עפיפונים

טיול משפחתי ללונדון – חלק א'

לונדון דווקא כן חיכתה לי.
איך שעלינו על הרכבת משדה התעופה לוטון לתחנת St Pancras, הרגשתי שלונדון יודעת מה עבר עליי ב-4.5 השנים האחרונות, ושהיא מבינה שמגיע לי פיצוי, שמגיעים לי 5 ימים טובים עם בעלי והילדים, שמגיע לי לשכוח מהלחץ והמתח ופשוט להירגע וליהנות.
ואכן, חמשת הימים האלו היתה החופשה הטובה ביותר שהיתה לי.
זה לא שלא היו תקלות ובעיות. יאיר החליט לצמח שן על היום הראשון, ולכן היה לו חום במשך היומיים הראשונים. בעלי חטף קלקול קיבה. לא הספקנו לבקר בכל המקומות שרצינו, ובכל זאת – היה נהדר. אתם מכירים את ההרגשה הזו שיש לפעמים כשמגיעים למקום מסוים, ומרגישים שייכים? מרגישים שאתם נמצאים בדיוק בתפקיד שנועד לכם מלמעלה? שחתיכת הפאזל מתאימה בדיוק למגרעת בלוח העץ? square peg in a square hole? ישבתי עם בעלי ושני הילדים בסניף של Starbucks ברח' Minories (איזור Tower Hill, לא רחוק מהמלון שלנו), וכך בדיוק הרגשתי: שחלקי החיים הסתדרו בדיוק בסדר הנכון. שמשמיים הוחלט שאהיה אמא של שני הילדים הנפלאים האלה, נשואה לגבר הזה, ושאשב איתם ב-Starbucks הזה בלונדון. הרגשתי שהלב שלי עולה על גדותיו מרוב אהבה אליהם, ומצד שני הראש שלי כל כך שקט. "אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הייתי כל כך רגועה", אמרתי לבעלי. אין לחץ. אין מתח. לא צריך להספיק כלום. יש זמן. אפשר ללגום Hazelnut hot chocolate (החלטתי לוותר על הגמילה משוקולד ועל הדיאטה בחמשת הימים האלו), להביט על הילדים ולצחוק איתם. לא חייבים לתקתק ארוחת ערב, מקלחות, סיפור לפני השינה – אנחנו בחופש. בבוקר אפשר "לגנוב" קצת זמן במיטה עם שני הילדים, לחבק, לנשק, ללטף, כי לא צריך לקום בשש בבוקר ולמהר לעבודה.

זו הפעם השלישית שלי בלונדון. בפעם הראשונה נסעתי עם אחותי האמצעית כשהייתי בת 19 וחצי. כמה חודשים לאחר מכן אני ודודי התחלנו לצאת ביחד. בפעם השנייה נסעתי עם דודי לירח דבש, יומיים אחרי החתונה, והפעם הזו, 8 שנים אחרי, אני כבר אמא לשניים. בכל פעם העיר נראתה לי אחרת, והפעם היא נראתה לי יפה מתמיד.

במקור היינו אמורים לנסוע לאמסטרדם ביוני על חשבון נקודות בונוס של אל על שבעלי צבר בשנים האחרונות. אני רציתי לנסוע ללונדון, אבל בעלי אמר שאם כבר נוסעים עדיף שניסע למקום שאנחנו לא מכירים.
אבל אז הגיע חודש יוני ואמרתי לבעלי שאני לא רוצה לנסוע לחו"ל.
אחר כך היינו אמורים לנסוע באוגוסט לצפון ל-4 ימים. הנסיעה בוטלה בגלל העבודה של בעלי.
בסוף אוגוסט בעלי התקשר אליי באמצע יום עבודה ואמר לי שאפשר להמיר את הכרטיסים לאמסטרדם לטיסה ללונדון. אני יודע שרצית לנסוע, וזה פיצוי על החופשה באוגוסט שבוטלה, אמר. אחרי המון התלבטויות (האם יש לי מספיק ימי חופש? האם בכלל נהנה עם הילדים? האם לא יהיה קר מידי? האם טיסה בלילה לא תהיה קשה מידי? איך נגיע משדה התעופה בלוטון לעיר?) אמרתי "כן".
הטיסה הלוך היתה בחצות, ערב יום כיפור (נחתנו בלונדון ב-4 וחצי בבוקר). הטיסה חזור היתה ב-23:20, יום לפני ערב סוכות (נחתנו בארץ ב-5 וחצי בבוקר).
התחלנו במירוץ למצוא דירה לארבעתנו, ללא הצלחה. אני חשבתי שיהיה נחמד ומרווח יותר ל-4 נפשות ללון בדירה מאשר בחדר במלון (שתיארתי לעצמי שיהיה פצפון), ושזה יוזיל גם את מחיר הארוחות, כי אוכל לבשל במטבחון בדירה. הבעיה שהיא ששבועיים לפני תאריך הטיסה, כל הדירות במחיר סביר היו כבר מוזמנות. שאר הדירות היו רחוקות מידי מהמרכז (zone 2 והלאה) או פשוט יקרות מידי. אחרי חלופת טלפונים ומיילים עם כמעט כל דירה שראינו ב-trip advisor ו-booking.com וכל סוכנות להשכרת דירות שהצלחתי למצוא ברשת, בעלי שיכנע אותי לוותר, והזמין לנו חדר במלון של רשת Premier Inn באיזור Tower Hill, ליד ה-Tower of London וליד Tower Bridge. זו היתה בחירה לא קונוונציונאלית מעט, מרוחקת ממרכז העיניינים ברח' אוקספורד, לייסטר סקוור והייד פארק, אבל בחירה שהתגלתה כמוצלחת מאוד.
קודם כל, המלון היה מצוין. החדר היה ממש גדול, והכיל את ארבעתנו בנוחות. המיטה הזוגית היתה גדולה, כמו בבית (רוחב 1.80), וגם חדר האמבטיה היה מרווח ונוח. ביקשנו חדר עורפי, והוזהרנו שהחדר פונה למסילת רכבת, ולכן עד שעה 23:00 בלילה עוברות רכבות. אמרנו בסדר. בפועל, החדר היה שקט מאוד. אם לא הייתי רואה במו עיניי רכבת עוברת, לא הייתי מאמינה. לא שמענו כלום. בחדר היה מזגן (לא טריוויאלי כשמדובר בלונדון), וגם השירות של עובדי המלון היה ידידותי וטוב. החלטנו לשלם עבור ארוחת הבוקר של המלון (בופה שעלה 7.95 פאונד למבוגר, הילדים בחינם), כדי שלא נצטרך להיסחב עם הילדים לבתי קפה וכדי שיוכלו לאכול מה שבא להם ולטעום מהכל. הבופה היה עשיר וכלל גם ארוחת בוקר אנגלית וגם ארוחת בוקר קונטיננטלית (מאפינס, לחם, ריבות, גרנולה, קורנפלקס, פירות, יוגורט וכו'), והעובדים היו ידידותיים מאוד. המיקום של המלון התגלה כהברקה – במקום לראות מליוני תיירים, ראינו בבוקר את הבריטים הולכים לעבודה (לבושים מעולה). לידו היה סניף של Tesco (סופרמרקט). ליד תחנת הרכבת התחתית הקרובה (Tower Hill, כמה דקות הליכה) היתה גינת שעשועים קטנה ונחמדה, וכל יום לפני כשחזרנו למלון, אייל עשה כמה סיבובים על המגלשה שם.

בכלל, הבריטים היו ממש נחמדים. בכל פעם שהתנהלנו עם הטיולון במדרגות הרכבת התחתית, עצר מישהו ועזר לנו לסחוב את העגלה במעלה/במורד המדרגות. כשהגענו משדה התעופה, אנשים עצרו ועזרו לבעלי לסחוב את המזוודות במדרגות הרכבת התחתית. כל נותני השירות היו נחמדים, עזרו לנו וענו על שאלות. אנשים פינו לנו מקום ברכבת התחתית, כדי שנוכל לשבת עם הילדים. אנשים שמחו להצביע לכיוון ולהסביר כיצד מגיעים לשירותים/מקדונלד'ס/תחנת הרכבת הקרובים ביותר. בכל מקום אנשים חייכו לילדים וניסו לקשור איתם שיחה. במיוחד התפעלו מיאיר, למרות שלא הצליחו להגות את השם שלו (אמרו לי מספר פעמים כמה הוא beautiful ושאלו אם הילדים נהנים בלונדון). לא ציפיתי לזה. חשבתי שהבריטים יהיו קרים ולא נחמדים, והופתעתי לטובה. בברצלונה, לפני שנה וחצי, אף אחד לא הסתכל אפילו לכיוון שלנו כשהסתבכנו עם הטיולון ברכבת התחתית.

גם מזג האוור היה מצוין. לא ירד גשם אפילו פעם אחת. בבקרים היה קריר, אבל בהמשך היום התחמם וביומיים האחרונים כבר היה ממש נעים כל היום (הלכנו עם חולצות דקות, ואפילו היה לי קצת חם). לונדון גם לא היתה כל כך יקרה כמו שחשבתי שתהיה. בזכות שער החליפין הסביר של הפאונד (כ-6 ש"ח לפאונד), רמת המחירים היתה כמו בארץ, ובמקרים מסוימים אף נמוכה יותר.

הילדים, מיותר לציין, היו מבסוטים, במיוחד אייל, שהטיול נבנה פחות או יותר עבורו (וגם קצת עבורי) – דינוזאורים במוזיאון ה-Natural History (הילד היה באקסטזה, מאושר), אבירים, שריונות, תותחים, חרבות וכתרים ב-Tower of London, חנות הצעצועים Hamley's (הוא לא רצה לצאת משם), ספינת המלחמה HMS Belfast, ה-Royal Observatory בגריניץ' (אייל נגע במטאוריט אמיתי והתרגש מאוד), החלפת המשמרות בארמון בקינגהם, האכלת סנאים ויונים בפארק סנט ג'יימס (בעצם האכלת יונים בכל פיסת דשא בעיר), וסתם להיות ולחוות דברים איתנו. יאיר נהנה בעיקר מהזמן המשפחתי איתנו, וגם מהביקור ב-London's Eye (הגלגל הענק). אני נהניתי מהכל. אפילו מהנסיעות ברכבת עם הילדים.

הנחיתה בארץ לא היתה קלה. אמרתי לבעלי שאני רוצה לחזור ללונדון. עכשיו. למתוח את ימי האושר עוד קצת קצת, לפני שאהיה חייבת לחזור לארץ ולשגרה. מזל שעכשיו החגים ויש עדיין חופש.

בן הגדול. עדיין במקומו.

אייל וטלפונים ציבוריים לונדוניים. להפתעתי אייל מילא אחר כל שגיונותיי הצילומיים (בדרך כלל הוא לא מסכים להצטלם), ולכן יצאו לנו אחלה תמונות.

אייל במגלשה ליד תחנת הטיוב טאואר היל

שיחות על החיים עם אייל (#18)

ארור שעון החורף הזה. סוף סוף מזג האוויר נרגע קצת, ואחרי הצהריים אפילו די נחמד בחוץ, ואז פתאום בשש כבר מתחיל להחשיך, ובשש וחצי כבר חושך. קללה, פשוט קללה.
אתמול היינו באחת הגינות הציבוריות עם עוד חברים של אייל מהגן. בעוד אייל משחק עם חבריו, אני עקבתי אחרי יאיר, שהתהלך לו מפה לשם, ניסה לתפוס את אחד הכלבים, ניסה להחזיר לעץ עלה שנפל, הראה לי את העורבים מסביב, התגלש במגלשה, התנדנד, והיה חמוד באופן כללי, ולכן אני מסכמת את כל אחר הצהריים הזה כחוויה חיובית, למרות שנעלתי נעליים עם עקבים דקים ולא ישבתי לשנייה. העקבים מידי פעם נתקעו במשטח הגומי שהיה בגינה (השיטה החדשה במקום חול).
בשש ורבע אייל קלט שמתחיל להחשיך, ושאם לא נחזור הביתה, הוא לא יספיק לראות עוד פרק ב-DVD של עונה 3 של "החיים" (שקניתי לו לפני ראש השנה), ולכן ביקש ללכת. בדרך לחניה, בעוד השמש כבר כמעט  סיימה לשקוע, ניהלנו את השיחה הבאה.

אייל: אמא, השמש עוברת עכשיו לצד שני. את יודעת למה היא עוברת לצד השני?
(הכוונה לחצי השני של כדור הארץ כמובן)

אני: למה?

אייל: כי אם היא לא תעבור לשם, אז יהיה שם תמיד חושך. ואז אנשים כל הזמן ישנו. והם יכולים לחלום חלומות רעים.

אני: ואז מה יקרה?

<אייל מסתכל עליי במבט של – מה, את לא יכולה להבין את זה בעצמך?>

אייל: ואז הם יתעוררו.

אני (מנסה להתחכם): אבל איך הם יתעוררו אם כל הזמן יש חושך?

<אייל מסתכל עליי במבט של: את מטומטמת או שאת עושה את עצמך?>

אייל: אז הם יפתחו את העיניים, והם יקראו לאמא שלהם.

שיחות על החיים עם אייל (#17)

היום נסעתי עם הילדים לאאוטלט בהרצליה כדי לקנות להם נעליים ב-"נמרוד" (100 ש"ח לנעלי צעד ראשון, אחלה דיל). בדרך לימדתי את אייל כמה מילים באנגלית לרגל הנסיעה שלנו לחו"ל: Yes, No, Please, Thank you.

אייל: אמא , נכון, אני מכיר את המילים האלו! למדתי את זה לפני איזה חג. היו 12 שאמרו לנו No ו-30 שאמרו לנו Yes, והיו כמה שאמרו שהם לא יודעים.
אני: איזה חג זה היה? אתה מדבר על יום העצמאות?
אייל: לא, אני לא חושב.
אני: זה נשמע לי כמו יום העצמאות.
אייל: זה החג הזה ששרים לחיילים שמתו.
אני: יום הזיכרון ואחר כך יום העצמאות.
אייל: אה, כן, נכון.

אחר כך אמרתי לו שיגיד לי מילים בעברית ואני אגיד לו איך אומרים אותם באנגלית. זה היה מאוד משעשע, בין השאר בגלל שהוא ניסה את המילים החדשות על יאיר.

אייל: אמא, איך אומרים לבכות?
אני: cry
אייל: יאיר! No cry! no cry! יופי! עכשיו Cry! עכשיו cry!

אייל: אמא, איך אומרים ער?
אני: להתעורר זה wake up
אייל: יאיר! wake up! wake up!
אני: מה? יאיר ישן?
אייל: לא, עכשיו הוא ער.

אייל: אמא, איך אומרים קרח?
אני: קרח זה Ice
אייל: ואיך אומרים קרח יבש?
(נחשו: איזה ילד היה  באוגוסט בשבוע של קייטנת מדעים?)

לסיום סיפרתי לו ש-cookie זה עוגיה, ולכן כשאני קוראת לו "קוקי", זה כאילו שאני אומרת לו שהוא עוגיה שלי.

אייל: נכון! ראיתי סרט עם עוגי שהיה באנגלית והוא אמר cookie כמה פעמים. (הסתבר לי אחר כך מבעלי שזה סרטון שהוא הראה לו ביו טיוב)
אני: כן, עוגי מאוד אוהב לאכול עוגיות.
אייל: והוא גם רצה לאכול עוגיות מספרים.
אני: מה, את הדפים?
אייל: כן! והוא גם אכל פלסטיק! ואכל שלטים! <הכניסו פה קטע תיאורי על עוד דברים שעוגי אכל> והוא גם אוכל אנשים!
אני: מה? הוא אוכל אנשים? אתה בטוח?
אייל: כן, הוא אוכל אנשים.
אני: אוי ואבוי, אז כדאי מאוד שניזהר! שלא יאכל אותנו!
אייל: אמא, הוא לא קיים באמת.
אני <צוחקת>: אה, כן, נכון.
אייל: הוא אוכל גם טבחים, אני חושב.
אני: טוב, טבחים הם אנשים, אז אם הוא אוכל אנשים הוא אוכל גם טבחים.
אייל: אמא, הוא לא קיים באמת.
אני: נכון, שכחתי.
אייל: הוא גם אוכל רק אנשים מבד.

365 ימים. 365 שמלות. 365 דולר.

מממ… יש מצב שה-resolutions שלי לשנה החדשה יהיו:
א. ללמוד לתפור.
ב. לרדת 20 ק"ג.
ג. בעקבות א' ו-ב', להפוך לגרסא הברונטית של הבחורה הזו.

מריסה החליטה שבמשך שנה שלמה היא לא תקנה בגדים בחנויות רגילות. היא הקציבה לעצמה 365 דולר לכל השנה, לקניות של שמלות וחצאיות יד שניה בלבד, שאותם תשפץ בעצמה, וכל יום תלבש יצירה אחרת. הבלוג הוא כבר ביום ה-286 שלו. כל יום מריסה גוזרת, תופרת, צובעת, ומעצבת לה אאוטפיט אחר. השמלות כל כך זולות כי חלק גדול מהן היו קרועות, מוכתמות ובמצב ממש גרוע. מריסה עושה בהן קסמים, ומתעדת הכל בבלוג שלה: New Dress A Day.

אהבתי מאוד את הרעיון, ורוב העיצובים של מריסה נראים עליה פשוט מעולה, וזה שהיא בהירת שיער ודקיקה בטח לא גורע. זה מגניב בעיניי שבמשך שנה שלמה היא לבשה בכל יום בגד שבטוח אין לאף אחד אחרת, אבל מה שבאמת מגניב זו מריסה בעצמה. היא חמודה, מצחיקה, חייכנית, ונראה שהיא כל הזמן עושה חיים משוגעים – מבלה המון עם חברים, יוצאת לקונצרטים ולארוחות במסעדות. מריסה, תאמצי אותי!!! את מהממת!!! כילדת אייטיז, הבלוג שלה מלא ברפרנסים לתוכניות טלווזיה שזכורות לי מילדותי, כך שחוץ מלהסתכל על התמונות, גם כיף נורא לקרוא אותה.

אם זה מזכיר לכם את ג'ולי וג'וליה, לא טעיתם. זו היתה ההשראה של מריסה לבלוג.

(ובלי קשר – נכון שמריסה דומה קצת ללירון וויצמן? מתה על שתיהן)

מצאתי את הבלוג של מריסה דרך Fashion Forward. הנה כמה דוגמאות מהבלוג, שתבינו על מה אני מדברת:

לפני: חסרת צורה. אחרי: סקסית נורא.

לפני: צנועה וחסידית. אחרי: אופנת עילית

לפני: מהסדרה "שושלת" - אלקסיס וקריסטל. אחרי: כאילו של מעצב על.

לפני: קרועה, הרוסה, בדרך לאשפה. אחרי: מאוד אלגנטית ויפה.

פוסט לתחילת שנת תשע"א

יש דברים שהגיע הזמן להגיד אותם.

לפני 4 וחצי שנים נפלתי לבור שחור ששמו "דיכאון אחרי לידה".

אף אחד לא שם לב. גם לא אני. מבחוץ הכל נראה בסדר – גידלתי ילד לתפארת, מצאתי עבודה חדשה והצלחתי בה יפה, עשיתי דיאטה והפכתי לחתיכה. הכל כביכול בסדר.

אבל בתוכי היה חור שחור שהלך והתרחב כל הזמן, ובלע את כולי.

אמרו לי שהשנה הראשונה היא קשה, והיא היתה קשה מנשוא. מאוד מאוד מאוד קשה. רק אחרי שנה, כשראיתי שנשים אחרות שילדו מתנהגות שונה לחלוטין ממני, הבנתי שמשהו לא בסדר. שזה לא אמור להיות עד כדי כך קשה. שאני לא אמורה להילחם כל כך.

מילאתי שאלון בטיפת חלב והסתבר שצדקתי. דיכאון אחרי לידה. הופניתי לשיחות. לאחר כמה פגישות נאמר לי שאני כבר בסדר גמור – אישה חכמה, יפה, מצליחה. האמנתי לזה. חשבתי שיצאתי מהבור השחור. למעשה, כנראה שרק ראיתי את האור מלמעלה.

אחרי כמה שנים נכנסתי להריון שוב. אחרי הלידה היה נדמה לי שהכל בסדר – ההנקה הלכה יותר בקלות, יאיר היה תינוק מאוד נוח (אפילו יותר מאייל), גם לפי השאלון של טיפת חלב הכל היה בסדר.

עם הזמן התחלתי להבין שהכל אשלייה. אמנם אני מתפקדת, עובדת, כותבת, מגדלת שני ילדים, אבל הכל עמוק מתוך הבור השחור שבתוכי.

עברה שנה והחלטתי שהמצב הזה חייב להשתנות. מגיע לי לחיות חיים שמחים ומאושרים, להינות מהטוב שיש לי בחיי, ומהטוב שיש לעולם להציע. ליהנות מדברים, גם מהקטנים ביותר. להפסיק לסבול כל כך. להפסיק לעבוד על תא דלק ריק מאנרגיות.

שיחות שניהלתי עם כמה נשים שעברו דברים דומים, עודדו אותי להפסיק לפחד ולהתחיל לפעול למען איכות חיי.

לפני חודש פניתי לטיפול תרופתי – גלולת הפלא האמריקאית. הרופא היה בשוק ממה שסיפרתי לו. "נוח בשבע שגיאות" הוא קרא לזה. "ארבע וחצי שנים את סובלת!", אמר. "ואף אחד לא שם לב? אף אחד לא ידע להפנות אותך לטיפול הנכון?"

החלטתי לא להסתכל אחורה. הטיפול עובד. אני מרגישה הרבה יותר טוב. כאילו מישהו הוריד מעליי שק שחור ואני יכולה שוב להריח את הפרחים, להרגיש את הרוח על פניי וליהנות מהצבעים של העולם. העולם כבר לא שחור.

אני מתחילה את שנת תשע"א באופטימיות ובתקווה גדולה. הפעם אני יודעת בודאות – הולך להיות הרבה יותר טוב.

משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו.

fun במזגן: מוזיאון מדעטק בחיפה, תערוכת העולם הרובוטי – Robot Zoo

אנחנו בדרך כלל משפחה מטיילת, אבל בחום יולי אוגוסט קשה לנו (טוב, לי) לשהות בחוץ. כדי לא להיות תקועים בבית, אנחנו מבלים במקומות ממוזגים עם פעילויות לכל המשפחה. אנחנו: שני מבוגרים, ילד בן 4 וחצי ותינוק בן שנה ו-3 חודשים.

 

 אחותו של בעלי גרה בחיפה, ובשבת האחרונה שילבנו ביקור משפחתי ביחד עם ביקור במוזיאון מדעטק בחיפה. הרי לא ייתכן שמשפחת גיקים כמונו תפספס את תערוכת העולם הרובוטי! ואכן, נהנינו מאוד בתערוכה.
למעשה מדובר בתערוכה על תכונות ומאפיינים מיוחדים של בעלי חיים, והתכנים מועברים באמצעות שימוש ברובוטים ובפעילויות שונות. לדוגמא – יכולות הסונאר של העטלף, יכולת ההסוואה של הזיקית ועוד. בנוסף לתערוכה, מתקיים פעם בחצי שעה "מופע רובוטים", שבו מציגים רובוט כלב יפני (ח-מ-ו-ד, חייבת כזה!), ורובוט דמוי אדם בשם Nao. בילינו שם שעה וחצי, ואם זה היה תלוי באייל כנראה שהיינו נשארים שם עד עצם היום הזה. למרבה הצער/המזל (תלוי את מי שואלים. אני בשלב הזה בקושי יכולתי לעמוד על הרגליים), הוא היה צריך לשירותים ולכן נאלצנו לעזוב את התערוכה. וכאן הקאץ' – התערוכה מתקיימת באולם סגור (שכדי למצוא אותו תצטרכו לעבור מסע כומתה זעיר), שאין בו שירותים – ואם יוצאים ממנו, אי אפשר לחזור! כך שכדאי מאוד לבקר בשירותים לפני שאתם נכנסים לשם. תסלחו לי – אבל במחיר של כמעט 150 ש"ח לשני מבוגרים, הייתי מצפה שלפחות יהיו שם שירותים כימיים.
רצוי להזמין לתערוכה כרטיסים מראש – משום שיש להתחייב לגבי השעה שבה מבקרים בה, ולא בטוח שיהיו לכם כרטיסים. אנחנו ביקרנו ביום שבת ב-16:00, והמקום לא היה עמוס, כך שזה מומלץ.
לאחר הביקור בתערוכה שוטטנו בין הדינוזאורים הצבעוניים שבחצר המוזיאון, ולאחר מכן נכנסנו לאגף "הרגיל" שלו. היינו מאוד עייפים ולכן הסתפקנו בביקור רק בכמה חדרים – ביניהם התערוכה האקולוגית (מגניב), תערוכת משחקי חשיבה, תערוכת "Toy Story" (מקסים – ומיועד למבוגרים. מדובר בתערוכת צעצועי רטרו) וחדר "מכרמל לים" עם פוחלצים של ציפורים וחיות אחרות. הכי הכי מגניב היה המיצג "מכונת הזמן", שבו מצלמת וידאו מצלמת אותך, ומקרינה את הסרט ב-delay של כמה שניות, כך שאתה יכול לעמוד ולצפות בעצמך מלפני כמה שניות.
אין ספק שזהו מוזיאון שאפשר לבקר בו במשך יום שלם, ושלא נופל ברמתו ממוזיאונים דומים בחו"ל. בכניסה למוזיאון יש משחקיה לקטנטנים, אם אחד ההורים לא בקטע ומעדיף לבלות שם במקום בתערוכות. חנות המוזיאון היתה פתוחה בשבת, אך הקפיטריה – סגורה.

שלט בתערוכה שאהבתי מאוד. ציטוט של אייזיק אסימוב (who else).

רובו-ג'ירפה

אייל הורג ג'וקים וירטואליים. זה היה ממש כיף.

וגם יאיר הורג ג'וקים וירטואליים

הילדים עושים גלים ותופסים דגים

אייל מתפעל את הרובו-זיקית

אייל מדגמן יכולות הסוואה. נכון מתאים לו ירוק?

אייל תופס חרקים

הרובוט דמוי האדם, שניתן גם "לדבר" איתו (כלומר עם מי שמפעיל אותו). יאיר פחד ממנו ואייל הסתכל עליו בחשד.

מי יגיע ראשון במירוץ הדיונונים?

אייל רוקד במיצג התופים הרובוטיים, אחד החלקים האהובים עליו בתערוכה

בקצרה:
אתר:
http://www.madatech.org.il/
הנזק: 74 ש"ח למבוגר, סה"כ 148 ש"ח. יקר מאוד, אבל בטח אפשר למצוא כרטיסים מוזלים דרך ועדי עובדים שונים. על הילדים משלמים מגיל 5 (64 ש"ח). יש גם כרטיס משפחתי.
אכלנו: היינו אחרי ארוחת צהריים, אז הסתפקנו בבננות מהבית. הקפיטריה לא היתה פתוחה.
קטנטנים: יאיר נהנה מאוד להתרוצץ בתערוכה, להרוג ג'וקים וירטואליים ולעשות גלים.
מדד הילד: 5 מתוך 5
מדד ההורים: 4 מתוך 5 (בגלל המחיר ובגלל היעדר שירותים)
ועוד משהו: בניין המדעטק (בניין הטכניון הישן) פשוט יפיפה, במיוחד חלונותיו המקושתים. כלות חיפאיות, כבר אימצתם את הלוקיישן הזה לצילומי החתונה שלכן? זה מה שאני הייתי עושה.

שיחות על החיים עם אייל (#16)

ביום האחרון של אוגוסט היינו ביום כיף בים מטעם העבודה של בעלי. להלן מונולוג מפיו של אייל:

אייל: אמא, בואי אני אסביר לך על הדברים המסוכנים שיש בים:
אחד – הגלים
שתיים – התמנונים
שלוש – כל מיני דגים
ארבע – המערבולות
חמש – המדוזות
שש – המים העמוקים
בסדר? יש שישה דברים.

אני: אוקיי. טוב שאתה אומר לי, כדי שאני אזהר.

אייל: עכשיו, יש דגים זהובים, שהם בסדר. אחריהם יש דגים אדומים, שהם יותר מסוכנים. אחריהם יש דגים אפורים, שהם הכי מסוכנים. כשעוקפים אותם, יש מערבולות. כשעוקפים את המערבולות, יש מדוזות. כשעוקפים את המדוזות, יש מים מאוד עמוקים.

אני: הבנתי. אני אזכור את זה.

אייל: ותסבירי גם לאבא.

אני: כן, בטח, אין בעיה.

אייל: עכשיו, עומק ראשון – יש דגים זהובים. זה בסדר. עומק שני – יש דגים לבנים, זה גם בסדר. עומק שלישי – יש דגים אדומים, שהם מסוכנים. צריך להיזהר מהם. עומק רביעי – יש דגים אפורים שהם מאוד מסוכנים. עומק חמישי – יש מדוזות אפורות, אבל הן לא כל כך מסוכנות. עומק שישי – זה מאוד מאוד עמוק! בני אדם לא יכולים להגיע לשם. זה מאוד מסוכן. יש שם יצורים מאוד מסוכנים!!!

אני: הבנתי.

אייל: אני מבין בזה, אז אני מסביר לך.

אני: טוב מאוד. זה חשוב שאני אדע את הדברים האלה.

בשלב מסוים נפל לי האסימון והבנתי שהוא מדבר על ההדרכה שהוא עבר במוזיאון המדע בירושלים.