עוד כשהתגלגלו להן כתוביות הסיום של הסרט "שר הטבעות: שיבת המלך", אי אז בשנת 2003 (ואני הייתי פה כדי לכתוב על זה פוסט כמובן), התחילו גם להתגלגל השמועות על הפקתו של סרט על פי הספר "ההוביט". לבבותיהם של גיקים ברחבי העולם רעדו מהתרגשות. טרילוגיית שר הטבעות הייתה מרהיבה, אפית, מרגשת, וכולנו נשאו עיניים בתקווה לעבר פיטר ג'קסון – הגשם לנו חלום נוסף.
9 שנים לאחר מכן, הסרט הראשון בטרילוגיית סרטי ההוביט יוצא לאקרנים. אני מודה שהייתי פסימית ומאוד סקפטית לפני שהלכנו לראות את הסרט. הספיקה לי העובדה שתהיה טרילוגיה של סרטים בשביל שלבי יבשר לי רעות.
*** בהמשך הפוסט ייתכנו ספוילרים. הקריאה על אחריותכם, אל תבואו אליי בטענות אחר כך! ***
(והשאלה – איך ייתכנו ספוילרים בסרט המבוסס על ספר ותיק שכולם כבר קראו מיליון פעם, היא שאלה מצוינת, אבל ממש מצוינת.)
הספר "ההוביט" הוא ספר קליל, כיפי, מלא דמיון, מיועד במקור לילדים ומכיל מסרים שממש ממש חשובים בעיניי:
בילבו בגינס ההוביט יוצא בספר מאזור הנוחות שלו. הוא יוצא להרפתקה בניגוד להרגליו ובניגוד למוסכמות החברתיות והמשפחתיות. בניגוד לאופיו, אפילו. הוא מעז. הוא מנסה משהו חדש. והוא מצליח כנגד כל הסיכויים. המוטו המרכזי שמנחה אותי בחיים הוא "אספי חוויות ולא חרדות", ובעיניי זהו המשך ישיר של המסר שמכיל הספר.
בנוסף לכך, לכל אורך הספר, כוח המוח והתחבולה הוא זה שמנצח. בילבו מציל את המצב שוב ושוב – לא בגלל כוחו, הרי הוא רק הוביט קטן, אלא בגלל תחבולותיו ותכניותיו היצירתיות.
הסרט, לעומת זאת, לוקח כיוונים אחרים לחלוטין.
קודם כל, לסרט אולי קוראים "ההוביט", אבל למעשה בילבו מהווה שם דמות די שולית. הסרט מתרכז בדמותם של גנדלף ושל תורין. הם מרגישים, הם דואגים, הם מנהיגים. הם מקבלים קלוז אפים על עיניהן הנוגות ועמוקות ההבעה. ההוביט? קישוט עלילתי ותו לא. עולמו הפנימי, ההתלבטויות והרגשות של ייצור שנקרע מכל הרגליו ומוצא את עצמו במצבים חדשים לו לחלוטין, אינם מוצגים לנו. כמה דקות של לבטים בסוף הסצנה עם גולום הן כל מה שנותרו.
הסרט מלחמתי מאוד, ומלחמה מוצגת בו כאירוע מכונן מנהיגות. באלין מספר כיצד תורין ביסס את עצמו כדמות מנהיגותית בקרב מול האורקים. הגמדים חמושים, שולפים חרבות וקשתות בכל הזדמנות, נלחמים נגד כל דבר. בילבו זוכה להערכתו של תורין רק לאחר שהוא קופץ לקרב נגד הווארגים ומנסה להצילו (קטע שאינו מופיע בספר כלל, ופעולה בלתי הגיונית לביצוע מצידו של ההוביט). הסצנה עם הטרולים מסתיימת בניפוץ סלע ע"י גנדלף – סיום כוחני לסצנה שבספר הסתיימה בצורה משעשעת.
החזרה אל הבית, השיבה אל המקום שאליו אתה שייך – זהו מוטו מרכזי בסרט. הגמדים כמהים אל ההר הבודד, אדמתם, ביתם. בילבו עוזר להם כי הוא רוצה שיהיה להם בית, מקום אליו הם שייכים, בניגוד למצב הנוכחי שבו הם מפוזרים בארצות אחרות. לא יכולתי שלא לתהות האם תורין מתכוון להתמודד בבחירות הקרובות מטעם ציבור המתנחלים. זקן כבר יש.
פיטר ג'קסון מתעקש לקשור את הסרט בכוח לטרילוגיית "שר הטבעות". הוכנסו סצנות נוספות (שכולן ארוכות, איטיות ומיותרות להפליא) שמספרות לנו על חשש שכוח אפל מתעורר, מתים קמים לתחייה, הצללים מתארכים. למה, בעצם? הרי הסיפור עומד בפני עצמו גם בלי התוספת המיותרת הזו, שמסיטה את תשומת הלב מהמסרים והעלילה האמיתית. זה נותן תחושה כאילו סיפורו של ההוביט הוא רק הקדמה (פחות חשובה) לסיפור האמיתי – טרילוגיית שר הטבעות. לא חבל? (ושוב, לא יכולתי שלא לתהות האם התוספות האלו נועדו על מנת למתוח את הסרטים לטרילוגיה כדי להרוויח יותר כסף מהצופים, והאם קייט בלנשט נזקקת להשלמת הכנסה ולכן פיטר ג'קסון סידר לה תפקיד קטן בסרט).
ובכלל, יש קטעים בסרט שנראה כאילו הועתקו אחד לאחד מ"שר הטבעות": גנדלף תופס פרפר ושולח אותו להזעיק את עזרת העיטים (כפי שעשה בשר הטבעות לאחר המפגש עם סרומן. בספר זה לא כך), הטבעת עפה באוויר ומתלבשת על אצבעו של בילבו, צילום של החבורה צועדת בהרים. מה קרה, נשאר חומר מהטרילוגיה והיה חבל לבזבז?
אני מקבלת את זה שסרט לא יכול להיות נאמן אחד לאחד לכל הפרטים שבספר. אני מקבלת את זה שייתכנו שינויים, קיצורים ואי דיוקים, אבל ליצור סרט שמהותו היא ההיפוך המוחלט של מהות הספר, שמהלל את המלחמה, שבו ההוביט היא דמות מטופשת ותו לא, זה, תסלחו לי, פשוט מרגיז.
אז לא, לא נהניתי. אפילו התעצבנתי, וזאת למרות שהסצנות של מערת הגובלינים, של הטרולים ושל גולום היו טובות. האפקטים מרהיבים, אין ספק, אבל דבר אחד קטן חסר לסרט הזה: נשמה. של הוביט.
יצוין שבעלי ממש נהנה מהסרט (הוא לא זוכר כלום מהספר). יצוין שקילי ופילי הגמדים ממש לוהטים, למרות שבעלי זקנים ו/או שיער ארוך אינם הטיפוס שלי. יצוין שההוביט אמור להיות הרבה יותר נמוך מהגמדים, ובסרט זה לא כך. יצוין שחבל שלא היו בסרט יותר שירים, כי זה אחד הדברים שממש חיכיתי וציפיתי לראות (ולשמוע) – שני השירים שכן היו (בארוחה אצל בילבו) היו מרגשים. יצוין שהתרגום מלא אי דיוקים מביכים, ולא ברור מדוע לא השתמשו בתרגום החדש והנהדר של יעל אכמון. יצוין שהחומר העלילתי שנותר מהספר מספיק רק לסרט נוסף לדעתי, ומחריד אותי לחשוב מה עוד יעולל פיטר ג'קסון לעלילה כדי למתוח אותה לסרט שלישי.
האם אלך לראות את שני הסרטים הבאים? ברור שכן. אני הרי גיקית מהבית.
