גודלתי לאורה של המדיניות הפולנית הידועה – "don't ask don't tell". לא שואלים כלום, לא מספרים כלום, אף אחד לא צריך לדעת מה קורה אצלנו.
אני לא ממש מאמינה בזה. להפך, אני מאמינה מאוד גדולה בשיתוף. מי שמחובר אליי בפייסבוק, יודע שאני מקפידה לדווח בפייסבוק על מעלליי, רעיונותיי, דעותיי, רגשותיי ושאר ירקות באדיקות ובהתמדה. אני משתדלת לעשות זאת בכנות ובהומור. להיות אמיתית, לא קלישאתית ולא ליפול לבור הסטאטוסים העלאק-מתוחכמים, שאינם אלא ססמאות ריקות ותו לא.
כשהתחלתי את תהליך הדיאטה, היה לי ברור שגם פה אני נוקטת במדיניות השיתוף.
גם אם זה לא נעים. גם אם זה אומר שכולם יודעים שעליתי במשקל, שזללתי, שהירידה שלי איטית מאוד, או כל דבר אחר שאינו מעמיד אותי באור זוהר ומצליחני.
גם אם זה נראה מגוחך לפעמים להעלות תמונות של מה שאני אוכלת. במיוחד כשמה שאני אוכלת זה 2 פרוסות לחם שיפון עם גבינה לבנה 1% (מצד שני, באינסטגרם הכל נראה סקסי יותר).
גם אם יש סיכוי שאקבל תגובות פחות נעימות. או שיחשבו עליי דברים מוזרים. או שאקבל כל מיני עצות. שונאת שנותנים לי עצות בלי שביקשתי.
זה פשוט עושה לי טוב. זה משחרר. זה מאפשר לי להסתכל בעיניים פקוחות על התהליך, לא להיות לחוצה, ולא להיכנע למקומות האובר-פרפקציוניסטים שלי.
ועד כה, אני גם מקבלת המון המון תמיכה. תגובות מעודדות. לייקים משמחים. ב"עולם האמיתי" כבר הודו לי כמה בנות על החשיפה ועל ההשראה.
אני לא רגילה לקבל תמיכה כזאת. אני נדהמת לגלות עד כמה שזה עושה את ההבדל, התחושה הזו שאת לא לבד. גם אם זה וירטואלי. גם אם מעולם לא פגשתי חלק מהאנשים שעושים לי לייק. זה עוזר כל כך.
עד כה ירדתי 2.5 ק"ג, אני עושה ספורט (זומבה) פעמיים בשבוע, אבל ההישג האמיתי מבחינתי הוא השינוי בהרגשה שלי. אני מרגישה כל כך הרבה יותר טוב, גם גופנית וגם נפשית. חזקה ומחוזקת. משוחררת.
הדרך ארוכה היא ורבה, אבל בחיי שאני נהנית ממנה. זה, בעיניי, הכי הכי חשוב.