ריאליזם
אני רואה עם הילדים את "נני מקפי 2". האבא נלחם בצבא הוד מלכותה, והאם והילדים נותרו לתחזק את החווה המשפחתית.

ילד בסרט: למה אבא לא כותב לנו? כבר עברה שנה מאז שהוא כתב לנו!
אמא בסרט: מה פתאום… עברו רק 3 חודשים, הנה תראה בעצמך. אבא בצבא, ומעבירים אותו לפעמים ממקום למקום….
אייל: הוא מת.
(למודאגים – זהירות ספוילר! – האב כמובן שלא מת. בסוף הכל מסתדר)

ימי התום
אני ואייל שומעים את השיר "לא מוותר" של דודו אהרון.
אני (שרה בקולי קולות עם הדיסק): "אל תוותרי, תני הזדמנות, מבטיח לך שאת עוד תחייכי…"
אייל: אמא, מה זאת אומרת? למה הוא שר לה לא לוותר?
אני: זה שיר על זוג אוהבים שמשהו מפריד ביניהם, והוא שר לה שלא תוותר והם עוד יהיו ביחד.
אייל: מה מפריד ביניהם?
אני: כל מיני דברים יכולים להפריד ביניהם. למשל, אולי ההורים שלהם לא רוצים שהם יהיו ביחד…
אייל (בזעזוע): אבל הם אוהבים אחד את השני!! למה שההורים שלהם לא ירצו שהם יהיו ביחד?!

תיאום כוונות
אני מקפיצה את הילדים להורים שלי.
אייל: אמא, רציתי שתקני לנו ארטיק אנגרי בירדז ושנאכל אותו אצל סבתא.
אני: אייל,  אני לא אסע לקנות ארטיקים ואז אחזור לפה להביא לכם אותם. אני יכולה לקנות לכם ארטיקים, ובערב כשתהיו בבית אז תאכלו אותם.
אייל: אבל אני לא רוצה לאכול אותם בבית! אני רוצה לאכול אותם אצל סבתא!
אני: אייל, אני מצטערת, אבל או שאני אקנה עכשיו ותאכלו אותם אחר כך בבית, או שאני לא אקנה בכלל.
אייל: אז לא צריך, אל תקני ארטיקים בכלל.
אני: טוב.

מאוחר יותר, בבית

אייל: אמא, קנית לנו ארטיקים של אנגרי בירדז?
אני: אבל אייל, אמרת לי לא לקנות!
אייל עושה פרצוף המום, הולך הצידה לחשוב, חוזר
אייל: אמא, בפעם הבאה, אל תקשיבי למה שאני אומר. תקשיבי למה שאני מתכוון ורוצה באמת.

תיאום כוונות #2
אני שומעת עם הילדים את הדיסק (המומלץ!) "ילד של חלום" של אריק איינשטיין. מתנגנן לו השיר "כשאת בוכה את לא יפה".

אייל: אמא, זה לא יפה להגיד למישהי כשהיא בוכה שהיא לא יפה!!!!
אני: נכון.
אייל חושב
אייל: אההההה, הבנתי!! הוא לא באמת מתכוון לזה!! הוא אומר לה ככה רק בשביל שתפסיק לבכות!

ולסיום, השיר האהוב על אייל מתוך האלבום "ילד של חלום" – "ברלה צא". ציטוט: "יש הרבה יפה בעולם / ברלה צא, צא. / ושמחה גדולה תהיה אז בגן, / ברלה צא, ברלה צא". מציעה זאת גם לכם.

עבר המון זמן מאז שפירסמתי פוסט של שיחות על החיים עם אייל (הפוסט האחרון בסדרה היה בספטמבר). זה לא שהילד הפסיק להפיק פנינים.  אפילו מבחינה סטטיסטית אני מניחה שזה הגיוני וסביר שילד כמוהו, שמדבר בלי הפסקה, מתישהו יוציא מפיו דבר חוכמה אחד או שניים או שלוש.  האשמה היא בי – אני שוכחת לכתוב, ולפעמים שוכחת גם מה הוא אומר…. החיים זורמים והזמן עובר….
אנסה לסכם כמה היילייטים מהתקופה האחרונה, כי בכל זאת חבל.

מסר לחיים
אייל (מצטט את בעלי, כפי שהתברר לי לאחר מכן): "לא חשוב שהחיים יהיו ארוכים, חשוב שהם יהיו טובים".

אחווה
אייל: אמא, בזכות יאיר הפכתי לאח!
אני: נכון.
אייל: אני בן שש, אבל בתור אח אני רק בן שלוש, כי יאיר בן שלוש.

החיים בגלידה
אנחנו עוברים ליד אייסברג. יאיר ואייל מבקשים שנעצור ונאכל גלידה. אני מחליטה להסכים.
אייל: אמא, אני אוכל גלידה וגם יאיר יאכל גלידה.
אני: ומה איתי?
אייל: גם את תאכלי גלידה.
אני (צוחקת): אתה מרשה לי?
אייל: את לא צריכה שאני ארשה לך. את אמא. את מחליטה  ועושה מה שאת רוצה. ולפעמים מחליטה גם עליי.
אני: אוקיי.
אייל: חוץ מזה, אני רוצה שתאכלי גלידה, כי ככה לכל אחד מאיתנו יהיו טעמים אחרים ונאכל לטעום אחד מהשני.
אני: נכון.
אייל: אני אתן לך לטעום משלי, ואת תתני לי לטעום משלך, כי זה עושה אותך שמחה. אני אוהב כשאת שמחה.

העתיד
לאייל יש תכנית מפורטת מאוד שכשהוא יהיה גדול תהיה לו חברה לייצור ברזים.
אני: אייל, למה החלטת דווקא לייצר ברזים ולא משהו אחר?
אייל: כי אני רוצה לעבוד במשהו שעושה טוב לאנשים.
אני: אז למה דווקא ברזים?
אייל: כי כשלאנשים יש ברזים, הם משתמשים בהם לנקות את הידיים שלהם, וזה שומר עליהם בריאים, וככה זה עושה להם טוב.

העתיד #2
אייל: אמא, כשאני אהיה גדול, אני אעבוד בכל מיני מדינות, וככה יהיה לי כסף מכל המדינות האלו. וכשאני אעבוד באנגליה אני אקח אותך איתי, כי אני יודע שאת אוהבת את אנגליה, ואם תרצי לחזור הביתה לפני שאני אסיים את העבודה שלי, אני אחזור איתך הביתה, ואז אסע לאנגליה בחזרה, עד שאני אסיים את העבודה שלי שם, ואז אני אחזור.

תל אביב
אייל: אני אוהב לבוא לתל אביב, כי זאת עיר עם הרבה כלבים.

למעשה אייל כבר בן 6 ושבועיים וקצת. יש לי אינספור סיבות מדוע לקח לי כל כך הרבה זמן לשבת ולכתוב את הפוסט הזה – מחלות, עיסוקים, אירועים, חיים אינטנסיביים ועוד ועוד.

בתכל'ס, זה פשוט מאוד. אני עדיין לא מעכלת שאני אמא לילד בן 6. גיל שש זה גיל, בכן… גדול! אוטוטו כיתה א'. עוד 7 שנים בר מצווה.  נראה כאילו הילדים גדלים נורא מהר ואילו אנחנו מתבגרים לאט…

אני לא חושבת שהילדים שלנו צריכים לשמש לנו כמורי דרך, כגורואים, כמלמדים  או כמתווי מדיניות. ילד הוא ילד, והוא לא צריך לשאת על כתפיו את המשא של הוריו והגידול שלהם. עדיין, אני מוצאת את עצמי מסתכלת על אייל מהצד ומשווה בינו לביני – גם מול רחלי המבוגרת וגם מול רחלי הילדה – ומנסה ללמוד מהמראה שהוא מציב לי, מעצם היותו הילד שלי והיותי אמא שלו, מעצם היותי אחת הדמויות בחייו שמהן הוא לוקח דוגמא מתוך התבוננות, ומצד שני גם מנחות אותו ומחנכות אותו ישירות.

אייל הוא ילד מופלא. אני מוצאת את עצמי עוצרת לפעמים, ומשתאה (בפה פעור מחשבתי) מול החוכמה שלו, היכולות שלו, הנוכחות שלו.
אייל אומר שאחת האינטליגנציות שלו היא היכולת שלו לתקשר עם בעלי חיים, ולהבין אותם. זה כל כך נכון. כמה אהבה ורוך זורמים בינו לבינם. הוא היה שמח לבלות כל יום בגינת הכלבים בגן מאיר, אם זה היה אפשרי. בינתיים הוא מסתפק בשלושת החתולים שלנו, ובמיוחד בחתול השלישי שאימצנו במיוחד בשבילו. הוא העניק לו את השם "חמודי", ישן איתו במיטה, מלטף ומחבק איתו בכל הזדמנות. אפשר ממש לחוש פיזית את האושר שזורח ממנו. "אמא, מזל שהספקנו לאמץ את חמודי לפני שמישהו אחר עשה את זה", אמר לי. "בלילה אני כבר לא מפחד, כי אני לא לבד. חמודי איתי". ואני מרגישה איך כל התאים שלי נמסים לנוכח האהבה הקורנת הזו.

הוא מדבר. המון. מסביר. מלמד. מנהל. ממציא. משפר. מדמיין, ומצייר בפרטי פרטים. נכנס לעומק לכל נושא שמעניין אותו. רוצה לדעת עליו פרטים, שואל שאלות, ואז ממשיך וממציא פרטים, רעיונות ומסקנות משלו.
לאחרונה התחיל להתעניין באל-מוות: זומבים, שדים, ערפדים וכו'. מיד המציא לו כמה דמויות אל-מוות בעצמו, עם תכונות מפורטות כמובן.
רוצים למשוך את תשומת ליבו? ספרו לו משהו חדש ומעניין שהוא לא יודע. או שתראו לו כלב או חתול.

עם כל החוכמה המיוחדת שלו, אני כל הזמן מזכירה לעצמי שהוא עדיין ילד. הוא אוהב מאוד לחבק ולנשק. הוא צריך את המגע והליטופים. כשאני ויאיר באים לקחת אותו מהגן בסוף היום, שניהם מתחבקים. יאיר מאוד אוהב ומעריץ אותו.

בזמן האחרון (אולי בהשפעת הארי פוטר?) אייל החליט שהוא יודע לעשות קסמים. אין לי ספק שהוא צודק. הוא כולו קסם אחד גדול.

לעוד שנים רבות, ארוכות וטובות.