עפיפונים

10 שנות בלוג, 10 ימי השראה: ציפי לוין כותבת על שקיות

10 שנות בלוג, 10 ימי השראה

כבר כתבתי על הבלוג של ציפי לוין, מה יש לך גברת לוין?, במסגרת BlogDay 2011. ציפי היא אחת הנשים המקסימות – חייכנית, נהדרת, מפרגנת, מלאה בסטייל וטורפת את החיים בשמחה ועליצות – כאשר במקביל היא גם אימא לשניים ועובדת במשרה מלאה. הבלוג שלה עוסק בעיקר בלייף סטייל ותמיד משדר fun fun fun. כיף נורא לקרוא אותו ולהביט בצילומים הנהדרים.
ציפי המקסימה טוענת שהיא פולנייה אמיתית (והיא בכלל חצי הונגריה חצי רוסיה), למרות שאני לא מאמינה לה 😉
לכבוד יום הולדת 10 לבלוג, היא קיבלה השראה מהפוסט "שקיות" (אחד הפוסטים האהובים עליי כאן בבלוג), וכותבת על אובססיית השקיות הפרטית שלה. כמו כל דבר אצל ציפי – גם השקיות שלה נוטפות סטייל!

מוזמנים לתת קפיצה ל-"מה יש לך גברת לוין?" ולקרוא על השקיות של ציפי!

כל הפוסטים שמפורסמים במסגרת חגיגות יום הולדת 10 לבלוג מרוכזים בקישור הבא.

 

ציפי לוין - מה יש לך גברת לוין?

 

מאוסף השקיות של ציפי, קראו עוד עליהן בפוסט שלה

מאוסף השקיות של ציפי, קראו עוד עליהן בפוסט שלה

אמא, מה זה הפגנה? (צעדת העגלות ברעננה)

 

אייל: אמא, היום אנחנו עובדים בשוקולד, נכון?
אני: כן, אבל לפני שנעבוד בשוקולד, אני רוצה שתבואו איתי להפגנה.
אייל: מה זה הפגנה?
אני: הפגנה זה כשהרבה אנשים מתאספים ביחד, והם כועסים על משהו לא טוב שקורה במדינה, אז הם רוצים שכולם ידעו על זה, שיש משהו לא טוב במדינה, אז הם צועקים את זה ומניפים שלטים ובלונים, כדי שכולם ידעו, וכדי שהממשלה תשנה את זה.
אייל: טוב, אז נלך.
אני:  ההפגנה היא בגלל שהמחירים בארץ מאוד יקרים, וכל דבר עולה הרבה כסף, ובגלל זה קשה לחיות ולקנות את מה שאנחנו צריכים. מה אתה אומר? זה חשוב לעשות על זה הפגנה?
אייל: זה מאוד חשוב.

(מתנצלת על איכות התמונות, הן צולמו בסלולארי)

הילדים צעדו איתי היום בצעדת העגלות ברעננה. אני כל כך גאה בהם! (אני מודה ששוחד בדמות גלידה היה מעורב בעניין…)
אני מניחה שיאיר לא יזכור את זה, אבל הסברתי לאייל על המחאה, מה זו הפגנה ולמה מפגינים.
אני ובעלי אקדמאים, בעלי משכורות מעל הממוצע במשק, גרים באזור השרון, אנשים מחושבים שעוקבים ומנהלים את הוצאותיהם, ובכל זאת בקושי מצליחים לגמור את החודש.  המחירים עלו בצורה מטורפת במהלך השנים. הכל כל כך יקר, והמשכורות נשארות אותו דבר, אם לא יורדות.
הגיע הזמן לעשות שינוי.

 

 

 

 

חם? מתקרר?

עברנו דירה ביום חמישי שלפני יום כיפור. כצפוי, היינו צריכים לעשות מליון ואחד תיאומים וסידורים: המובילים, "YES" (טלויזיה), "HOT" (אינטרנט וטלפון), הובלת מכשירי חשמל, התקנת מכשירי חשמל, מתקן מים מינרלים, נציג חב' הגז, ניקיון וכו' וכו'.
אני ו(בעיקר) בעלי אנשים מסודרים. בעלי בנה אקסל עם כל המטלות והאירועים, מסודרים לפי לוח זמנים, עשה טלפונים לכל מי שצריך, וקבע זימונים מתאימים באאוטלוק שלו ובאאוטלוק שלי. מנהל פרויקט, ככה זה.
ההובלה נקבעה לשעה 7:00 בבוקר, ו-10 ימים לפני המעבר, בעלי תיאם עם "HOT" התקנה בין 11:00 ל-13:00, בהנחה שבשעה כזו כבר נהיה בדירה החדשה עם כל הציוד. כמובן שהשעה תועדה באקסל המהולל ואף נקבע זימון מתאים באאוטלוק.
ערב המעבר בעלי מקבל תזכורת ב-SMS: תואם ביקור טכנאי HOT למחר בין השעות 9:00 ל-11:00.
9:00-11:00? זו לא השעה שביקשנו.
בבוקר המעבר, בעוד המובילים עמלים, בעלי מרים טלפון ל"HOT" ומספר על ה-SMS שקיבל: זו בוודאי טעות.
לא! עונה לו נציגת השירות. זה מה שכתוב במחשב, אתה ביקשת בין 9:00 ל-11:00.
אבל זה לא יכול להיות! אני תיאמתי בין 11:00 ל-13:00!
זה לא מה שכתוב במחשב.
תקשיבי, כל הדברים שלנו עכשיו במשאית. את מבינה שזה לא יכול להיות שתיאמתי לשעה 9:00? אני בשעה הזו עדיין בדירה הישנה! הטלפון, המחשב והאינטרנט עוד לא הגיעו לדירה החדשה.
אבל זה מה שכתוב במחשב.
אז המחשב טועה! יש לכם פה תקלה. אני מבקש שתתאמו לי התקנה לשעה אחרת עוד היום! או מקסימום ביום שישי בבוקר.
אדוני, אי אפשר. עכשיו זו תקופה של חגים. אנשים תיאמו הרבה זמן מראש. אין בימים הקרובים התקנות פנויות. אתה תיאמת ב… אה, גם אתה תיאמת הרבה זמן מראש. טוב, אבל מתואם לך בין 9:00 ל-11:00."
בעלי על סף ייאוש: "אם מתואם בין 9:00 ל-11:00, אז איפה הטכנאי? למה הוא לא התקשר אליי עדיין? בדרך כלל מתקשרים חצי שעה מראש." (השעה היתה 10:00)
הוא לא חייב להתקשר אלייך
אה.
אני יכולה לתאם לך ליום שלישי אחרי יום כיפור
יום שלישי?? אתם הולכים להשאיר אותנו כל הזמן הזה בלי טלפון??
תמתין רגע בבקשה
< המתנה >
אדוני, אני בדקתי ואין התקנות פנויות היום, מחר או ביום ראשון. …
בעלי כבר ממש ממש מתרגז – טוב, את מבינה שיש פה תקלה? ושזו תקלה שלכם? את מבינה שצריך להפעיל פה קצת יצירתיות? הגיע הזמן שתציעי פתרונות! עד איזו שעה אתם עובדים? עד 19:00? אז אחרי שעות העבודה, בנוסף, מ-19:00 עד 19:30 שמישהו יבוא להתקין אצלנו! או שתדחפו את ההתקנה שלנו בין לבין!
ואם את לא יכולה להציע לי פתרונות, אז אני רוצה לדבר עם זה שמעלייך.

אדוני, מה אתה חושב, אני יודעת את העבודה שלי. כבר דיברתי עם המנהל שלי ואי אפשר.
אז אני רוצה לדבר עם המחלקה של הטכנאים
ברור, גם איתם כבר דיברתי, ואי אפשר, אני לא אומרת לך סתם. אני יכולה לתאם לך ליום שלישי.
בשלב זה בעלי נשבר – תואם מחדש ליום שלישי בין 15:00 ל-17:00.
זהו מעבר הדירה השלישי שלנו, ולקחתי את הסיפור הזה קצת קשה. בשני המעברים הקודמים "בזק" מיררו את חיינו (שבועיים בלי טלפון ואינטרנט, נציגות שירות שצעקו עליי ומה לא). ברגע שנכנס לתוקף חוק ניוד המספרים, עברנו מיידית ל"HOT" בתחושת חדווה על "הנקמה" הקטנה שלנו במונופול. ועכשיו מה? שוב שירות קלוקל? מה נעשה? נחזור לבזק? ננסה חברה אחרת של טלפון קווי? ומה עם תשתית האינטרנט?
בסופו של דבר, ביום שלישי התקשר הטכנאי ושאל אם אפשר להגיע ב-13:00 במקום ב-15:00 (נו? אז ביום חמישי אי אפשר היה לדחוף התקנה בין לבין?). הוא היה מאוד נחמד. תוך כדי הסתבר לו שההתקנה אצלנו בעייתית, אבל הוא לא ויתר, ניסה כל מיני דרכים, הסביר לי בדיוק מה הוא עושה בכל שלב, ובסוף התקשר למנהל שלו שיגיע. ביחד הם הצליחו להתגבר על הבעיה. כל הסאגה נמשכה כשעתיים, וכל הזמן הזה שניהם היו מאוד מנומסים ונחמדים. חוויה שונה לחלוטין מזו שהיתה לנו עם נציגת השירות.
בהתחלה הייתי "חמה" על "HOT", בזכות הטכנאי הכעס כבר התקרר, ועכשיו אני בעיקר מבולבלת: כיצד אסכם את חווית הלקוח שלי? שירות טוב? לא טוב?
רק אומר זאת, נציגת שירות יקרה: לא, את לא יודעת את העבודה שלך, למרות שהצלחת להתגבר על ה"תקלה". ככה לא מדברים ללקוחות. הטכנאי, למרות שלא הצליח להתגבר על התקלה בעצמו ונזקק לעזרה, דווקא כן יודע.

בעיית אימייל

יש לי בעיות עם תיבת הדואר שלי. אם מישהו שלח לי אימייל בשבועיים האחרונים ולא עניתי – כנראה שלא קיבלתי אותו. בבקשה שילחו שוב.

גן עירוני

שנת הלימודים מתחילה ב-1 בספטמבר, ואילו אני נולדתי ב-2 בנובמבר, ולכן עוד לא הייתי בת 3 כשנשלחתי לגן העירוני. במקרה שלי מדובר, למעשה, בגן של המועצה האיזורית, כי נולדתי וגדלתי במושב. כל בוקר היתה מגיעה ההסעה לקחתני, יחד עם שאר הילדים, למושב אחר (15 דק' נסיעה) שבו היה הגן.
פעם הזמנים היו אחרים. היום אין מצב שאסכים, שמישהו זר יסיע את הילד שלי ברכב אפילו לאחד מהרחובות הסמוכים.
לא היה לי טוב בגן העירוני. הייתי הכי קטנה בגיל, קטנה גם בגודל, רגישה, ביישנית ושקטה. הגננת לא אהבה אותי, או שפשוט לא הצליחה להבין מי זו הילדה הזו, או שלא הצליחה להסתדר עם כל הילדים, והיה יותר פשוט להתעלם מהילדה השקטה והביישנית.
בסוף השנה, הגננת אמרה לאמא שלי שאני לא חכמה במיוחד. היא פיספסה את העובדה שבגיל 3 וחצי כבר ידעתי לקרוא.
ב-1 בספטמבר, בגיל 3 וחצי, אייל התחיל ללכת לגן עירוני. היום זה כבר פחות מקובל. הרבה הורים משאירים את הילד בגיל הזה לעוד שנה בגן הפרטי – פחות ילדים, פחות חופשות, יותר אנשי צוות. הייאוש הוא יותר נוח. גן עירוני זה מסובך. חייבים להגיע עד 8:15, כי אחרת נועלים את השער. יש 34 ילדים. ב-13:30 הילדים עוברים לצהרון בגן הצמוד, עם צוות אחר וילדים קצת אחרים, עד 17:00. יש 28 ילדים. לא ישנים בצהריים, אוכלים מאוחר. מצב מורכב.
אייל הוא לא אני. הוא גבוה, ונראה גדול לגילו. הוא חברותי מאוד, מתחבר מהר ואין לו בעיה לשחק עם גדולים ממנו ועם ילדים שהוא לא מכיר. אם היה נשאר בגן הפרטי, הוא היה הילד הכי גדול שם. הילדים הקטנים לא היו מבינים את יצירות הלגו המורכבות שלו ואת סיפורי הדינוזאורים שלו. הם היו מרכיבים פאזל של 16 חלקים כשהוא כבר מרכיב 100 חלקים.
אז בחרתי לעשות את חייו יותר מורכבים – או מאתגרים, בעצם. בגן העירוני יש ילדים בגילו, יש גדולים יותר – יש עניין.
אני מקווה שתהיה שנה טובה ומאתגרת – לחיוב.

שיחות על החיים עם אייל (#8)

הילד שובר שיאים והכל בערב אחד. הייתי חייבת לתעד את זה.
מערכה ראשונה
אני מכינה לאייל צלחת עם ענבים ומסבירה לו שזה כל מה שנשאר ושאין יותר ענבים.
לאחר שאייל מסיים לאכול…
אייל: אני רוצה עוד ענבים.
אני: אין, אמרתי לך שנגמרו.
אייל: אני רוצה לראות!
אני: אין מה לראות. הם נגמרו.
אייל: אני רוצה לראות!
אני: אתה לא מאמין לי? טוב, אז בוא.
פותחים את המקרר, שם, במפתיע, אין ענבים.
אייל כועס מאוד.
אייל: אני רוצה ענבים!!!
אני: אין ענבים. מחר אתה ואבא הולכים לקניות ואז תקנו ענבים.
אייל: אבל אני רוצה ענבים עכשיו!!!! למה נגמרו כל הענבים???? למה גמרתם לי את כל הענבים???
אני: הענבים הם של כולם. כולנו אכלנו, ואתה עכשיו סיימת לאכול את מה שנשאר. מחר תלך עם אבא לקניות ותקנו עוד.
אייל, בפרצוף חמור: אני אחכה עד שאבא יחזור הביתה ואני אספר לו הכל!!!!! אני אספר לו את כל מה שעשית!!!!!!
(נשבעת לכם שהוא לא שמע את המשפט הזה ממני אף פעם)
מערכה שניה
השעה 19:30 ובעלי היה אמור לחזור הביתה לפני חצי שעה. אני מותשת ומטושטשת. אייל משחק עם הדינוזאורים שלו.
אני, נאנחת: אוי, מתי אבא שלך כבר יבוא הביתה…
אייל: אל תדאגי, כשהוא יבוא – הוא יבוא.
מערכה שלישית
אייל רגיל כל ערב לעזור לבעלי לרחוץ את יאיר, ואח"כ להתרחץ בעצמו. אך אבוי, יאיר נרדם ואייל נאלץ להתרחץ ראשון, דבר שמבחינתו גוזל ממנו את זכויותיו כילד הבכור, או משהו כזה. הוא מסרב בכל תוקף ללכת להתרחץ ומתחיל לכעוס וליילל.
אני: אייל, קודם כל תפסיק לבכות.
אייל: את רואה דמעות???? אין לי כמעט דמעות!!!!
(המצב נפתר בצורה מאוד פשוטה: אייל לא רצה להתרחץ, אבל גם לא הסכים ללכת לישון מלוכלך. שאלתי אותו מה צריך לעשות בשביל ללכת לישון לא מלוכלכים, אז הוא הציע שהוא "יתרחץ רק קצת ובלי שיכנסו לו מים לעינים ולפה". סבבה מבחינתנו.)
ולקינוח:
אחרי שחזרנו הביתה מהגן, אני ואייל רוחצים את הרגליים שלו באמבטיה.
אייל: אמא, אני אוהב אותך ואני כל יום אתן לך חיבוק!
ברור שאחר כך תפסתי אותו במילה וסחטתי ממנו חיבוק ענק.

5 שבועות

מסתבר שהזמן עובר מהר כשמניקים. 5 שבועות עברו מאז שיאיר נולד, והזמן פשוט נוזל לי. אני משתדלת לישון בין ההנקות (כשיאיר ישן) לפחות עד שעה 10:00 או 11:00 בבוקר. אחר כך היום עובר בין הנקות (כל שעתיים) להחלפת חיתולים (כנ"ל), לאכילת ארוחת צהריים או בישול (לא כל יום יוצא לי לבשל), ופתאום מגיעה השעה 16:30 ואני צריכה ללכת לקחת את אייל מהגן. אחר כך מדובר במשחקים שונים ומשונים, ארוחת ערב, מקלחות, סיפורים לפני השינה… אייל הולך לישון בסביבות 20:30 ויאיר בסביבות 22:30 עם כמה תנומות קצרות בין לבין (מתעורר 3 שעות אח"כ…). אני הולכת לישון בערך בחצות (לא נרדמת לפני). פוף, נגמר עוד יום. יש ימים שיש לי עיסוקים מחוץ לבית (סידורים, טיפת חלב, או במקרה הטוב – מפגש עם חברות) ואז לצערי ב-18:30 כבר צריך לגרד אותי מהרצפה עם שפכטל.
כל זה די מתיש, אבל בסך הכל נחמד לי. יאיר הוא תינוק נוח ומתוק, כמו שאייל היה (ועדיין), ואני "מאמנת" אותו בשכיבה על הבטן, במשחק עצמאי (בעיקר "קריאה" בספר שחור-לבן או האזנה למובייל), ובהירדמות בכוחות עצמו, ובינתיים זה משתלם.
דבר אחד מרגיז אותי. יש אנשים שנותנים לי את התחושה כאילו אני לא עושה מספיק. כאילו אני צריכה לעשות יותר – לצאת מהבית יותר וליותר זמן, לנהל חיים אקטיביים יותר, לארגן, לנהל ולסדר. למעשה, לחיות את החיים שהיו לי לפני הלידה וההריון.
זה מרגיז אותי, כי אם הייתי טיפוס פאסיבי כזה שלא עושה עם עצמו כלום, ושהכל קשה לו, אף אחד לא היה מעיר לי. בגלל שאני מין סופר-וומן שעושה ומנהלת מיליון דברים בבת אחת, אז כשאני קצת מורידה הילוך (וזה מותר אחרי לידה, לדעתי) פתאום זה נראה לאנשים מוזר. זה נראה לא בסדר.
שוב ושוב אני מרגישה שאיכשהו מישהו תקע אותי בתבנית הזו של אשת חיל, ולכן אנשים סביבי חושבים שמותר לצפות ממני, מותר לדרוש ממני, מותר לא לפרגן לי, מותר לא להתעניין, מותר לא להרים טלפון. למה??
אני סיימתי עם הדברים האלה. נמאס לי להיות סופר וומן. אני רוצה להתרכז בי ובילדים שלי. קוראים לזה חופשה, לא? אז אני לוקחת חופש מתבנית הסופר וומן ועוברת למקום נוח יותר.

לציבור הקוראים

פיילוט לשירות חדש בבלוג:
אם אתם מעוניינים לקבל הודעה באימייל כאשר הבלוג מתעדכן – הכניסו את כתובת האימייל שלכם בתיבה המתאימה מצד ימין, ולחצו על "שלח".
אל תדאגו. אין לי שום כוונה לעשות שום שימוש אחר בכתובת האימייל שלכם. אפילו לא בשביל לשלוח לכם תמונות חמודות של החתולים שלי. למרות שלדעתי, אין כמו תמונות חמודות של דקסטר וז'אן לוק בשביל לעשות את היום שמח.

לא אודטה

הרגשתי שבלוג היצירה שלי, "עשר אצבעות", לא מייצג מספיק את מה שאני באמת רוצה לכתוב עליו. הפכתי אותו לבלוג "לא אודטה", שמוקדש גם ליצירה וגם לכל מיני טיפים, פטנטים, עיצוב ושאר קשקושים.
אתם מוזמנים – מקווה שתהנו 🙂

הצביעו עבורי בתחרות הצילום הדיגיטאלי של מיקרוסופט!

שלום לכולם!
כחלק מהאירוע Digital City של מיקרוסופט, נערכת תחרות צילום דיגיטלי, המוקדשת לצילומים של גאדג'טס במצבים לא שגרתיים.
כמובן שהגשתי המון תמונות (סה"כ 17) של החתולים יחד עם הלפטופ והמחשב שלנו, וגם כמה תמונות שכבר פרסמתי בפוטוגרפיה. חלק מהתמונות הן מהזמן שדקסטר היה חתול פיצי, ורק בשביל זה שווה להיכנס לאתר התחרות ולהסתכל.
אני ממש ממש ממש אשמח אם מי שקורא את הבלוג יצביע בשבילי.
ההצבעה היא דרך הכתובת הבאה:
http://www.pc.co.il/digitalcity/ContestProjectsList.aspx?ContestID=4&SortBy=Name. התמונות שהגשתי רשומות תחת "רחלי זוסימן". בלחיצה על שמן תוכלו לראותן וגם לתת להן ציון (כמובן שרצוי שזהו יהיה הציון המירבי).
תודה מראש!!!