהחליק.
הריון שני זה לא הריון ראשון
מאיפה אתחיל? דבר ראשון, העייפות.
אני לא זוכרת שבהריון עם אייל הייתי כל כך עייפה כל הזמן. אולי הדחקתי את העניין, אבל אני פשוט לא זוכרת חוויה של עייפות כל כך עמוקה. חשבתי שזה יעבור אחרי השליש הראשון, אבל אני כבר באמצע חודש חמישי והעייפות מלווה אותי כמו צל. היא תמיד שם, מחכה להתנפל עליי. אני תוהה האם זה קשור לכך שמדובר בכל זאת בהריון שני ויש בבית ילד (מהמם! אם יורשה לי להוסיף) שדורש את תשומת הלב שלי ואת הכוחות שלי (שזה כמובן לגיטימי והגיוני ומובן לחלוטין), ואת זה לא היה לי בהריון הראשון. בנוסף לכך, אני מניחה שהלחץ והאינטנסיביות בעבודה שלי (ואני מאלו שאוהבים ופורחים במצבי לחץ ואינטנסיביות) גם נותנים את אותותיהם עליי מבחינה פיזית. כל אלו (ועוד?) גורמים לכך שאני פשוט מותשת, מוצאת את עצמי (למעשה בעלי מוצא אותי…) רדומה על הספה בסלון תוך שניות (איפה הימים שהחזקתי עד 1 בלילה וחייתי על 5-6 שעות שינה?). פשוט עייפה, עייפה, עייפה…
דבר שני, תדמית הגוף.
אני זוכרת שבהריון עם אייל פשוט פרחתי. הייתי מאושרת ומבסוטה לחלוטין מהחיים. חשבתי שאני פשוט נראית נהדר, וגם קיבלתי הרבה מחמאות.
הפעם, זה פשוט לא הולך לי. בסוף השבוע האחרון "יצאה" לי הבטן ועברתי למכנסי הריון. אמנם אני מקבלת הרבה מחמאות, מתלבשת יפה (בהשוואה להריון הראשון בו לבשתי בעיקר טריינינגים…) וגם לא גדלתי כל כך (המידה במכנסיים לא השתנתה), אבל אני ממש לא מרוצה. קשה לי להתרגל לבטן ההריונית ש"יצאה" לי, אני כל הזמן מוטרדת מאיך שאני נראית, בודקת את עצמי מכל הכיוונים ותוהה מה אנשים אחרים חושבים עליי. בעלי חושב שקצת השתגעתי וגם חברות לא מבינות מה אני רוצה מעצמי, הרי אני נראית נהדר.
זה מאוד לא נעים ואני לא מצליחה להשתחרר מזה.
חברה הציעה לי לעשות קצת צילומי הריון כדי לנסות לשפר את התדמית שלי בעיני עצמי. אולי היא צודקת. בינתיים קשה לי עדיין להסתכל על צילומים שלי מטיולים שעשינו בשבועיים האחרונים. הבטן נראית לי כל כך לא קשורה לכלום…
דבר שלישי, הדאגות.
בהריון עם אייל לא דאגתי. הייתי בטוחה בעצמי, ביכולותיי ובעובדה הפשוטה שיהיה טוב.
אמנם אייל היה ועודנו תינוק וילד מדהים, נוח מאוד וכייפי, פשוט מלאך קטן, אבל השנה הראשונה היתה מאוד מאוד קשה מהמון סיבות (החלמה מלידה קשה, בעיות הנקה, מלחמת לבנון השניה בה נטלתי חלק, מעבר לעבודה חדשה, חברים ובני משפחה שפשוט "נעלמו" ויש עוד). אמנם עכשיו אני מחוזקת יותר, ואני מניחה שאדע להתמודד עם בעיות כאלו בצורה טובה יותר, אבל זה לא יהיה פשוט. יש לי גם חששות מהאחריות הגדולה שמתווספת יחד עם החבר החדש במשפחה, ההשפעה של המצב על אייל, כיצד נסתדר מבחינה לוגיסטית עם 2 ילדים, איך תהיה הלידה…
חשבתי שכשאתחיל להרגיש תנועות, כל הבעיות והחששות איכשהו יתעמעמו, אבל זה לא קרה. אולי כשיגיע האביב? אולי בשליש השלישי? ואולי זה לא נרגע לעולם…
ואני גם חושבת על כך שאנחנו רוצים 3 ילדים. מה יהיה בהריון השלישי?
יום הולדת 30
חודשיים עברו להם ביעף, והיום הגדול הגיע. אתמול מלאו לי 30.
מצד אחד זה נשמע לי המון, מצד שני זה נשמע לי ממש צעיר, ומצד שלישי – ממש לא אכפת לי. בשבוע שעבר שאלתי מוכרת בחנות בת כמה אני, היא צימצמה עיניים, הביטה בי בריכוז, וניחשה – 22?
אני לא מרגישה שאני צריכה לעשות חשבון נפש, ספירת מלאי או להביט אחורה בזעם/ייאוש. מה שהיה – היה. מה שיהיה – יהיה לטובה. אני זורמת הלאה.
כל שנה אני עושה רשימה של יעדים לשנה הקרובה – לרדת במשקל (איך זה לא משתנה…), לבלות יותר, להקדיש יותר זמן לעצמי, וכו' וכו'. עייפתי מכל זה. החלטתי להגדיר יעד על לשנה הקרובה – לדאוג שיהיה לי טוב. מבחינתי זה אומר הכל – לשמור על הבריאות שלי, להתרחק משואבי אנרגיות וזללני זמן, ופשוט ליהנות מהחיים.
בעלי המקסים ארגן לי שלל מתנות, פינוקים ופעילויות מגניבות לכבוד יום ההולדת, כך שאני מתחילה את השנה הזו בתחושה נהדרת וכיפית – מקווה שכך היא גם תימשך.
<פינת הגיקית>
נכון ש-30 הוא מספר נהדר? קודם כל הוא עגול – כלומר מתחלק ב-10. דבר שני, הגורמים הראשוניים שלו הם 5, 3, 2, שמהווים את תחילתה של סדרת המספרים הראשוניים, שזה מאוד נחמד.
< / פינת הגיקית>
אייל הכין לי ציור בגן לכבוד יום ההולדת. מדברי האמן על היצירה: "אמא, רציתי ורוד, כדי שזה יהיה יפה". הילד כבר מבין מה נשים רוצות.
אוטוטו 30
(בואו נתעלם מהעובדה שלא כתבתי כאן מיליון שנה בערך. I had my reasons.)
לא ברור לי איך זה בדיוק קרה, אבל ב-2 בנובמבר אחגוג את יום הולדתי ה-30.
אני בטוחה שיש כאן בלבול מסוים, כי לפי הספירה שאני עשיתי, אני בת לא יותר מ-25. לפחות ככה נראה לי. גם הסביבה עדיין מתבלבלת וחושבת שאני הרבה יותר צעירה ממה שאני באמת (כבר קרה שנתנו לי 16, אבל זה היה כשהייתי 5 קילו פחות).
כן, הגיל הזה מבלבל אותי. מצד אחד – מה אכפת לי? בסך הכל מספר. אני לא מרגישה לחץ כלשהו או איזשהו רצון לעשות חשבון נפש. הרי בכל מקרה אני עושה חשבונות נפש כל שני וחמישי.
מצד שני – גיל 30, רבאק! 30! איך זה קרה?! מתי זה קרה?! מה עשיתי בזמן הזה?! (האמת שדי הרבה – תואר שני, עבודה, ילד…) הרי לפני שניה הייתי בת 22! מקסימום 24! איך שהזמן עובר, תשמעו…
אני זוכרת את אמא שלי בת 30. הייתי אז בת 7. ועכשיו אני בגיל הזה? לא ברור לי כל העסק, פשוט לא ברור.
גם כשאני מסתכלת על אייל לא ברור לי איך הזמן עבר כל כך מהר. הילד הגבוה הזה, הגדול, בן שנתיים וחצי, לובש תחתונים (גמול), מדבר שוטף, רץ – הוא יצא ממני? הוא לא היה קטן כזה רק לא מזמן? הוא כבר מגיע לי עד תחילת האגן. עוד כמה שנים וכבר יהיה בגובה שלי.
אז זהו, אני עוד מעט בת 30. עדיין לא ברור לי אם השגתי כל מה שרציתי ואם אני איפה שאני רוצה להיות, אבל עזבו את כל זה. מה שבטוח, זו סיבה מעולה לחגיגה, וחגיגות אני אוהבת 🙂
להיטים לפעוטות ולאימותיהם
חברת NMC הוציאה מחדש (כנראה מזמן) תקליטי ילדים ישנים על תקליטורים. גיליתי את העניין בראש השנה, כשאחותי קנתה לאייל את הדיסק של אוסף שירי מרים ילן שטקליס ואת הדיסק של אוסף שירי ע. הילל. מאז מפזמים בביתנו את "רוגז", "מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה", "טינטן" ועוד ועוד, הכל בביצועים המקוריים כמובן, נראה לי שיותר משהילד רוצה לשמוע, האמא רוצה להשמיע.
לפני כמה חודשים גיליתי בסטימצקי את הדיסק של "טלפלא". נכנסתי לאקסטזה ומיהרתי לרכשו. אמנם מהתכנית אני לא זוכרת כלום, אבל כילדה היה לי את התקליט ומאוד מאוד אהבתי את השירים. כששמענו את הדיסק בבית, התברר לי שלמרות שעברו כנראה יותר מ-20 שנה מאז ששמעתי את התקליט לאחרונה, אני זוכרת את כל השירים, והם יפים ומדויקים כמו בסוף שנות השבעים (שאז הוקלטו).
לא יכולתי להתאפק יותר, נכנסתי לאתר מוזיקה נטו, והזמנתי לי עוד 2 דיסקים: "30 להיטים לפעוטות" (תקליט שהיה לי כשהייתי קטנה. אמא שלי היתה משמיעה לי אותו כל הזמן), ו-"עוגה עוגה" (שירי משחק ויום הולדת). אמנם היו יותר מ-10 דיסקים שרציתי להזמין, אבל החלטתי שעדיף לבנות את התקליטיה שלי לאט לאט (מבחינה כלכלית).
זה מדהים בעיניי ששירים שנכתבו והוקלטו לפני כל כך הרבה שנים, עדיין שומרים על הרעננות שלהם, ומדברים גם לדור הילדים של הילדים ששמעו אותם לראשונה. זו דוגמא טובה לכך שדברים איכותיים תמיד ישרדו את מבחן הזמן. המוזיקה היא של תזמורת ולא של סינתיסייזר. הקולות הם של מיטב האמנים של אז ושל היום (שושיק שני, רוחמה רז, דליה פרידלנד, יהורם גאון, חנה לסלאו, אלי גורנשטיין, אושיק לוי, שולה חן, חנן יובל, חוה אלברשטיין, ועוד ועוד), והטקסטים קולעים כל כך ונצחיים.
אני כל כך נהנית מזה שאייל גדל על השירים שאני גדלתי עליהם. כל כך כיף לרקוד איתו בסלון לצלילי "שיר העגלון" ("ארבעה לי גלגלים…", "שיר הדיו" בפי אייל), "רוח רוח", ו-"אני עומדת במעגל". כיף למחוא כפיים ביחד בשיר "מתנת יום הולדת" מ"טלפלא" (קרוי אצלנו בשם "שיר המצלמה", ואנחנו מוחאים כפיים כשאושיק לוי אומר "קליק"). כשאני רוחצת אותו אנחנו מצטטים שנינו את "הסבון בכה מאוד".
בינתיים לשמחתי אייל משתף פעולה ומאפשר לי לשחות בעבר ולהתרפק על השירים של פעם. לא הצלחתי להתחבר ל"טיף וטף" ו-"דיג דיג דוג" (את "פים פם פה" לא ניסיתי, מודה), ואייל לא ממש מתעניין בסרטי DVD לפעוטות (אחרי דקה הוא ממצה ופונה לעיסוקיו). ערוץ "לולי" אנחנו רואים לעיתים נדירות.
מה יהיה הלאה? האם זה יבוא לי בהפוכה ובעתיד הילד שלי יתמכר ל"דורה", "בוב הבנאי" וכל מיני סדרות אנימה יפניות? אני ממש מקווה שלא.
ואני גם ממש מקווה שבקרוב יוציאו את "טלפלא" ב-DVD.
וגם את "שלוש ארבע חמש וחצי".
ואת "רחוב סומסום".
נו, ערוץ 1 והטלויזיה החינוכית, תעשו משהו.
נמאס לי כבר
אין לי כוח לחורף הזה יותר. הקיץ צריך להגיע, ויפה שעה אחת קודם.
אני לא מאוהבי החורף. אני אפילו לא מסוגלת להבין את האנשים שאוהבים חורף. מה כל כך טוב בעונה הזו? בחמש כבר חושך. קר. רטוב. רוח. פקקים בכביש. צריך לשלוח את הילד לגן עם 2 שכבות + סווטשירט + מעיל + בגדים להחלפה לשינה, והילד שוקל טון עם כל השכבות האלו. אחר כך צריך גם לכבס את כל זה. אי אפשר ללכת לגן הציבורי. צריך להדליק את הבוילר לפני שבכלל חושבים על מקלחת. יש גם נזלת, ודלקות אוזניים, ווירוסים.
העונה הזו לא מתאימה לי. אני שונאת גולפים, מעילים, מטריות, סוודרים עבים, גרביים וצעיפים. כל האמור לעיל גם מאוד לא מחמיאים לי. אולי בגלל זה אני בהכחשה בכל מה שקשור לביגוד. למשל, אין לי מעיל. פשוט אין. לפני שנתיים הייתי בהריון ולא היה טעם לקנות מעיל. לפני שנה הייתי בדיאטה ולא היה טעם לקנות מעיל. השנה אני סתם מחכה שהחורף ייגמר. מתישהו זה יקרה, נכון?
איך שמתחיל שעון החורף אני נכנסת למצב של חצי הכחשה חצי התגוננות פאסיבית. אני משכנעת את עצמי שאוטוטו זה נגמר. עד עצם היום הזה עדיין לא עשיתי קיץ-חורף בארונות. בבית אני עוד מתהלכת בכפכפי אצבע, וזאת גם כשהמזגן אינו דולק.
מצד שני, הפכתי לבטטת ספה ישנונית, מכוסה בשמיכת טלוויזיה מפליז (לא, לא מנומרת, לא צריך להגזים), שבולסת שוקולדים ופחמימות, צופה בסרטים הזויים וב-"הישרדות", ומתווכחת עם בעלה תור מי לקום מהספה (נשאר לשבת זה שהחתול יושב עליו). אכן מצב קשה.
די. באמת שנמאס לי. מתי זה נגמר?
זה ממש לא נגמר…
כנראה שבאמת הרגזתי מישהו שם למעלה עם הפוסט הקודם. נחשו מה קרה שעה אחרי שכתבתי את הפוסט? בדיוק כשהחלטתי לעזוב קצת את המחשב וללכת להכין משהו לאכול?
הפסקת חשמל.
כבר ציינתי בעבר שאני מפחדת מהחושך?
תדליקי נרות, אוירה רומנטית וכל זה, אמרתי לעצמי. הבעיה היא שבשביל למצוא את המצית / הגפרורים הייתי צריכה תאורה…
נכון שיש לנו תדיאור. זה אומר שאני גם אמורה לדעת איפה הוא?
ואז נזכרתי שאנחנו שומרים פנס מעל המיקרוגל. נחשו מה? הוא נפל לי על הרגל. וזה כואב.
עדיין כואב.
בחברת חשמל אמרו לי שיש בעיה עם קו מתח גבוה, אבל אני יודעת את האמת. אני מתנצלת בפני כל תושבי הבניין שלי. זו לא אשמתכם. זו אני.
אוף אוף אוף
מישהו בשמיים החליט לשלוח לי אצבע משולשת השבוע. נפלתי על שבוע מלא בנאחס, וזה פשוט לא נגמר.
הכל התחיל ביום ראשון בלילה, כשאייל התעורר בצרחות אימים, שכתוצאה מהן הוא גם הקיא, המסכן. החלטנו שאלו כאבי אוזניים וטיפטפתי לו שמן זית לאוזן. אחרי שעה שוב. ואחר כך שוב. הוא גם העלה חום, אבל קצת נורופן איפשר לו להירדם וגם לנו.
בבוקר (יום שני) הרופא בישר – דלקת אוזניים! לילד יש קצת חום, וצריך להישאר איתו בבית. סיכמנו שבעלי יהיה בחצי היום הראשון, ואני בחצי היום השני (עקב פגישה חשובה בעבודה).
הפגישה היתה, בהעדר מילים אחרות, ממש מגעילה. בסיומה הרגשתי פשוט קטנה ונחותה.
ברוח זו (ובליווי SMS-ים נואשים מבעלי שאבוא להציל אותו) נכנסתי למכונית והתחלתי לנסוע. בפנייה לתוך רחוב צר (שנהגים !@#$% החנו בו את מכוניותיהם בצורה לא חוקית משני הצדדים), "שיפשפתי" את הרכב בחוד שבלט ממשאית חונה. התוצאה? שריטה על רוב הצד השמאלי של האוטו ו"דפיקה" בפח של הדלת השמאלית האחורית.
מ ה מ ם.
ודווקא אני, הנהגת הזהירה שלקחה ללב את כל מה שלמדה בקורס "רענון נהיגה" ומקפידה לשמור מרחק ולאותת.
בשלב זה שקלתי לבכות, אבל מכיוון שלבכות תוך כדי נהיגה זה לא ממש מומלץ, ותאונה זה הדבר האחרון שעוד היה חסר לי באותו יום, החלטתי נגד.
בבית מצאתי בעל ממוטט וילד אנרגטי לחלוטין (לרגע תהיתי אם הוא פיברק את דלקת האוזניים הזאת בשביל להישאר בבית עם אבא ואמא). יחד עם זאת, בשילוב של כישוריי כקצינה בצבא וסופר וומן, הצלחתי לגרום לילד ללכת לישון צהריים במיטה שלו (ולא של אבאאמאאבאאמא) במשך שלוש וחצי שעות, אותן ביזבזתי לחלוטין בגלישה בפייסבוק.
אתמול מישהו גרם לי להרגיש ממש מטומטמת ולא מקצועית (לפחות לא בכוונה). גם קיבלתי צרבת מארוחת צהריים במסעדת "חסילון".
אחרי העבודה נסעתי לקניון איילון לחפש מכנסיים בקסטרו. אחרי שעברתי כמעט על כל הבגדים בחנות הגעתי למסקנה שהבגדים העונה מיועדים אך ורק לבנות רזות כמו מקל, עם בטן שטוחה וגובה 1.80 מ' לפחות. סתם להיות מידה 38 זה כבר לא נחשב. מצד שני, הצלחתי "לגרד" 4 סריגים.
והיום…?
קמתי בבוקר עם שעורה בעין!
אדומה! מגרדת! מכוערת!
וגם היום טרחו לגרום לי להרגיש קטנה ונחותה בעבודה (לא בגלל השעורה).
אחר הצהריים, נסעתי לאסוף את אייל מהגן, כשאמור להיות לי תור לרופא שעה לאחר מכן. אחרי שלקחתי את אייל, איכשהו הצלחתי למצוא חנייה סבירה לא רחוק מהמרפאה. כמובן שירד גשם זלעפות.
עכשיו, אני יודעת שיש בצבא לוחמים שסוחבים משקלים עצומים, ובוודאי בהרבה יותר מהיכולת שלי.
אבל אני שואלת אתכם, האם ניסיתם אי פעם לסחוב עליכם את התיק של העבודה, התיק של הילד, שקית עם חבילת אקטימלים (קניתי במכולת, הילד היה רעב), שקית עם חבילת קשים (שיהיה לו עם מה לשתות את האקטימל), ילד בן שנה ו-9 חודשים שדורש "ידיים!", ומטריה פתוחה (יורד גשם כאמור), תוך כדי שאתם מהדסים בעקבים על רצפה רטובה?????
אחרי שסחבתי את כל האמור לעיל מהאוטו למכולת, לבית קפה (קניתי לאייל מאפה קטן שעלה לא פחות מ-10 ש"ח!!!), לקופת חולים, ובחזרה לאוטו, כל זה בגשם, הרגשתי שאני עומדת לאבד את שפיות דעתי. ישבתי בכיסא הנהג ונשמתי נשימות ארוכות. זה לא עזר.
תסלחו לי בעודי קוברת את עצמי מתחת לשמיכה ולא מדברת עם אף אחד יותר בחיים.
סתם, כמו שאני מכירה את עצמי, אני מפה הולכת ישר לפייסבוק.
מי יודע מה מצפה לי מחר.
(טפו טפו, העיקר שכולנו בחיים)
