עפיפונים

עוץ לי גוץ לי והצד הנשי

בפורים הלכתי עם אייל לראות את ההצגה "עוץ לי גוץ לי". כבר שנים שאני רוצה ומתכננת לראות את ההצגה הזו, ועכשיו כשיש לי ילד בן 4, יש לי תירוץ מספיק טוב.

ההצגה היתה מקסימה. גם אני וגם אייל נהנינו מאוד. השירים והשפה ממש נהדרים, התלבושות מרהיבות והכל כל כך מושקע ומלא טעם וחוכמה.

רגעי קסם מההצגה:

א. איך שהתיישבנו (ביציע), אייל הכריז: "יש לנו את המקומות הכי הכי טובים!" (הם באמת היו טובים)

ב. כדורי ענק זהובים מתעופפים להם אל הקהל. אלינו הם לא הגיעו כי ישבנו למעלה (כפי שאייל ציין בחוכמה), אבל אייל התלהב מאוד לראות אותם מקפצים.

ג. רמי ברוך, ששיחק את המשרת, רוכב על המטאטא שלו ומדבר אליו כאילו היה סוס. ילדים צועקים לו שזה מטאטא ולא סוס, והוא מסביר שאם מפעילים את הדמיון, אפשר להאמין שזה סוס ולא מטאטא. אייל לוחש לי: "אמא, אני מאמין שזה סוס".

בפסח עברתי בקניון וראיתי מבצע של 1+1 על DVD-ים. ביניהם היה DVD של המחזמר. רכשתי בשמחה (את ה-DVD השני נתנו במתנה באחד מימי ההולדת הרבים בגן). ה-DVD הפך ללהיט בביתנו.

רגעי קסם בזכות ה-DVD:

א. אייל מסתחרר לו בבית ושר לו "פורימפו-פפה, פורימפו-פפה, אוי כמה שאני יפה…" (שיר החצרונית)

ב. שלושה ילדים (שניים בני 4 – אייל וחבר, ואחד בן שנתיים – האח של החבר) יושבים מרותקים מול המסך וצופים ב-"עוץ לי גוץ לי". כן, בטקסט של שלונסקי.

ג. שלושה דורות – אמא שלי, אני ואייל – יושבים וצופים ב"עוץ לי גוץ לי", ונהנים עד השמיים.

וגם בזכות ה-DVD, התחלתי פתאום לחשוב. יש משהו שמפריע לי במחזה הכל כך מקסים הזה. משהו שאני לא מבינה.

המלך כולא את בת הטוחן ומאיים כי אם לא תהפוך את הקש לזהב תוך לילה, אביה יושלך לכלא (כי שיקר למלך).

היא מצליחה (בעזרת האצלת סמכויות ויכולת הנעת אנשים – תעזבו את הפרטים הקטנים) לגרום לקש להפוך לזהב.

אבל המלך מכריח אותה לעשות זאת במשך לילה נוסף. ואחר כך במשך לילה נוסף.

ואז היא מתאהבת בו, מתחתנת איתו ועושה ילד. כן, עם אותו אדם שהתאהב בה בגלל שהיא יפה ובגלל יכולותיה הפיננסיות, לא חלילה בשל אישיותה.

זה לא קצת צורם?

ומצד שני, מה, שתשאיר לו את הזהב ותעזוב? תחזור להיות בת טוחן עלובה ועניה? זה הרי שלה! הזהב נוצר בזכותה. למה שלא תהנה ממנו? למה שלא תהיה מלכה?

לא פשוט, לא פשוט בכלל.

ואולי אני סתם מגזימה?

תקועה

תקיעות ודחיינות ממלאות את עולמי בזמן האחרון. בדרך כלל אני אדם ביצועיסטי, שמריץ, מקדם ומתקתק, אבל יש כמה דברים שאני פשוט לא מצליחה להזיז קדימה.

הבית

עברנו דירה בסוף ספטמבר והבית עדיין לא מסודר לחלוטין. נעזרנו במעצבת שעשתה עבודה נפלאה, ובזכותה רוב הבית מעוצב ומאורגן, אבל לא הכל. המסדרון, למשל, מנוקד בארגזים, בניירות ובחפצים. גם חדר העבודה. עוד אין שלט לדלת. המטבח עוד לא מסודר ב-100%. אין מזוזות. את חדר המשחקים סידרתי רק בשבוע שעבר (לא היה לי נעים מאייל. אי אפשר היה ללכת בו על הרצפה, שלא לדבר על לשחק). צריך לעשות עבודות שפכטל, צביעה ואיטום בכל הדירה. אני צריכה לשלוח תמונות לפיתוח בשביל לתלות על הקירות.
אמנם לא כל המשימות הנזכרות למעלה הן שלי, אבל גם את שלי אני לא מצליחה בכלל לקדם. לפעמים שורה עליי המוזה ואני מצליחה לסדר קצת, אבל זה מעט מידי ובמרווחי זמן גדולים מידי.

למה אני כל כך תקועה עם הנושא הזה? הרי בסך הכל לא נשאר הרבה. אמנם אני מאוד עסוקה עם היום יום והשוטף, עבודה, ילדים, כביסה, בלוג, כלים, בישול וכו', אבל אפילו 15 דקות ביום היו במצטבר עושות שינוי גדול.

כשנסיים לסדר את הבית אנחנו מתכננים לערוך חנוכת בית ולהזמין את המשפחה. כנראה שמשם נובעת התקיעות שלי. אני חוששת. התגובות הפוטנציאליות לדירה מלחיצות אותי. הדירה יפה וגדולה, מסודרת ומרשימה, ואני גאה בנו שהצלחנו להגיע לדבר כזה בזכות עצמנו ובזכות העבודה הקשה שלנו. אמנם המשכנתא בשמיים, אבל אנחנו עומדים בה (מוותרים על דברים אחרים). אני לא בטוחה שכל מי שנזמין וכל מי שייבקר בה באמת יפרגן לנו ויחמיא. למעשה אני די בטוחה שיהיו כאלו שלא יפרגנו.
אין לי מגנים והגנות. לא נולדתי עם עור של פיל ולא הצלחתי לפתח כזה במרוצת השנים. חוסר פרגון ישפיע עליי בצורה לא טובה, ולא בא לי להיכנס לסחרור הרגשות הזה, שאני לא יודעת כיצד להימנע ממנו.
אז אולי אני לא מצליחה להתקדם עם סידור הדירה כי אני לא רוצה לסיים, לא רוצה לארח בה אנשים בצורה רשמית ולשמוע את ההערות והביקורת שלהם. לא רוצה להיפגע.
אולי.

הדיאטה

אני לא אוהבת את מה שאני רואה במראה. מעולם לא שקלתי ככה. אני רוצה לחזור בשלב ראשון לשקול כמו ששקלתי בתחילת ההריון עם יאיר, ואחר כך לרדת עוד כמה קילוגרמים למשקל שארגיש בו נוח. אני רוצה לחזור לבגדים הישנים שלי.

בתכל'ס, עשיתי זאת כבר בעבר. אני מכירה את השיטה והיא גם עובדת. הבעיה היא שאני לא מצליחה להתקדם. אני תקועה על אותו משקל כבר כמה שבועות (לפחות לא עליתי), כי אני נשברת כל פעם מחדש.

אוכל מתקשר אצלי לרגש ורגש מתקשר אצלי לאוכל. ברגע שמפציע בחיי משברון קטן, עננות נמוכה, הרגשה מחורבנת, חוסר פרגון או סתם עייפות מהמירוץ שהוא החיים, אני ישר חושבת על שוקולד, וכשמדובר בשוקולד – כשמתחילים בקוביה גומרים בחצי חפיסה.

לפעמים אני מצליחה לשלוט בזה ולפעמים אני נכנעת. לאחרונה התחלתי לתהות מה שורש העניין. אולי אני חוששת מלחזור להיות רזה וחתיכה? בעבר נתקלתי בלא מעט קנאה, צרות עין וחוסר פרגון בהקשר לירידה שלי במשקל. שוב לא רוצה להיפגע?

הבלוג

לאחרונה לא הצלחתי לעדכן את הבלוג הזה כמו שהייתי רוצה. יש לי הרבה על מה לכתוב אבל אני לא מסוגלת לכתוב את זה. לא מדובר בהיעדר מוזה. הראש שלי שופע רעיונות לפוסטים. למה אני לא מצליחה להעלות אותן על הדף (האינטרנטי)? חוששת מתגובות? חוששת מהיעדר התגובות? תוהה מה יוצא לי מזה? שוב לא רוצה להיפגע?

אני מקווה שלפחות עכשיו, כשהוצאתי את האמת החוצה, והיא מופיעה מול פרצופי כך שאוכל לקרוא אותה שחור על גבי לבן (#000 על גבי fff#), אולי אצליח לחולל שינוי אצלי.

אוי ואבוי, הקיץ בדרך

אני לא מחובבי עונת החורף. אני אוהבת שמש, סנדלים ובגדים קצרים. השנה, לעומת זאת, בא לי דווקא שהחורף יימשך עוד קצת.

בחורף אפשר להסתיר את השומנים (הבטן…) מאחורי ז'קט מכופתר.

בימים גשומים הילדים לא יוצאים לחצר של הגן/צהרון, ולכן הבית שלי לא מתמלא בחול / שבלולים / מקלות / חרובים יבשים / אבנים מהכיסים של אייל.

בחורף המזגנים בעבודה לא מקפיאים אותי. הם סגורים ולכן מאוד נעים.

בחורף אוכלים מרקים. בקיץ חם מידי בשביל זה.

בחורף אפשר לאפות בכיף וכמה שיותר. בקיץ לא תמיד קל להתקרב לתנור.

בחורף המכונית לא הופכת לכבשן לוהט אחרי שתי דקות של חנייה בשמש.

בחורף אין חופש גדול.

אחרי 3 שבועות של שיכרון חושים, שוקולד וממתקים – 3 עוגות יום הולדת לאייל, שתי עוגות יום הולדת לבעלי, ופורים אחד (שהתחלק ל-100 אוזני המן ביתיים, עשרות כדורי אוראו על מקל ו-3 משלוחי מנות שקיבלנו), אני סוף סוף חוזרת לשגרה ולדיאטה שלי, ומתכננת שלפחות הסיבה הראשונה ברשימה לא תהיה valid כשהחום ממש יכה.

לסיום, סתם שיר שאני אוהבת:

וולנטיינ'ז דיי

אין לי שום דבר נגד וולנטיינ'ז דיי. נכון, זהו חג שהמציאו סוחרים על מנת לגרום לאמריקאים ולכולנו לקנות, לקנות ולקנות. מצד שני, יש משהו נורא חמוד בכל הפוסטים המציפים את בלוגי ההורות למיניהם, ומספרים איזה עבודות יצירה אפשר להכין עם הילד על מנת שיעניק אותן לחבריו לכיתה (בחג היחיד שיש לנו, שבו הילדים שלנו טורחים להעניק משהו איש לרעהו – מדובר בממתקים שאמא קונה בסופרמרקט. מאוד נפלא וחינוכי), וחוץ מזה, אני בעד כל דבר שיכול להוציא אנשים מהבית ו/או לגרום להם לחגוג קצת ביחד.
בשנים שבהן אני ובעלי ציינו את החג הזה, תמיד הקפדנו לתחום את סכום המתנות ב-50 ש"ח והגדרנו שהן חייבות להיות קשורות לשנינו. בתכל'ס, ממש אין לי צורך בערכת מוצרי ספא, דובונים חמודים, תכשיטים למיניהם או שוקולדים (כלומר, ברור שאני רוצה אותם, אבל אם להיות כנה עם עצמי – אני לא ממש צריכה), והגבלת הסכום עוזרת להפעיל את היצירתיות. היו גם שנים שהחלטנו לא לקנות אחד לשני כלום, וסתם לבלות ביחד.
בשבוע האחרון נתקלתי בהמון פרסומות למתנות לוולנטיינ'ז, ממוצרי ספא שונים, דרך ארוחות מיוחדות במסעדות וכמובן תכשיטים ובגדים. "זמנים מודרניים" הגדילו לעשות ואף חילקו את הרעיונות השונים למתנה לפי סטאטוס הזוגיות (יוצאים טרי, גרים ביחד, נשואים פלוס וכו'). אני לא יודעת מי אחראי על הדברים האלה, אבל לא ברור לי מדוע המתנות הכי חשובות, הכי נחשקות, שכל אישה היתה הכי רוצה בעולם, אף פעם לא מופיעות בכתבות האלו.

אבל בשביל זה אני פה. גברים, גזרו ושמרו:

המשפט "את צודקת"
החלפת גליל נייר הטואלט כשהוא נגמר
בסוף הארוחה, לשים את הכלים בכיור ולשטוף אותם
להעביר "ויש" על השיש, ככה בין לבין
קיפול כביסה, כך שהבגדים נראים כמו על מדף בחנות, ולא כאילו לקחו אותם וקיווצ'צ'ו
ילדים רחוצים + פיג'מות + סיפור, ללא מעורבות שלך וללא בלגן (לזכות בעלי יאמר שהוא מעניק לי את המתנה הזו לא מעט. תלמדו)
מילים חמות על אמא שלך, אבל לא כשאת עצבנית עליה.
"הילד חולה?  אין בעיה. אני אשאר איתו. את יכולה ללכת לעבודה בראש שקט".
להיות בבית לפני השעה 7 בערב.
"זה בסדר, אני אקום אליו, תמשיכי לישון" (עוד מתנה שבעלי מעניק לי רבות. האוזניים שלי מסננות בכי בלילה. לא שומעת. מין אפליקציה שכזו)

יש כמובן עוד, אבל צריך להתחיל מאיפשהו.

אם אתם ממש ממש רוצים לפנק ולצרף משהו קטן נוסף לאחת מהמתנות הנזכרות למעלה, כמובן שלא הייתי מתנגדת לקבל מתנה מאחת מהחנויות ב-Etsy (לחיצה על התמונה תוביל אתכם לחנות):
כל התמונות נלקחו מהחנויות המקושרות.

מחזיק מפתחות מכסף עם ציון תאריך חשוב. הכוונה ליום הנישואין כמובן, לאלו שלא הבינו. 69$ + 4.5$ משלוח לארץ

לגיקית שבי:

שרשרת לב ב-ASCII. חמוד. 15$ + 15$ משלוח (נסחפו פה קצת)

עגילים, כי עשיתי חורים באוזניים לא מזמן:

עגילים חמודים מכסף. 18$, והמשלוח חינם.

ואם כבר ציפורים, אני אוהבת סגול: 

עגילי כסף ואבן אמטיסט, של דבורה שלפר, יוצרת ישראלית. 26$ + 3.5$ משלוח.

כי הלב ממריא אל על, גם אחרי 11 שנה:

עגילים בצורת כדור פורח. 15$ + 3.75$ משלוח.

 

וכמובן שהברכה היא הכי חשובה. גם הכרטיס.

אוהב אותך יותר מקשת בענן וחד-קרן. באנגלית זה נשמע יותר טוב. 4$ + 5$ משלוח.

תקנו, זה של שרונה ראובני המהממת. 3.5$ + 3.5$ משלוח.

 

אהבה ונשיקות לכל מי שקורא אותי! (למגיבים – מנה כפולה)

זה הזמן

סיפרתי לחמי שדווקא יוצא לי לבשל די הרבה. הוא אמר: נו, אם את מבשלת סימן שיש לך זמן!

בלי להיכנס כרגע למה שהאמירה שלו גרמה לי להרגיש (לא all fuzzy and warm, זה בטוח),

הוא צודק.

יש לי זמן. 24 שעות בכל יום.

גם לכם יש זמן. לכולנו אותה כמות של זמן.

ומה אני עושה עם הזמן שלי?

לא ישנה מספיק, זה בטוח. אני ישנה בין 4 ל-6 שעות בלילה. זה ממש לא מספיק. (יאיר ישן כל הלילה, טפו טפו, אי אפשר להשתמש בילד בשביל לתרץ את זה)

כמעט ולא רואה טלוויזיה. יש תוכניות בודדות שאני מקליטה לעצמי ורואה ב-delay (לפעמים של כמה שעות, לפעמים של כמה ימים). אני לא זוכרת מתי סתם ישבתי וזיפזפתי. אני חיה עם זה מצוין.

עובדת במשרה מלאה. נוסעת ברכב. נמצאת עם הילדים. מבשלת. עושה כביסה (המון כביסה!). שוטפת כלים לפעמים (בתדירות נמוכה מידי). שוטפת ומסטרלזת בקבוקים (לאחרונה אני נותנת למדיח לעשות את זה). מכינה אוכל. אוכלת (יותר מידי?). כותבת בבלוגים שלי. גולשת באינטרנט הרבה (מידי?). קצת מסדרת. מורחת קרמים. לא ישנה מספיק. לחלוטין לא ישנה מספיק. לא עושה ספורט.

אוקיי, זה הזמן לפרויקט חדש:

א. לישון 7 שעות בלילה. לא יודעת עדיין איך עושים את זה, אבל צריך לנסות.

ב. ספורט. אני מתכוונת בכל ליבי להירשם לחוג התעמלות כבר שבועיים. ביום ראשון אני מתייצבת במקום ויהי מה!

בהצלחה לי.

בתוך שמיכה

גלית כותבת בבלוג בלינגבלינג את המחשבות שלי – הרצון להתכרבל בתוך שמיכה של עננים ולא להיות אחראית לדבר. לעצור לרגע את המירוץ המטורף היומי, שמתחיל עם יריית השעון המעורר ב-6 בבוקר (אם אחד הילדים לא משיג אותו קודם), ונגמר (לפחות אצלי) באחת וחצי בלילה, בעת הצניחה למיטה. למה נגמר? הראש ממשיך לעבוד, הופך והופך בכל הדברים שצריך עוד לעשות, מארגן רשימות של מטלות ומתכנן תוכניות. עד שהשינה מכריעה אותו.

אני עוצמת את העינים ומדמיינת… יש שמיכת פוך כזו שממתינה לי במיטה… אבל עוד לא, יש עוד דברים לעשות.

אישה בהריון, ישראל 2009 – דבר הרחוב

שומר בקניון: אז מה, יש לך בת, נכון?
בחורה במעלית: סליחה, אבל נכון שיש לך בן? רואים ישר לפי הבטן.
מישהי בעבודה: הבטן שלך עוד גבוהה. יש לך לפחות עוד שבועיים.
מישהי אחרת בעבודה: וואו, איזו בטן נמוכה!! את ממש אוטוטו יולדת! בימים הקרובים!
מוכרת בחנות ירקות: עוד בן? יופי, יהיו חברים.
אישה במכולת: עוד בן? טוב, לא נורא. בפעם הבאה תצא לך בת.
אמא מהגן של אייל: קשה לך, אה? מסכנה. מקווה שתלדי בקרוב.
אמא אחרת מהגן של אייל: מה יש למהר, הכי טוב שיגדל בפנים ויתפתח עד שבוע 40. תינוקות בבטן לא בוכים.
אמא מהגן של אייל: את יודעת, בכלל לא עלית הרבה. לא רואים עלייך, לפחות. אחרי הלידה תחזרי צ'יק צ'אק למשקל שלך.
מישהי מהעבודה: וואו, יש לך בטן ממש ממש גדולה. למה היא כל כך גדולה? את ממש ענקית! ממש גדלת המון!
מישהי מהעבודה: אייל כזה ילד מתוק. הוא בטח נורא מתרגש, נכון? את תראי, אחרי הלידה הוא יעזור לך ונורא יתלהב.
מישהו מהעבודה: אני אומר לך, עכשיו זה עוד כלום. חכי אחרי הלידה, יהיה איתו הרבה יותר קשה. הם כועסים ונהיים רגישים, והרבה פעמים יש רגרסיה…
מנהל מחלקה בעבודה: מה את עושה פה? עוד לא ילדת?
המנהל הישיר שלי: אני רוצה שהשבוע תתחילי עם הפרויקט החדש הזה… תנסי לראות אם את יכולה לסיים את האפיון…
ומה אני אומרת?
יש לי עוד בן, ואני מרוצה. עליתי לא מעט במשקל, אבל הרוב מתרכז בבטן. שבוע 37+4, ומקווה ללדת בימים הקרובים, כי קשה לי כבר לסחוב. יש סימנים שאולי זה אפילו יקרה, אבל אין לדעת, זה הבייבי שמחליט ולא אני. אייל גם מתרגש לקראת הלידה וגם נהיה יותר רגיש. לא יודעת מה יקרה לאחר הלידה ולא מוטרדת במיוחד.
אני גם לא מבינה בגבהים, בצורות ובגדלים של בטנים. יש קורס לזה?

המעמד הבינוני

לאחרונה אני מרגישה מותקפת מכל הכיוונים. זה התחיל בדיבורים על העלאת המיסוי על רכבי הליסינג, ובימים האחרונים מדובר על פסק הדין התקדימי לגבי הכרה בהוצאות מטפלת לנשים עובדות.
לפעמים נדמה לי שכל מי שכותב ומחווה דיעה על הנושאים האלו, שוכח שמדובר באנשים כמוני וכמוך, ולא בשועי הארץ. האם העובדה שיש לי רכב חברה והעובדה שאני אם עובדת שמרוויחה לא רע בכלל, ישר שמה אותי תחת הכותרת של "העשירים והמפורסמים"? אמנם אין לי ספק שיש נשים רבות שמצבן גרוע משלי – לא עובדות, או נאלצות לממן רכב משלהן, אבל בפעם האחרונה שבדקתי, לא גנבתי שום דבר מאף אחד.
בכל פעם שעיני צדה כותרת כלשהי בנושא הזה בעיתון, אני ממש מתחילה לכעוס. מגיל 18 אני לומדת ועובדת. הוריי אינם עשירים, ואת לימודי התואר הראשון שלי מימנו מהלוואות ועבודה קשה. את התואר השני שלי אני ובעלי מימנו בכוחות עצמנו. למדתי תוך כדי השירות הצבאי. שירתתי 7 שנים בצבא, וכשהשתחררתי לא נסעתי לכמה חודשים להודו או דרום אמריקה. הייתי אז נשואה, אם לתינוק ובעלת משכנתא. לקחתי 4 ימי חופש "כדי להתרענן", והתחלתי לעבוד בעבודה חדשה.
אני עובדת במשרה מלאה. "מבלה" על הכביש כשעה וחצי כל יום.החברה יכולה לדרוש ממני להגיע לפגישות בכל מקום שהוא בארץ, ולהגיע לעבודה בסוף שבוע או בלילות, אם יש צורך. יש לי רכב חברה, שנחשב כהטבה של כ-3000 ש"ח בממוצע במשכורת, כל חודש (כלומרמשלמים לי פחות בגלל שיש לי רכב). בנוסף אני משלמת שווי מס. בחברה שלנו יש הגבלה על קילומטראז' בשעות הפנאי, ואם משהו קורה לרכב – אני משלמת מכיסי את התיקונים. בעיתונים אני ושכמותי מתוארים כמפלצות שסוחטות את המדינה בגלל שיש להם רכב חברה. האמנם??? האם הרכב הזה בא על חשבון מישהו אחר במדינה הזו?
כשאייל היה בן 10 חודשים בערך, הוא חלה בדלקת אוזניים. זה היה יום יפה, ולכן הלכתי איתו לגן הציבורי השכונתי. פגשתי שם חבורה של אמהות, כולן משכילות עם תואר ראשון ושני, מעטות אפילו עם דוקטורט. אני הייתי האם העובדת היחידה. לא אצה להן הדרך למצוא עבודה, הן נהנו עם הילדים בבית, וחיכו לעבודת החלומות שתיפול עליהן מהשמיים. הרגשתי כמו מטומטמת. לא עבדתי בעבודת החלומות שלי. עבדתי בעבודה שנראתה לי מכובדת מספיק ומתאימה להשכלתי ולנסיוני, ושאיפשרה לי לשלם את החשבונות. בתוכי ידעתי שמגיע לי יותר. הרבה יותר. אבל לאחר כמה שנים, הצלחתי להתקדם מעט במקום העבודה, קצת שיפור תנאים, העלאה קטנה במשכורת.
כשאני קוראת בעיתון את הטיעונים של אלו ש"לא מצאו עבודה שתתאים לזמנים הרצויים מבחינתן כאמהות", אני משתגעת. אני לא חושבת שיש אישה אחת שעובדת איתי שהעבודה שלה מתאימה לזמנים שלה כאם. כן, גם אני הייתי שמחה להרוויח משכורת מכובדת ולעבוד 5 שעות ביום, אבל במציאות של היום זה לא עובד ככה. זו מציאות גרועה, אבל זו המציאות. אני מכבדת את כל מי שבחרה אחרת ממני – להישאר בבית, לעבוד במשרה חלקית. כבדו גם אותי בחזרה. אני בחרתי להיאבק.
גם את אלו שמעדיפות להישאר בבית כי המשכורת לא מכסה את המטפלת קשה לי להבין. הרי כדי להגיע למשכורת גבוהה יותר – פעמים רבות צריך להתחיל נמוך, לצבור ניסיון, ואז להתקדם. רק כך מגיעים להרוויח יותר. אני זוכרת את הימים שבהם המשכורת שלי הספיקה לכיסוי המשכנתא בלבד. היום המצב כבר שונה.
אני מסכימה שהחזר הוצאות על מטפלת היא לא הדרך האידיאלית למשוך אמהות למעגל העבודה, אבל לפעמים נדמה לי שמי שמעוניינת להיות חלק ממעגל העבודה כבר תמצא את דרכה לשם. יש לי השכלה אקדמית, אולי אני לא הדוגמא הטובה ביותר לקשיים של אמהות בשוק העבודה. מצד שני, את הדוגמא שלי בחיים אני לוקחת מאמא שלי, מורה ואם ל-3 בנות, שכל השנים עבדה קשה ומעולם לא ישבה בבית – עליה אי אפשר לומר שהיא מרוויחה יותר מידי.
אם בסופו של דבר לא תקודם חקיקה שתחסום את ההטבה הזו במס, אני רוצה לקבל אותה. אני חושבת שמגיע לי לקבל תוספת של 200-1000 ש"ח במשכורת בחודש. מגיע לי. גם אם ההטבה הזו לא נותנת פתרון ל-60% מהנשים במדינה. מגיע לי. לא גנבתי את המשכורת שלי מאף אחד. אני עובדת קשה כדי שאוכל להשתמש בה בשביל לשלם על הגן של הילד.
אני מודעת לכך שמצבי שפר עליי, יחסית לנשים רבות שאינן בעלות השכלה אקדמית או מקצוע מבוקש. מצד שני, אני גם יודעת שיש נשים רבות שלא מעוניינות באורח החיים שאני מנהלת ובשעות העבודה שלי. זכותן. וזכותי לקבל את ההטבה הזו במס.

חגים, רבותיי, חגים

אייל למד בגן שבראש השנה אוכלים תפוח בדבש, רימונים וגם דג. החלק של הדג הכי מצא חן בעיניו, וכשאמרתי לו שניסע לסבתא וסבא לאכול ארוחת חג של ראש השנה, הוא שאל – אבל נאכל שם דג, נכון?
חוץ מדגים, לראש השנה בפרט ולחגים בכלל יש עוד סממן מאוד מאוד מובהק. בכל יום כשאנחנו מקבלים את העיתון, אני מגלה עד כמה הוא באמת מובהק.
אני מתכוונת לקטלוגים כמובן.
כל יום נושרים מדפי העיתון קטלוגים למכביר. הנושאים מתחלקים בין בגדים לילדים, בגדים לנשים וכלי בית ומוצרי חשמל, ולכל סוג יש את התגובה שהוא מעורר:
לאחר דפדוף בקטלוגים של בגדי ילדים, ברור לך לחלוטין שהיו צריכים לקחת את הילד שלך. הוא היה הרבה יותר מוצלח בזה! לא רק שהוא היה יודע לעשות את הפוזות הנכונות הרבה יותר טוב מהילדים בקטלוג, הוא גם הרבה יותר פוטוגני ונראה הרבה יותר טוב. אמנם בפועל, בשביל לצלם את הילד שלך סתם ביום חול או בטיול את צריכה להתחנן בפניו כמה דקות טובות, וגם אז הס מלהזכיר חיוך או (רחמנא ליצלן!) שיסתכל ישירות למצלמה, אבל היי, צלמי הקטלוגים הם מקצוענים, לא?
לאחר דפדוף בקטלוגים של בגדי נשים, את מבולבלת. לא ממש ברור לך כיצד ניתן ללבוש את הבגדים הללו ולהיראות טוב, וזאת מבלי להיות דוגמנית (וספציפית גלית גוטמן). למה דווקא החליטו שבמשבצות חוזרות עכשיו לאופנה, למשל? זה מה שלבשתי כשהייתי בכיתה ט' בשיאו של טרנד הגראנג'. נראה לכם שאני רוצה לחזור לשם? למה בגדים שממש מחמיאים (מסתירים בטן, מרימים טוסיק, מטשטשים ירכיים) לא מוכרזים כטרנד הלוהט הבא?
לאחר דפדוף בקטלוגי כלי הבית ומוצרי החשמל, ברור לך שאת צריכה די הרבה דברים משם. ואזה יפה, למשל, לשים בנישה מגבס שנמצאת בסלון של הבית הדמיוני שלך בסביון, או סט כלי אוכל וכלי הגשה, לארוחת הענק שאת מתכננת לערוך מתישהו לכבוד השגריר, ואולי שולחן גדול עם כסאות לגינה שאין לך בדירה שבה את גרה? בטוח, בטוח שאפשר למצוא משהו פרקטי שאפשר לקנות… איפה נשים אותו זה כבר סיפור אחר.
אני מאחלת לכולכם שנה טובה ונהדרת, אושר ועושר (גם בשביל הקטלוגים) 🙂
ולסיום, עיבוד מחודש לשיר החג המפורסם, מפיו של אייל:
אייל: "שנה טובה, שנה טובה, אני כפיי א-אי-אימא!!!!
<מפסיק לשיר ומסתכל עליי:> את האימא!"
שנה טובה ומתוקה לפחות כמו הילד שלי 🙂
*** ולמי שלא הבין, הכוונה לשורה האלמותית "שנה חלפה, שנה באה, אני כפיי ארימה"

יוצאת מהכלים

יש ימים כאלה. גם שבועות כאלה. בעבודה המנהל שלך עיצבן אותך, ואחר כך עוד הרים גבה כשהתכוונת לצאת ב-16:00 (בשביל זה הגעת ב-7:00 כאילו?). אמא שלך טוענת שהילד אוכל יותר מידי (יחסית לציפור), וחמותך טוענת שהילד כל הזמן חולה (זה בכוונה). כששאלת את הגננת איך היה הילד היום, היא אמרה שהוא בסדר (התשובה הנכונה: מדהים! מהמם! עילוי! היורש של איינשטיין!). ארוחת הערב שבעלך הכין לילד כללה בעיקר ביסקוויטים (זה פחמימות, לא?), ונדמה לך שמישהו רמז לך בצהריים שאת צריכה לרדת במשקל.
את מגיעה הביתה כשכל מה שבא לך זה להיכנס למיטה ליומיים עם אופציה להארכה. אבל לא. את לא מאלו שבורחות מהמערכה ולא מתמודדות. את עוד תראי לעולם מה זה!
את מחכה שהבעל יסתלק מהבית (ספורט, מפגש עם חברים, מה זה משנה?), ופונה לבצע את מלאכת הקודש. אותה מלאכה שאנו הנשים הכי הכי נהנות לעשות כשאנחנו לבד.
כביסה וכלים.
שום דבר לא ישווה לתחושת החוזק והגאווה שבכיבוש מעוז הכביסה והכלים. הם איימו עלייך. הכביסה מילאה כל חור בבית. בכיור הכלים נערמו במגדלים אינסופיים הנמתחים אל הרקיע. אבל את תוכלי להם. את תנצחי אותם! הם עוד יצטערו על היום שבו הכתימו את חלום הבית המצוחצח שלך, אותו חלום שאת יודעת שכבר לא תגשימי, אבל צריך שיהיה על מה לפנטז.
את יודעת שאין לך עוד הרבה זמן. אוטוטו הבעל יחזור, בבוקר הילדים יקומו, והכל כבר יהיה שונה. הרי זה לא אותו דבר לשטוף כלים כשהם נמצאים. מה את, המשרתת שלהם? מאמצת את גבך ומרטיבה את ידייך בעוד הם, ובכן, לא? אבל עד אז, הבית הוא זירת הקרב ואת השליטה. אין סיר, תבנית או חולצת כפתורים שיוכלו לך. את המלכה של כוכב הבית הזה. את ניצחת.
עכשיו אפשר לפרוש בשקט.