כשסיימתי את הספר "המוסד השמיימי" של אייזיק אסימוב, הרגשתי גאווה. גאווה על כך שביצעתי צעד חשוב בדרכי להשלמת ההשכלה הגיקית שלי. זה לא היה קל. לקח לי המון זמן לצלוח את הספר, גם בגלל שהיה לי קשה עם התרגום, וגם בגלל שלקח לי זמן לספוג ולהבין את העולם המדהים שיצר אייזיק אסימוב. בערך באמצע הספר התמונה התחילה להתבהר, ובסוף הספר החתיכות של הפאזל הסתדרו לי. אני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שהייתי צריכה לעבוד כל כך קשה בשביל ספר.
בעצם, אני כן זוכרת. זה היה כשקראתי את "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן (באנגלית). גם הוא ספר שיש בו עולם שלם שצריך להבין אותו – עולם שבמקרה זה התרחש במציאות ההסטורית שלנו – לשים לב לניואנסים, לקודים ולחוקים שיש בין השורות. אמנם הספרים האלו מאוד שונים אחד מהשני, אבל הדמיון ביניהם הוא שבשניהם צריך לצלול לתוך הטקסט וממש להבין.
למען האמת, רוב הספרים שקראתי לאחרונה לא ממש עונים לתיאור הזה. הם כולם ספרים טובים (טוב, לא כולם: "עיקרון הארבעה" די גרוע – ידעתי שלא הייתי צריכה לקרוא אותו בעברית, "באדולינה" פלצני משהו, "The Kite Runner" נחמד אבל לא מרגש, ו-"ההזדמנות האחרונה" קצת סתמי), אבל הקריאה בהם לא ממש דורשת התעמקות יתירה במובן שאני מדברת עליו. בינתיים זה די בסדר מבחינתי – הראש שלי עסוק גם בלימודים וגם בעבודה, וזה קשה לפנות אותו עבור התעמקות בספר. עדיין, אני קצת מתגעגעת להרגשה הנהדרת הזאת של לקרוא ספר משמעותי באמת.
כרגע אני מנקה קצת את הראש עם ספר של דן בראון, באנגלית (ראו ברשימת הקריאה. זה קצת מצחיק שאני קוראת באנגלית כדי לנוח מקריאת עברית…). אחר כך נראה לאיזה ספר אמשיך.