עפיפונים

רקמת צלבים cross stitch

רקמת צלבים (cross stitch) היא סוג פופולארי של רקמה, שבה התכים הם בצורת איקסים. כשהייתי ביסודי הייתי רוקמת ותופרת ביד, ולאחרונה מדגדג לי מאוד לחזור לזה, במיוחד בגלל שאני חשופה כל יום לרקמות משגעות שאני מוצאת בבלוגי עיצוב וב-Pinterest. לצערי אני לא זוכרת כלום מסוגי התכים השונים, אבל אני מניחה שאם בכיתה ה' הייתי מסוגלת, גם עכשיו אוכל ללמוד את המלאכה, כשיהיה לי זמן להשקיע בכך, כמובן.

לפני כמה שבועות נרשמתי לסדנת רקמת צלבים אצל רונית ברקאי, הפועלת תחת השם RB Design. מצאתי אותה דרך הפייסבוק. רונית רוקמת כבר מעל ל-30 שנה. דירתה התל אביבית המקסימה מלאה בדוגמאות של רקמות מעשה ידיה, וכן ברקמות שאספה עם השנים בשווקי פשפשים – ממש פיסות מההסטוריה. רונית היא אישה מדהימה, והתחברתי אליה מיד. היא עסקה שנים בתחום המתמטיקה והמחשבים, עד שהחליטה לעשות הסבה לפול-טיים יצירה. בעודנו רוקמות ומקשקשות הסתבר לי שיש לנו דעות דומות כמעט על כל דבר. יצאתי מוקסמת ממנה, מאישיותה ומהרקמות המדהימות. המיומנות פשוטה ביותר – כל אחד יכול.
זה כרטיס הביקור של רונית ודוגמאות מעבודותיה. ניתן להזמין אצלה תמונת רקמה  לאירוע של לידת ילד, והיא מעצבת גם מוצרי נייר עם הדפסים של עבודותיה.

(התמונה מדף הפייסבוק של RB Design)

אם נצא רגע מהקופסא, את המראה של רקמת צלבים אפשר ליישם בעוד דרכים ובמדיות שונות.

רקמת צלבים מבוצעת על בד אריג, שהחוטים שלו הם בשתי וערב. בצורה דומה ניתן "לרקום" על חפצים אחרים הבנויים בשתי וערב – כמו כיסאות מתכת, ספסלים, גדרות, רשתות של דלתות וחלונות, ואפילו מחבט בדמינגטון.

(מהבלוג Dudua Dudua)

 

(מהבלוג Bloesem Kids)

 

(מהבלוג Aesthetic Outburst)
 

דנה ישראלי מוכרת בחנות שלה חיתוך עץ מחורר, שניתן לרקום עליו ברקמת צלבים.

וגם דקאלים במראה רקמת צלבים.

(התמונות משם)
 

את מראה האיקסים אפשר ליצור גם בצבע.
למשל, על קירות:

 

(מהבלוג Explanation Required)

 

בטושים על נייר חשבון משובץ:

(מהבלוג Kifli 'es levendura)

 

הדפס דיגיטלי על גלויות (למכירה בחנות Mooi באתר מרמלדה מרקט. התמונה משם. יש גם בדוגמת ורד).

בטושי פרמננט על עציצים ושאר חפצים:

(מהבלוג IDA Interior LifeStyle)

 

ואפילו…. עם עוגיות!

(מהאתר Design*Sponge)

 

בבלוג The Zen of Making יש הדרכה להכנת חותמת בצורת איקס, עבור עיצובי רקמת צלבים (התמונה משם).

 

אתם מוזמנים לשתף, פה או בדף בפייסבוק, אם נתקלתם בעוד דוגמאות מעניינות ליישום המראה של רקמת הצלבים 🙂

 

 

 

 

 

פעילויות בוץ לילדים במשק ברזילי במהלך החופש הגדול

משק ברזילי היא מסעדה צמחונית אורגנית עם אווירה קסומה, ששוכנת במושב ירקונה. גם השנה יצאה המסעדה עם פעילות קיצית לילדים, ואני הוזמנתי עם אייל ויאיר לסקר את הפעילות. בשנה שעברה הפעילות הייתה בסימן גן הירק שבמקום, והשנה מדובר בפעילות אקולוגית המתמקדת ב – בוץ!

אני מזהירה מראש, עבור הפולניות חולות הניקיון שבינינו מדובר בתמונות קשות. אני רק רוצה להזכיר לכן, שבעולמנו קיימות מכונות כביסה שמורידות בוץ מצוין. את החיוך וההנאה של הילדים יהיה הרבה הרבה יותר קשה להוריד 🙂

בחצר המקום הקצו מתחם עבור הפעילות, בו נבנה פסל ענקי של מעין לטאה – מבוץ כמובן. הילדים טיפסו והלכו עליו.

נטע המדריכה הכינה את תערובת הבוץ והחימר, שאחר כך תשמש לפעילות. אייל עזר לה ללוש ולפרק את גושי הבוץ. יאיר מילא דליים בחציר, שיתווסף אחר כך לתערובת.

אחרי שתערובת הבוץ היתה מוכנה, נטע לקחה את הילדים לסיור בגינה, כדי לקטוף עשבי תיבול להכנת תה צמחים.

ובדרך, גם קטפה מלפפון אורגני ישר מהגינה. יאיר מיהר לנשנש.

נטע טיילה עם הילדים בין הערוגות והצביעה על הירקות והצמחים השונים.

לאחר מכן, התחלנו בפעילות הבוץ, המתקיימת בסככה מקורה. בסככה יש ספסלים הבנויים מצמיגים של מכוניות שעליהם שכבות בוץ. הילדים בנו עם נטע שכבה נוספת על אחד הספסלים.

ואז הם נראו ככה:

לאחר מכן הם הכינו עם נטע כדורי בוץ עם זרעים. נטע סיפרה על השיטה, שפותחה בסין, שבה מהדקים זרעים לתוך כדורי בוץ וכך שותלים אותם באדניות או בשדות. בצורה כזו הציפורים לא יכולים לאכול את הזרעים.

זה אולי נראה כמו לכלוך, אבל תחשבו על זה כפעילות סנסו-מוטורית, שחשובה מאוד לילדים.

תוך כדי הפעילות, התבשלו להם הצמחים שאספנו מקודם בתוך סיר על גזיה. התקבל תה ריחני ונהדר. אייל שתה 4 כוסות.

אחרי שהסתיימה הפעילות, הילדים היו ממש רעבים, אז נכנסנו למסעדה לאכול משהו. הזמנתי להם ארוחות ילדים, שהיו פשוט מעלפות.

יאיר אכל פיצה מקמח מלא, עם גבינה של נאות סמדר, שהגיעה עם ירקות חתוכים. מנה גדולה ומשביעה. זו אחת הפיצות הטעימות ביותר שאכלתי. לא התאפקתי ונשנשתי מהצלחת שלו.

אייל אכל פנקייק ענקי מקמח מלא, עם סילאן ורוטב וניל (ממקל וניל אמיתי), שהגיע עם סלט פירות. הוא ניקה את הצלחת לחלוטין.

ובאופן כללי, מדובר במקום מקסים עם לוק כפרי ואווירה נהדרת. המחירים נוטים כלפי מעלה, אבל לטעמי האיכות והאווירה שווים את זה. אלו ללא ספק ארוחות הילדים הטובות ביותר שנתקלתי בהן עד כה.

הפעילות לילדים עולה 20 ש"ח ומתקיימת בימים א'-ה' בשעות 17:30-19:00 וביום שישי בשעות 9:00-10:30, במהלך כל החופש הגדול. פרטים מלאים באתר.

שיחות על החיים עם אייל #37 (וגם יאיר משתתף)

מקווה שאוטוטו הם יתחילו לדבר יותר ביניהם, ואני רק אצטרך לשלוף את הסמארטפון ולהקליט…

ילד דיגיטלי

אייל: אמא, יש בעולם משהו שהוא יותר חזק מקיסר?
אני: אהמממ…. אני חושבת שלא. אני לא בטוחה.
אייל: תחפשי בגוגל. אפשר למצוא שם הכל.

אני: תעמדו רגע בשקט, אני מנסה לצלם אתכם.
אייל: אמא, אחר כך תשימי את זה בפייסבוק כדי שכולם יוכלו לעשות לך לייק!

 

ילד קוסמופוליטי
כחודש לפני נסיעתנו לברלין
אני: אייל,  עוד חודש אנחנו טסים לברלין. זו עיר בגרמניה.
אייל: איזו שפה מדברים שם?
אני: מדברים שם גרמנית. אני אלמד אתכם כמה מילים. למשל, "דנקה" זה תודה…
אייל: אהההההה, לא צריך, אימא. אני פשוט אדבר איתם באנגלית.

 

סיפור המעלית
מקרה שקרה
: הזמנו מעלית בקומת החניון בבניין שלנו. יאיר החליט להיכנס למעלית לבדו. הדלת נסגרה והוא מצא את עצמו עולה לבדו אל על… כשבעלי עולה בעקבותיו במעלית השנייה ומנסה לאתר את הילד. אחרי בכי, חיבוקים מאבא ואימא, ואחרי שסיפר את כל הסיפור לחמודי החתול, הוא נרגע.
כמה שבועות לאחר מכן, כשחזרנו מהגנים…

אני: ילדים, תזמינו מעלית.
יאיר: פעם אני עליתי לבד במעלית.
אני: נכון, והיית מאוד גיבור ואמיץ, ואחר כך אבא מצא אותך.
יאיר: נכון. (פונה לאייל) אייל, פעם אני עליתי לבד במעלית.
אייל (בפסקנות):  יאיר, אבא ואימא תמיד ישמרו עלייך.

 

סיום גן חובה
אייל: אימא, יש לי גם דמעות של שמחה וגם דמעות של עצב. דמעות של שמחה כי אני עולה לכיתה א'. דמעות של עצב כי אני נפרד מהחברים שלי.

אחר הצהריים חמוד (בתמונות אינסטגרם)

אתמול היה לנו אחר הצהריים ממש נחמד. מאז שהתחיל הקיץ, גם אני וגם הילדים מאוד מאוד עייפים אחרי הצהריים, ואני מניחה שזה בגלל החום. הילדים רובצים עם חמודי החתול על הפופים שלהם ונחים במשך לפחות שעה, עד שהם מצליחים להרים את עצמם לעיסוקיהם…
אתמול נקבעה לי שיחת הורים בגן של יאיר, כך שלו"ז אחר הצהריים שלנו היה הפעם שונה.
בזמן שאני והגננת משוחחות, הילדים השתעשעו עם בלונים שקיבלו מאחת הסייעות. זה תמיד משעשע אותי לגלות איך הדברים הכי קטנים ופשוטים הם אלו שגורמים לאושר כל כך גדול.
רוח קלילה שנשבה גרמה לבלונים לעוף מעט הצידה באוויר בכל זריקה שלהם למעלה, למצהלות הילדים.

בדרך הביתה יאיר דרש שנכין היום עוגיות, ובצורת פיל. הבריזה הקלילה בגן של יאיר, והישיבה הרגועה שם בצל, הצליחה להשיב את נפשי ונתנה לי אנרגיות. הכנתי בצק  (עוגיות ג'ינג'ר), רידדתי, הלכתי להביא את חותכן הפיל, וכשחזרתי גיליתי את הדבר הבא… אני קוראת לזה: "חותם של חתול על מדיית בצק עוגיות".

קרצתי פילים, יצרתי עיניים ופה מסוכריות לקישוט עוגות, ואפיתי.

בעלי התחיל ללמד את אייל את משחק השחמט. אחרי שכל אחד מהילדים זלל שני פילים, אייל החליט שהוא רוצה להעביר הלאה את הידע ליאיר, ונתן לו שיעור שחמט פרטי.

ארוחת ערב של טוסטים עם גבינה צהובה וקטשופ, מקלחת, סיפור (הספר החמוד "עכבר הספרייה"), ושיחה מתוקה עם אייל על קורותיו בגן ובצהרון, וכמה כיף זה יהיה כשילמד בכיתה א' לקרוא, ויוכל לראות סרטים באנגלית עם תרגום. לילה טוב…. הולכים לישון.

ושוב נצאה אל הדרך…

רשומת התגובה לא בכל מחיר, על נשים שעוזבות את שוק העבודה, זוכה להדים רבים ואני שמחה מאוד על כך. אשמח אם תקראו ותפיצו אם עדיין לא עשיתם זאת.

ולנושא אחר, המעסיק אותי בימים אלו – המשקל שלי. נראה כי נפלתי לדפוס שבו ביום ראשון אני מתחילה דיאטה, שורדת יומיים במקרה הטוב, מרימה ידיים, עוברים כמה שבועות שבהם אני מעלה עוד במשקל, ושוב מחליטה להתחיל דיאטה, וכך הלאה. בסופו של דבר אני מוצאת את עצמי עכשיו שוקלת יותר מאשר ביום הלידה של יאיר.
בין מטלות החיים, נושא המשקל שלי הוא באמת אחד הנושאים שיש לי הכי פחות זמן פנוי, מוטיבציה וכוח לעשות איתם משהו.  יש לי גנים של נטייה להשמנה (זו אמת – עשיתי בדיקה גנטית וזו היתה אחת האבחנות), הרגלי אכילה קלוקלים ביותר, נטייה חזקה מאוד לאכילה רגשית, וחיבה לממתקים. כל זאת בשילוב של חוסר עמוק ועצום בכוח ואנרגיות, לא תורמים למצב.

הבעיה היא שעכשיו אני לא יכולה להתעלם מהמצב יותר. אני חושדת שהמשקל מתחיל להשפיע עליי לרעה, מעבר לכך שקשה לי להסתכל על עצמי במראה או בצילומים, ולכך שאין לי מה ללבוש כי כלום לא עולה עליי. אני מרגישה שאני מתעייפת הרבה יותר בקלות, שקשה לי לצלוח את חיי היומיום – גם בגלל המאמץ של לסחוב 30 ק"ג עודפים על גופי, שלא בא לי לצאת מהבית כי כל סאגת ההתלבשות נורא מעיקה, שאני נמנעת מללבוש שמלות שאני כל כך אוהבת כי הירכיים משתפשפות לי אחת בשנייה.

חברה התחילה ללכת לשומרי משקל ואני החלטתי להצטרף אליה.

זו הפעם השלישית שלי בשומרי משקל. הפעם האחרונה הייתה לפני 5 שנים, אחרי הלידה של אייל. רזיתי 18 ק"ג במהירות יחסית, הגעתי לחברות כבוד, והייתי רזה – מידה 36.
אחרי שנתיים נכנסתי להריון עם יאיר ומאז הלידה אני נאבקת.
אז למה נתתי לעצמי להגיע לעודף המשקל הנוכחי? למה לא חזרתי לקבוצה הרבה קודם?
אני חושבת שיש לכך כמה סיבות.
סיבה ראשונה, ואולי מרכזית – הרגשתי כמו כישלון. ניסיתי לרזות לבד, כי חזרה לקבוצה הייתה כמו הודאה – נכשלתי. השמנתי בחזרה. עכשיו אני מקבלת את העובדה שזו מחשבה טיפשית, שלהודות בחולשה זה דווקא חוזק, ושאני לא יכולה לעשות את זה לבדי. אני צריכה עזרה, ואין בכך שום דבר רע.
סיבה שנייה – בבוקר אני בעבודה, ואחר הצהריים אני עם הילדים. לא רציתי ללכת לקבוצה עם הילדים. אני הולכת אתם לקניות, לסידורים ולרופא (שלי) לפעמים, אבל לגבי הקבוצה (ורופא נשים), הרגשתי שאני צריכה לשים גבול. הפתרון בא ממקום לא צפוי – פתחו קבוצה במקום העבודה שלי. הסיבה הזו לא רלוונטית יותר.
סיבה שלישית – ההתעסקות. אני מרגישה כל כך עמוסה, כל כך מלאה במטלות ומשימות עד כדי חנק, כל כך חסרת כוחות ואנרגיה, שלהוסיף עוד מטלה לרשימה הרגיש לי הרבה יותר מידי.  מצד שני, אני מבינה שירידה במשקל ותחושת השליטה שבעקבותיה דווקא יעזרו לי להרגיש יותר חזקה.

אז זהו. אני יוצאת למסע, משתדלת להנמיך ציפיות, מבינה שזו דרך ארוכה ושזה ייקח זמן, מקבלת את התסכול מהמצב הנוכחי, אבל מזכירה לעצמי להסתכל רחוק רחוק קדימה. מה שהיה, היה. הולך להיות טוב יותר.

 

לא בכל מחיר

טלי חרותי סובר כתבה באפריל ב-The Marker על תופעה נשית חדשה  – נשים מוצלחות ומשכילות בנות 30 פלוס עוזבות את שוק העבודה וחוזרות הביתה, להיות אימא במשרה מלאה. בכך, מזהירה פרופ' דליה מור המרואיינת בכתבה, הן גורמות נזק לא רק לעצמן ולקריירה העתידית שלהן, אלא גם מדירות את רגלי בעליהן מהמשימות הביתיות ואינן נותנות לו לקחת חלק בהן!

קראתי את הכתבה ולא ידעתי אם לנחור בבוז, לגחך, או לנפץ את המסך מרוב כעס. מדוע זה מפתיע שנשים בנות 30 פלוס בוחרות לעזוב את שוק העבודה ולעשות לעצמן ולביתן? מה בדיוק מחכה להן שם בשוק העבודה הזה? נשים בעלות שני תארים, שנות ניסיון רבות, משקיעניות, תקתקניות, שנאלצות לקום כל יום בחמש וחצי או שש בבוקר, על מנת שהנסיעה לתל אביב תיקח רק חצי שעה ולא שעה וחצי, על מנת שיוכלו לצאת בשלוש וחצי או ארבע כי גם הנסיעה חזרה הביתה היא פשוט פקק אחד גדול, שנמדדות לפי מספר השעות שהן פיזית במשרד ולא לפי התפוקה שלהן (רמז – מס' השעות אף פעם לא מספיק), שנותנות את נשמתן, אך גברים יקודמו על פניהם או יקבלו את הפרויקטים ה"שווים" יותר, כי הם תמיד יוכלו להיות "שם" פיזית (למרות הקדמה, בשוק העבודה עדיין לא מאמינים בעבודה מרחוק), שפעם או פעמיים בשבוע עושות "יום ארוך" של 12 או 14 שעות (במקום 9) כדי להשלים שעות.

וכל זה בלי אתגרי העבודה עצמה, האחריות, הדרישות מהבוסים, ההתמודדות עם כפיפים וקולגות.

אכן, ממש גן עדן שלא ברור כיצד אותן נשים בוחרות לוותר עליו!!

ואז, יום אחד, הן פשוט לא יכולות יותר. רוצות את השקט שלהן, את החיים הפשוטים. לקום בבוקר ולשתות קפה בנחת בבית, ולא תחת ניאוני המשרד. לנשום. להפסיק את הלחץ והמירוץ הבלתי פוסק הזה. ל ח י ו ת.

אבל גם אז הן לא בסדר. הן לא מאפשרות לבעל לקחת חלק בעינייני הבית. וכשכן ירצו לחזור לעבוד, כבר אף אחד לא ירצה אותן.

הן לא בסדר, הבנתם? לא החברה הישראלית שמעודדת ילודה אבל לא חיים שפויים, שדורשת 9 שעות עבודה (כאשר מחקרים הוכיחו שיום עבודה של מעל 8 שעות פוגע בבריאות), שבה נסיעה של שעה וחצי מאזור השרון או השפלה לתל אביב בבוקר ואחה"צ היא שגרה, שכובלת את הגברים למשרד במקום לשלוח אותם בשעה שפויה הביתה, שבה שעות חשובות יותר מתפוקה, שבה יש אפלייה על פי גיל ומין. אנחנו אשמות, על כך שהגוף והנפש קורסים, על כך שאנחנו לא מסוגלות יותר לסבול בשביל שההון והשלטון יתעשרו על גבנו. על כך שאנחנו רוצות חיים שפויים.

אם יש משהו שמעצבן אותי כל כך, אלו אותן נשים כביכול-פמיניסטיות, שבמסגרת תוארן האקדמאי או תפקידן הציבורי מרשות לעצמן להטיף לנשים אחרות עד כמה הן לא בסדר. מדוע את לא מטיפה לשיפור תנאי ההעסקה בחברה הישראלית? קידום שיטות עבודה אלטרנטיביות שאינן דורשות נוכחות במשרד? צמצום שעות העבודה הארוכות? שיפור נושא התחבורה? צמצום כמות החופשות של מוסדות החינוך? יצירת מקומות עבודה בכל אזורי הארץ ובכל התעשיות?
חלילה, הרי להטיף לקבוצה של נשים אינטליגנטיות ומשכילות בדיוק כמוך, שבחרו אחרת, כי הן לא מסוגלות ולא רוצות לשלם את המחיר הכבד, זה כל כך הרבה הרבה יותר פשוט.

יאיר בן שלוש

מאיפה מתחילים? נראה כאילו רק מצמצתי, ופתאום עברו להן כבר 3 שנים מאז הלידה של יאיר. "פוצה" המתוק, כפי שאנחנו קוראים לו (יום אחד הוא יכעס עליי מאוד על חשיפת הכינוי הזה בפומבי, אני כבר מתארת לעצמי), נהיה ממש ילד גדול, ונראה כאילו הכל קרה פתאום, בהפתעה.
זו כנראה השיטה שלו. גם כשהיה תינוק. פתאום התחיל לזחול. פתאום התחיל לעמוד. פתאום התחיל ללכת. ועכשיו – פתאום התחיל לדבר שוטף. עבר מהגייה של מספר מילים ומלמולים לדיבור שוטף (קולח! כמו נהר! שטף בלתי פוסק!) של משפטים. עכשיו אנחנו מחכים שגם פתאום ייגמל מחיתולים…

החיוך הרחב, הצחוק המתגלגל, המבט הממזרי בעיניים הכחולות, העליצות שמובנת אצלו באופן כל כך טבעי ולא מתאמץ, האור שקורן ממנו… הוא irresistable. הוא לא הולך, הוא רוקד או מדלג או מקפץ. הוא לא נכנס למקומות, הוא פורץ אליהם עם משב רוח של נצנוצים. הוא מסובב ראשים, מושך מבטים. "של מי הילד הזה? איך משיגים כזה?" – שאלו אותי אנשים זרים בבדיחות הדעת לא פעם ולא פעמיים (התשובה שאני תמיד נותנת – "הוא הגיע מהבטן שלי והוא לא למכירה"). אני מוצאת את עצמי לפעמים מביטה בו ומנסה להבין – איך יוצרים כזו הילה? כזה קסם? כשאני אתו אני מרגישה שהקסם שלו נדבק גם בי קצת, ואני הופכת לפחות אפורה ודהויה ויותר צבעונית ומנצנצת.

גם השנה החלטתי לרכז רשימה של 10 דברים על יאיר (אתם מוזמנים לקרוא את הרשימות של גיל שנה ושל גיל שנתיים). אם הזמן עובר כל כך מהר, לפחות אנסה להקפיא אותו לרגע בבלוג.

1. יאיר אוהב מאוד את חמודי, החתול החדש שלנו, שרשמית שייך לאייל. באופן כללי הוא מעדיף חתולים על כלבים, לדעתי בגלל שהם קטנים יותר וגם לא נובחים (ליאיר יש שמיעה רגישה ונביחות של כלבים הרבה פעמים "מקפיצות" אותו). בתקופה הראשונה אחרי שאימצנו את חמודי, יאיר היה דורש "הביתה לחמודי" כשהייתי לוקחת אותו מהגן. גם היום, כל כניסה הביתה מלווה בדהרה לעבר חמודי, ליטופים וחיבוקים. פעם אחת גם שמענו אותו מספר לחמודי על משהו שקרה לו.

2. רכבות. הוא מאוד אוהב רכבות. כשנסעתי איתו בנתיבי איילון הוא ממש התרגש לראות את כל הרכבות שחלפו על פנינו. הוא עדיין זוכר איך נסע עם בעלי ברכבת לפני שנה.

3. דינוזאורים, אבירים, חרבות, רובים… כן כן.

4. הוא התחיל להרכיב פאזלים, כשהוא מעדיף בעיקר פאזלי רצפה. זה כיף גדול לראות אותו עוסק במלאכה – הוא מרוכז מאוד, ממיין את החלקים, משווה לתמונה שעל האריזה, מדבר לעצמו ("זה לא מתאים!", "הא, מצאתי!")…

5. הוא גם אוהב לשחק במשחקי דמיון ולהמציא לעצמו סיפורים.

6. הוא לא אכלן גדול, ומעדיף מלוחים על פני מתוקים. חובב אקטימל, יוגורט לשתייה ("משקה בוקר"), מיץ, עוגיות, ונאצ'וס/דוריטוס. גם אלו החריפים.  הוא אוהב להכין איתי עוגות, אבל לא אוכל אותן, ועד כמה שזה נשמע מוזר – הוא לא אוהב עוגות שוקולד. לאירועים אני תמיד מכינה לו עוגת בננות או תפוזים או גזר.

7. כשהוא בא איתי לקחת את אייל מהגן, הוא תמיד מקפיד לחבק את אייל. בשאר הזמן שהם ביחד הוא בדרך כלל דווקא חובט בו ללא הפסקה.

8. הוא קלט את מספר הקומה שבה אנחנו גרים, ומראה לי את המספר הזה בכל מקום (עיתונים, שלטים וכו').

9. ה"שמיכי" שלו הוא עכבר פרווה מאיקאה, העונה לשם "במבי" (וביחד עם המוצץ, מהווה חצי מ-"כוח צצי במבי"). מדובר באותו "עכברי" מהפוסט של גיל שנתיים. לא מזמן במבי נעלם, ובעלי המציא סיפור על כך שבמבי הלך לטייל (ונסע באוטובוס ועשה עוד כל מיני דברים), עד שהצלחנו למצוא אותו (זה לקח כמה ימים).

10. עם כל זה שהוא נראה כמו מלאך קטן, לבנבן ומתוק, הוא ילד עקשן שיודע טוב מאוד מה הוא רוצה, ולא יהסס להקים מבוגרים מרבצם, למשוך אותם בידם או להוליכם לעבר המטרה… כמו שאימא שלי אומרת: "הקטנצ'יק הזה לא פראייר".

יאירי שלי… אוהבת אותך עד הירח ובחזרה בחזקת מיליון. נשיקות וחיבוקים מאימא, לעוד הרבה הרבה שנים ארוכות, טובות ומנצנצות.

יאיר בן 3 – מסיבת גלידה

אחרי שבשנה שעברה ערכנו ליאיר מסיבת בריכה ליום הולדתו השני, החלטתי להמשיך בקונספט הקיצי גם השנה, והפעם בחרתי לערוך מסיבת גלידה, מאכל שאהוב מאוד על יאיר ואייל, וגם עליי 🙂
הצבעים שבחרתי לעיצוב המסיבה הם צבעי ורוד-ירוק-חום, שמזכירים לי את טעמי הגלידה תות (הטעם האהוב על יאיר) – פיסטוק – שוקולד.

הזמנו למסיבה חברים וקרובי משפחה עם ילדים בגילאים הקרובים לגיל של יאיר. ברוח הנושא ופלטת הצבעים, עיצבתי את ההזמנה למסיבה, שנשלחה במייל ואף הועלתה לאירוע בפייסבוק.

בחודשים שלפני המסיבה, ליקטתי השראה ברחבי הרשת, ושמרתי את כל הלינקים בלוח פינטרסט שהקמתי במיוחד עבור האירוע – ice cream inspired party.

החלטתי שאין טעם לערוך יום הולדת עם הפעלה ארוכה ומובנת, כמו במסיבות שערכתי לאייל (אבירים, דינוזאורים), כי יאיר עוד קטן בשביל זה. במקום זה הכנתי 3 הפעלות שונות (שבמהלך המסיבה צומצמו ל-2 הפעלות), ומי שרצה השתתף. זו הייתה החלטה טובה, כי במהלך המסיבה התברר לי, שרוב הילדים פשוט מעדיפים להתחפש בעזרת אביזרים מארגז התחפושות שלנו, ולשחק עצמאית אחד עם השני בשלל משחקי דמיון (אבירים ונסיכות, למשל), וכל דבר אחר סתם הפריע להם ליהנות אחד עם השני… הם גם מאוד התעניינו בסט השחמט הגדול שלנו ורצו ללמוד איך משחקים.
כפי שאמרה לי אחת החברות – כשיש חדר משחקים אטרקטיבי, כנראה שלא צריך יותר מזה.

במסיבה נכחו 16 ילדים, בגילאים בין שנתיים ל-8 (אני לא מחשיבה את 2 התינוקות המתוקים שנכחו גם 🙂 ).

קודם כל, הושבתי את כל הילדים על המחצלת, שאלתי אותם באיזו עונה אנחנו, מה אוכלים בקיץ, וביקשתי מכל אחד לספר על טעם הגלידה האהוב עליו (הרוב אוהבים שוקולד, וניל ותות).

הפעלה ראשונה: משחק הזיכרון של גביעי גלידה
כהשראה ממשחק זיכרון עם קלפים בצורת ארטיקים, שמצאתי בבלוג  eat drink chic, הכנתי בצורה דומה משחק זיכרון עם קלפים בצורת גביעי גלידה. עיצבתי את התמונות במחשב, ובעלי גזר , הדביק והכין את הקלפים. בסופו של דבר, המשחק הזה מתאים לילדים קצת יותר גדולים מגיל 3, לדעתי. גם כמות הקלפים שהכנתי (20 זוגות) הייתה גדולה מידי בדיעבד.

הפעלה שנייה: פעילות יצירה – עיטור וקישוט גביעי גלידה מקלקר
בהפעלה הזו כמעט כל הילדים השתתפו, ונהנו מאוד לצבוע ולהדביק.
יצרתי גביעי גלידה מחרוטי קלקר וכדורי קלקר שהשחלתי על שיפוד. סידרתי שולחן יצירה עם מדבקות, צבעי טוליפ וצבעי גואש. הילדים צבעו ועיטרו את גביעי הגלידה שלהם. כל ילד צולם עם היצירה שלו, ובסוף "תקע" את הגביע שלו באחת האדניות לייבוש. הילדים מאוד אהבו את ההפעלה הזו.

בנוסף לכך, הכנתי לילדים מדבקות טאטו בצורת גביעי גלידה וכדורי גלידה בכל מיני צבעים, שהדפסתי על נייר טאטו מיוחד שקניתי ב-ebay. הכוונה הייתה שכל ילד יבחר גביע וכדורי גלידה לפי רצונו, ואני אדביק על הילדים את מדבקות הטאטו. אחרי היצירה רוב הילדים רצו לאכול או לשחק עם התחפושות, והייתה גם רוח שהעיפה לי את המדבקות, אז ויתרתי על ההפעלה הזו.

מדבקות הטאטו שעיצבתי

העיצוב של המסיבה היה, כאמור, בצבעי ירוק-ורוד-חום. קישטנו את המרפסת עם בלונים. לצערי לא מצאתי בלונים חומים.

שולחן הכיבוד עוצב בצבעי המסיבה: סכו"ם ירקרק, צלחות ורודות וירוקות, מפיות ירוקות, כוסות ורודות. מפת השולחן והמגשים היו בצבעי לבן / שקוף / בז', כדי שלא להאפיל על הירוק והוורוד.
הגשנו חטיפים מלוחים (במבה, דוריטוס, בייגלה), מרשמלו, סוכריות גומי ורודות, בורקסים מבצק פילו במילוי גבינה, כדורי פירות בגביעי גלידה, וקאפקייקס שוקולד עם ציפוי ורוד-ירוק. לצהריים הגשנו צ'יפס בתנור ונקניקיות.
כקינוח הקמנו דוכן יוגורט "עשה זאת בעצמך" (DIY) עם בופה של תוספות שונות. כל אחד הרכיב לו את מנת היוגורט האישית שלו, עם התוספות החביבות עליו.

כל הפרטים בפוסט על יום ההולדת בבלוג הבישול שלי, "פשוט מבשלת".

עוגת יום ההולדת הייתה בצורת גביע גלידה, ובצבעי המסיבה.

 

הייתה מסיבה צבעונית וכיפית 🙂 יום הולדת שמח ליאיר המתוק שלי!!

חברתי מירב נשאה בתפקיד "צלמת הבית" ורוב הצילומים כאן הם שלה. תודה מותק על העזרה!!

שיחות על החיים עם יאיר #3

לקראת גיל שלוש, יאיר החליט לפרוץ את הסכר ולהתחיל לדבר ולדבר ולדבר. אני לא יודעת אם להגדיר את השיחות שלי עם יאיר כממש "שיחות". פשוט כל דבר שהוא אומר, יוצא איכשהו כל כך מצחיק וחמוד, כך שכנראה שגם אם הוא יגיד את הדברים הכי בנאליים בעולם, זה יישמע לי כפוסט-worthy.

פרספקטיבה
יאיר, אייל וחבר של אייל רצים בבית תוך כדי משחק. יאיר נופל וחוטף מכה.
אני (כועסת): היי! תזהרו שם עליו! הוא יותר קטן ממכם!
יאיר (תוך כדי בכי תמרורים): אני לא קטן אני גדול!!!

……..

היה קורה בערך פעמיים ביום עד שלמדתי לקח
יאיר: אימא, קיבלתי מכה…
אני: אוי, מסכן קטן שלי, מה קרה?
יאיר: אני לא קטן אני גדול!!!
אני: סליחה, מסכן גדול שלי….

שאלה
יאיר
: אימא, איפה אבא?
אני: אבא בעבודה.
יאיר: אבל מה הוא עושה שם?!

מה לא ברור?
יאיר
: אימא, (אני) רוצה עוד!
אני: עוד מה?
יאיר: רוצה עוד!
אני: אבל עוד מה???
יאיר: רוצה עוד (א)מרתי לך!!!

ולקסם הבא שלי…
יאיר (מחזיק חתיכה של דוריטוס): אמא, תראי קסם!
אני: כן יאירי.
יאיר מכניס את החתיכה לפה ואוכל אותה.

 

ירושלים של זהב ודם

סליחה על הכותרת שאולי תזעזע, תפגע או תצרום לחלק מכם. זו פשוט האסוציאציה שעלתה בי למראה הציור שאייל צייר בצהרון ביום שני. כבר במבט ראשון היה לי ברור שמדובר בחומות ירושלים, כיפת הזהב ומגדל דוד (וביניהם מציצה גם כיפת הכסף). התפעלתי מאוד מהריאליזם של הציור.
ביקשתי מאייל שיתאר לי מה צייר, ולאחר סקירה של המקומות (הוא קרא למגדל דוד מגדל שלמה משום מה), הוא הצביע על הצבע האדום שבציור וציין: "הצבע האדום זה הדם שנשפך שם בכל המלחמות".
אני מודה שהוא השאיר אותי בפה פעור. אני מניחה שהם למדו על ירושלים בגן לכבוד יום ירושלים שחל ביום ראשון (אני לא דיברתי אתו על הנושא). תשומת הלב לפרטים, החשיבה העמוקה והרגישות שהתבטאו בהחלטה שלו לצייר (ולציין בפניי) את מחיר המלחמות, ריגשו אותי מאוד.
הילד הזה מדהים אותי בכל פעם מחדש.