עפיפונים

2006-2007

הקצתי מתרדמת הכתיבה שלי לכבוד השנה האזרחית החדשה הבאה עלינו (בתקווה) לטובה.
בשנה שעברה הייתי בדיוק בחודש שמיני בתקופה הזו, ובמהלך השנה שחלפה התהפכו חיי ב-360 מעלות מס' פעמים (כולל סלטות באוויר).
אני לא מתכוונת לזה רק במובן הרע. אין ספק שזו היתה שנה קשה. למעשה, רק לפני כשבועיים התחלתי להרגיש שדברים מתחילים להסתדר. מצד שני, השנה (ליתר דיוק – לפני קצת יותר מחודשיים) התחלתי מהלך שמבחינתי הוא משנה חיים. החלטתי לשנות את אורח חיי, לאכול בריא, לרדת במשקל ולעשות ספורט.
מהצד זה אולי לא נראה כמו משהו מיוחד, הרי כבר עשיתי את זה מספר פעמים. ההבדל הוא שעכשיו אני באמת מתכוונת לזה. אני חיה את זה בכל רמ"ח אבריי. אני נהנית מזה. ההחלטה שלי גורמת לי להרגיש מעולה, בעננים. מצד שני, אני גם מכינה את עצמי לכל האכזבות, הבעיות והקשיים שיחכו לי בדרך.
אכזבות, בעיות וקשיים היוו חלק ניכר מחיי השנה. גם בדידות איומה, חוסר אונים והרגשת תלישות.
עכשיו אני מכוונת את המצפן למקום אחר, למקום אליו אני רוצה להגיע. בשריון שלי יש סדקים וחורים, אבל אני מרגישה מחוזקת.
יהיה טוב. חייב להיות.

אני קוראת את הפוסט של השנה שעברה והלב מתכווץ. הייתי אז שמחה ואופטימית, והיום? אופטימיות זהירה ושיירי עצב.
מצד שני, דווקא בתחום המטרות הלך לי לא רע…
1. להגיע למשקל שאהיה מרוצה ממנו: אני עובדת על זה בשיא הכוח. עד כה ירדתי 8.5 ק"ג.
2. הערכה עצמית: אני מנסה לעבוד על זה חזק. זה קשה.
3. להאמין בעצמי: אני מקפידה מאוד לעשות את זה.
4. זוגיות: עם ילד בן 10 חודשים, זה קשה. אנחנו מאוד משתדלים. אמנם יוצאים לבד הרבה פחות מאשר בעבר, אבל זה עדיין קורה.
5. עיסוקים: נקודה רגישה. הזנחתי את כל עיסוקיי השנה. כולל בישול וכולל הבלוגים. מצד שני, הצטרפו לי עיסוקים אחרים, כמו חדר הכושר.
6. להנות: היה לי קשה. אני מודה שלא נהניתי כל כך השנה. אייל גורם להרבה אושר, אבל זה אושר שונה.

ואי אפשר לסיים מבלי להציב כמה מטרות לשנה הקרובה. אחרת מה יהיה לי לכתוב בבלוג בשנה הבאה?

1. לא לזנוח את העיסוקים שלי – הבישולים, הבלוגים, הספורט.
2. להמשיך במגמה הבריאה שהתחלתי, במהלך משנה החיים שלי.
3. להנות יותר, לבלות יותר, להקדיש יותר זמן לעצמי. זה קשה, אבל צריך להשתדל.
4. לא לתת לאנשים לדכא אותי ולהשפיע עליי כל כך רגשית. אני חושבת שאם אצליח אפילו רק ב-10%, עשיתי המון.

שתהיה זו שנה אזרחית טובה ושמחה, בלי מלחמות ובלי דיכאונות. שיהיה לכולכם המון כיף והנאה, ושעוד שנה נוכל כולנו לומר שהיתה זו שנה משמעותית – לטובה.

פונינט

לעזאזל.
יש לי שיער שחור וחלק (טבעי). מאז שאני זוכרת את עצמי, ועד גיל 22 כמעט, היה לי גם פוני. פוני ישר, שחור וחלק.
בחורף הוא התעופף ברוח. בקיץ הוא חימם לי את המצח והציק. כל חודש הייתי צריכה ללכת למספרה כדי ליישר ולקצר אותו. כולם היו אומרים לי שהוא מסתיר את העיניים היפות שלי. הם כמובן צדקו.
ואז, אחרי כמעט 22 שנה, סוף סוף נפטרתי ממנו.
ועכשיו פתאום זה נהיה אופנתי???????
הלו!!!! אני (טוב, למעשה אמא שלי) המצאתי את הזוועה הזו!!!
איפה הקרדיט?? מה זאת החוצפה הזו?!
(טוב, בעצם, הרבה יותר יפה לי בלי)

הפונינט המקורי

יום הולדת 28

ביום חמישי חגגתי את יום הולדתי ה-28. "חגגתי" זו מילה לא מדויקת, כי זה היה יום די רגיל, אפילו קצת קשה מהרגיל. עבדתי, אספתי את אייל מהמטפלת, שיחקתי, השגחתי, האכלתי, עזרתי לרחוץ, השכבתי לישון… בערב, עקב מחסור בבייביסיטר, נשארנו בבית ואכלנו ארוחה רומנטית לאור נרות (סלטים מ"ארומה"). ביום שבת הושקו החגיגות הרשמיות. את הבוקר פתחנו בארוחת בוקר עם חברים במסעדה, המשכנו לביקור ביקב ססלוב, ובלילה יצאנו לפאב (סליחה, היום קוראים לזה בר). סיפור קטן שממחיש לי את השינוי שחל בחיי מאז שהפכתי לבעלת משפחה, ואמא.
בשנה האחרונה השתנו חיי בצורה די משמעותית. היו רגעים שבהם פחדתי שאיבדתי את עצמי, שלעולם לא אחזור להיות רחלי הפרויקטורית, המארגנת, הבשלנית, המארחת, האקטיבית.
זה לא יקרה. מתחילים להופיע סדקים בסלע הגדול שמקיף אותי, ואני חוצבת את דרכי החוצה, ומנסה לנער מעליי את האבק ששקע עליי בכמעט-שנה האחרונה.
עוד שנתיים אהיה בת 30, ואני מתחילה לחשוב על הדברים שאני רוצה להספיק עד אז. את כל ההשגים "הפולניים" (2 תארים, עבודה מכובדת, בעל וילד) כבר השגתי. עכשיו אני רוצה לדאוג יותר לעצמי. לשמור על הבריאות. לטפח את הגוף, השכל והנפש. לא להשקיע אנרגיות בדברים מיותרים, בכעסים מיותרים. להיות יותר רגועה ושלווה. לא לכלות את הכוחות שלי, לדעת לבקש עזרה. ליהנות מהחיים.
כבר התחלתי לצעוד בדרך הזו. עכשיו רק צריך לשנס מותניים, לא לסטות, לא לחלום בהקיץ, להיות מכוונת, ואז הכוחות שאפעיל יביאו אותי לאן שארצה.
<פינת הגיקית>
אני נורא אוהבת את המספר 28. אולי בגלל שהגורמים שלו הם 7 ו-2, שהם מספרים שאני מאוד אוהבת.
אם מחלקים 8 ב-2, מקבלים 4 – שהוא האיבר האמצעי בסדרה 8, 4, 2 – סדרת החזקות של המספר 2.
וזה סתם נחמד.
< / פינת הגיקית>

אשת חיל

חמותי אמרה לי שאני אשת חיל. וואלה, צודקת. אני שומעת את זה לא מעט – שמעריצים אותי, שנדהמים ממני, על כך שאני מסתדרת לבד כשבעלי פעמיים בחודש בחו"ל, על כך שבחודש תשיעי הכנתי ארוחה ל-20 אנשים, על כך שאני מספיקה את כל מה שאני מספיקה.
לא תודה. לא רוצה להיות אשת חיל. לא רוצה להיות בודדה שם באולימפוס. שמו עליי את התווית הזאת, ושכחו ממני. לא טורחים לעזור לי, להתעניין בי, לחשוב עליי. אני הרי בכל מקרה אסתדר לבד. אין לי ברירה. אני אשת חיל.
כמה נוח.

שנה חדשה

אני אגיד את זה בקיצור – אני מקווה שהשנה החדשה תהיה טובה יותר.
התחלתי את השנה האחרונה באושר גדול – ובהריון, חודש חמישי. עם הזמן, הדברים קצת התדרדרו. החודש התשיעי הכביד עליי. הלידה היתה קשה. על ההנקה נלחמתי (וניצחתי). למרות שאני פשוט מטורפת על אייל והוא מקור של המון אושר, אין ספק שלהיות אמא זה לא קל. במיוחד אמא שעובדת בהייטק (גם בצבא זה לא היה גליק גדול). במיוחד אמא שעובדת בהייטק, ושבעלה נוסע לחו"ל לצרכי עבודה בתדירות גבוהה.
אייל בן 7 חודשים, והכל אצלי עדיין בבלגן. על פניו אני מתפקדת מצוין, הכל מאורגן, הכל דופק, אבל אני עוד לא מאופסת על השינוי העצום שחל בחיים שלי. עדיין לא עיכלתי סופית את העובדה שאני אמא, שחיי לא יחזרו לעולם להיות מה שהיו, ושזה מה יש.
אני מאחלת לעצמי שבשנה החדשה אצליח להכניס את חיי למסלול. לחיות טוב, לאכול בריא, לעשות ספורט, לרדת במשקל, לבלות עם המשפחה (עכשיו אני בעלת משפחה!), לישון בשקט, ולעשות הרבה כיף.
אני כרגע לא בטוחה איך בדיוק עושים את זה, אבל אני מבטיחה לנסות.

שנה טובה לכל קוראי הבלוג!

שנה טובה!

שלום לצה"ל

לא תיארתי לי שזה יהיה כל כך פשוט ומהיר. שמתי את תעודת הקצין שלי על שולחנו של קצין המיון, ועוד הספקתי לראות אותה נלקחת ומושמת במגירה. אחר כך נשלחתי לחלון "שמאלה ושמאלה", שם קיבלתי את תעודת השחרור, וזהו. אני משוחררת. A free woman.
סיימתי את שירותי הצבאי לאחר כמעט 7 שנות שירות. חתיכת חיים. אני לא ממש מכירה משהו אחר.
אתמול בשעה 12:30 הפכתי לרחלי האזרחית, וביום ראשון אתחיל עבודה חדשה.
יהיה מעניין.

צחוק צחוק

אין כמו צחוק של תינוק.
במיוחד אם מדובר בתינוק שלך.
כשאייל צוחק, גל של אושר מציף אותי. זו תחושה מיידית ואינסטינקטיבית של שמחה ללא גבולות, שמחה שממלאת אותי עד להתפקע.
כשאייל צוחק, גל של רגשות אשמה מציף אותי. אני שואלת את עצמי – האם אני ראויה לצחוק הזה? האם אני אמא מספיק טובה? האם גם מחר הוא יצחק כשיראה אותי?
פרדוקס, דיכוטומיה, או סתם…. חלק מהאמהות?

הלו, מישהו שומע אותי?

בואו נגיד שאני מתכתבת עם מישהי באימייל. אנחנו מחליפות כמה מיילים בסבבה, ואז מגיע הרגע שבו אני מחליטה לשפוך קצת את הלב. אני כותבת מייל בגוון קצת יותר אישי, הכולל נתח לא קטן מליבי. האצבע (הוירטואלית) על ה-send קצת רועדת, ובסוף מחליטה ללחוץ. המייל נשלח, ואני מחכה לתשובה.
ומחכה.
עובר יום ועוד יום ואני מחכה.
אין תשובה. כלום. נאדה. nothing. זילץ'. NULL.
ואז אני מתחילה להתעצבן. כאילו, מה קרה? ברגע שיחסי האימייל עלו שלב, הצד השני הפכה ללא בנויה/פנויה לקשר? תודה רבה באמת. מה זה אמור ללמד אותי? שאין טעם להיות כנה? שאין טעם לשתף? שפינג פונג של משפטים מתחכמים זה כל מה שאפשר לשאוף אליו?
יאללה. אני אלך לחפש את החברים שלי במקום אחר.

יום ראשון בלי אייל

בעוד שבוע אני חוזרת לעבודה. מצאנו לאייל מטפלת, שתטפל בו ובעוד 2 תינוקות בביתה. היום התחלתי את ה"חפיפה" איתה. הבאתי אליה את אייל לשעה וחצי כדי שיכירו אחד את השני, בעוד אני מחכה בבית.
זה היה קשה.
מאוד קשה.
לי, זאת אומרת.
אם ביומיום אני לפעמים משתגעת שתהיה לי איזו חצי שעה של זמן רק לעצמי, בלי להניק או לשחק או להחליף חיתול או לנענע, אז הפעם… לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הסתובבתי כסהרורית בבית, שטפתי כלים, אכלתי משהו, ואחרי חצי שעה של חרדות – התקשרתי אליה. בדיוק כשהוא רצה לאכול ובכה.
לשמוע את הילד שלך בוכה בטלפון זה פשוט נורא. נורא. שיחררתי אותה כדי שתאכיל אותו, ואחרי חצי שעה התקשרתי שוב.
הוא בסדר גמור. אכל. החליפה לו חיתול. שיחקה איתו. הוא רגוע. נמצא בלול ומשחק. תבואי לקחת אותו כמו שקבענו.
הגעתי, לחוצה ורועדת. הילד שקט, רגוע, מחייך ומשחק. אמא שלו על סף התקף חרדה.
אימצתי אותו לליבי. נישקתי אותו. ילד שלי. נשמה שלי. איך עושים את זה? איך נפרדים? כל כך רציתי לחזור כבר לעבודה. התגעגעתי לעולם המבוגרים… ועכשיו, כשזה סוף סוף מגיע, קשה לי. קשה לי כל כך.
מחר אנחנו ממשיכות. נראה מה יהיה.