עפיפונים

שיחות על החיים עם אייל #36

ריאליזם
אני רואה עם הילדים את "נני מקפי 2". האבא נלחם בצבא הוד מלכותה, והאם והילדים נותרו לתחזק את החווה המשפחתית.

ילד בסרט: למה אבא לא כותב לנו? כבר עברה שנה מאז שהוא כתב לנו!
אמא בסרט: מה פתאום… עברו רק 3 חודשים, הנה תראה בעצמך. אבא בצבא, ומעבירים אותו לפעמים ממקום למקום….
אייל: הוא מת.
(למודאגים – זהירות ספוילר! – האב כמובן שלא מת. בסוף הכל מסתדר)

 

ימי התום
אני ואייל שומעים את השיר "לא מוותר" של דודו אהרון.
אני (שרה בקולי קולות עם הדיסק): "אל תוותרי, תני הזדמנות, מבטיח לך שאת עוד תחייכי…"
אייל: אמא, מה זאת אומרת? למה הוא שר לה לא לוותר?
אני: זה שיר על זוג אוהבים שמשהו מפריד ביניהם, והוא שר לה שלא תוותר והם עוד יהיו ביחד.
אייל: מה מפריד ביניהם?
אני: כל מיני דברים יכולים להפריד ביניהם. למשל, אולי ההורים שלהם לא רוצים שהם יהיו ביחד…
אייל (בזעזוע): אבל הם אוהבים אחד את השני!! למה שההורים שלהם לא ירצו שהם יהיו ביחד?!

 

תיאום כוונות
אני מקפיצה את הילדים להורים שלי.
אייל: אמא, רציתי שתקני לנו ארטיק אנגרי בירדז ושנאכל אותו אצל סבתא.
אני: אייל,  אני לא אסע לקנות ארטיקים ואז אחזור לפה להביא לכם אותם. אני יכולה לקנות לכם ארטיקים, ובערב כשתהיו בבית אז תאכלו אותם.
אייל: אבל אני לא רוצה לאכול אותם בבית! אני רוצה לאכול אותם אצל סבתא!
אני: אייל, אני מצטערת, אבל או שאני אקנה עכשיו ותאכלו אותם אחר כך בבית, או שאני לא אקנה בכלל.
אייל: אז לא צריך, אל תקני ארטיקים בכלל.
אני: טוב.

מאוחר יותר, בבית

אייל: אמא, קנית לנו ארטיקים של אנגרי בירדז?
אני: אבל אייל, אמרת לי לא לקנות!
אייל עושה פרצוף המום, הולך הצידה לחשוב, חוזר
אייל: אמא, בפעם הבאה, אל תקשיבי למה שאני אומר. תקשיבי למה שאני מתכוון ורוצה באמת.

 

תיאום כוונות #2
אני שומעת עם הילדים את הדיסק (המומלץ!) "ילד של חלום" של אריק איינשטיין. מתנגנן לו השיר "כשאת בוכה את לא יפה".

אייל: אמא, זה לא יפה להגיד למישהי כשהיא בוכה שהיא לא יפה!!!!
אני: נכון.
אייל חושב
אייל: אההההה, הבנתי!! הוא לא באמת מתכוון לזה!! הוא אומר לה ככה רק בשביל שתפסיק לבכות!

 

ולסיום, השיר האהוב על אייל מתוך האלבום "ילד של חלום" – "ברלה צא". ציטוט: "יש הרבה יפה בעולם / ברלה צא, צא. / ושמחה גדולה תהיה אז בגן, / ברלה צא, ברלה צא". מציעה זאת גם לכם.


 

פעילויות לפסח 2012

אנחנו באמצעו של חול המועד פסח 2012. האם אני מתחילה לחוש גל של מרמור מהקהל? כבר נתקעתם בפקקים? כבר מצאתם את עצמכם בפארק כלשהו בין שלל משפחות ממנגלות ומרובות ילדים?
חיכיתי בכליון עיניים לחופשת הפסח הזו, ולא היתה לי שום כוונה להרוס אותה בעשיית דברים שאני שונאת, כמו: להתחכך עם מיליוני אנשים בפארקים ובמקומות המוניים אחרים, לעמוד בפקקים, לטייל בין הררי הזבל שהשאירו מטיילים בגנים ובשמורות, או להידחק עם כל עמישראל בשלל אטרקציות.
כל מה שרציתי זה לבלות עם שני ילדיי המקסימים בנחת ובשלווה. רצוי מחוץ לבית.
עד כה, זה הולך לי ממש מצוין.
מכיוון שבעלי עובד ברוב ימי חול המועד, ומהיכרותי עם מגבלותיי (נכנסת לסטרס במקומות המוניים, מעדיפה אורבניקה על פני טבע, שונאת נסיעות ארוכות ברכב), ועם ילדיי (דור שני לגיקים, בעלי נטייה לדבר בלי הפסקה בנסיעות ארוכות ברכב), תכננתי לנו תוכניות רגועות, שמורכבות מרגעים קטנים ופשוטים. הרי ממה ילדים נהנים באמת (לפחות הילדים שלי)? מזמן עם ההורים שלהם, מחיבוקים, מגלידה וארטיקים, מהיכולת לשוטט בשלווה, לאסוף מקלות ולחקור נמלים, בלי שיאיצו בהם וידחקו בהם.
ילדים פשוט אוהבים להיות.

אז היינו.

ביום ראשון הלכנו לראות את ההצגה "הכבש השישה עשר" באמפי וואהל בפארק הירקון. הזמנתי כרטיסים לשעה הכי מוקדמת (10 וחצי) וכך נמנעתי מכל הפקקים שהיו אחר כך בכניסה לפארק. ראינו את יהונתן גפן, שרנו את כל השירים (במשך כל השבוע שלפני כן הקראתי לילדים את הספר), אכלנו ארטיקי אנגרי בירדז על הדשא, ונסענו הביתה. בבית אכלנו צהריים, נחנו וראינו סרט בטלוויזיה ביחד. עשינו טיול לגינה הציבורית השכונתית, ואכלנו ארטיקים שוב.

ביום שני נסענו לאטרקציה התל אביבית האהובה על אייל – גינת הכלבים בגן מאיר. אייל מאוד מאוד התרגש מכך שזו הפעם הראשונה של יאיר שם, ודאג להסביר לו את כל מהלך העיניינים, מהחניון שבו חנינו ("זו החנייה שאמא חונה בה כשהיא נוסעת לעבודה!") ועד לדרכי ההתנהגות המומלצים בגינה ("אנחנו יושבים על ספסל ומחכים שהכלבים יבואו אלינו"). כצפוי, היה פשוט שיגעון. הילדים שמחו לצפות בכלבים המשחקים, ללטף ולהיות מלוקקים. עשינו אתנחתת צהריים בסניף גן מאיר של בית הקפה לנדוור (ליד המרכז לאוכלוסיה הגאה בגן מאיר), בית קפה מקסים וידידותי, ושוב חזרנו לגינת הכלבים 🙂 אחר כך הצצנו בבריכת הנופרים בגן, וראינו דגים ענקיים וגם צבי ים. נסענו באוטובוס בחזרה לחניון (יאיר היה כל כך מבסוט!), אכלנו גלידה באייסברג אבן גבירול ונסענו הביתה.

ביום שלישי ביקרנו בנמל יפו. המקום מחדש את פניו, יש שם טיילת נחמדה לאורך הים (הילדים עמדו וחיכו שהגלים ישפריצו עליהם), ובשבוע חול המועד מתקיים בהאנגר 2 תערוכת "באמצע" של המכון הטכנולוגי חולון, שם ראינו כל מיני חפצים ומוצרים מגניבים 🙂  צפינו בסירות וברשתות הדייגים, נשנשנו מיצים ודברים טעימים בבית הקפה loveat, וקינחנו במופע קרקס אקרובטי מצחיק ומעורר התפעלות של Juicy Lucy, שהוצג לבאי הנמל. אחרי הצהריים אירחנו את בת דודתי ומשפחתה.

שלוש חוויות אורבניות קטנות ופשוטות, כולן במרחק של מקסימום חצי שעה נסיעה מהבית, והיה כל כך כיף!

מחר גם בעלי בחופש, אז אולי נרחיק עד ירושלים (למרות שאייל ביקש שוב לנסוע לגינת הכלבים). נראה.

שיחות על החיים עם אייל #35

עבר המון זמן מאז שפירסמתי פוסט של שיחות על החיים עם אייל (הפוסט האחרון בסדרה היה בספטמבר). זה לא שהילד הפסיק להפיק פנינים.  אפילו מבחינה סטטיסטית אני מניחה שזה הגיוני וסביר שילד כמוהו, שמדבר בלי הפסקה, מתישהו יוציא מפיו דבר חוכמה אחד או שניים או שלוש.  האשמה היא בי – אני שוכחת לכתוב, ולפעמים שוכחת גם מה הוא אומר…. החיים זורמים והזמן עובר….
אנסה לסכם כמה היילייטים מהתקופה האחרונה, כי בכל זאת חבל.

מסר לחיים
אייל
(מצטט את בעלי, כפי שהתברר לי לאחר מכן): "לא חשוב שהחיים יהיו ארוכים, חשוב שהם יהיו טובים".

אחווה
אייל
: אמא, בזכות יאיר הפכתי לאח!
אני: נכון.
אייל: אני בן שש, אבל בתור אח אני רק בן שלוש, כי יאיר בן שלוש.

החיים בגלידה
אנחנו עוברים ליד אייסברג. יאיר ואייל מבקשים שנעצור ונאכל גלידה. אני מחליטה להסכים
.
אייל: אמא, אני אוכל גלידה וגם יאיר יאכל גלידה.
אני: ומה איתי?
אייל: גם את תאכלי גלידה.
אני (צוחקת): אתה מרשה לי?
אייל: את לא צריכה שאני ארשה לך. את אמא. את מחליטה  ועושה מה שאת רוצה. ולפעמים מחליטה גם עליי.
אני: אוקיי.
אייל: חוץ מזה, אני רוצה שתאכלי גלידה, כי ככה לכל אחד מאיתנו יהיו טעמים אחרים ונאכל לטעום אחד מהשני.
אני: נכון.
אייל: אני אתן לך לטעום משלי, ואת תתני לי לטעום משלך, כי זה עושה אותך שמחה. אני אוהב כשאת שמחה.

העתיד
לאייל יש תכנית מפורטת מאוד שכשהוא יהיה גדול תהיה לו חברה לייצור ברזים.
אני: אייל, למה החלטת דווקא לייצר ברזים ולא משהו אחר?
אייל: כי אני רוצה לעבוד במשהו שעושה טוב לאנשים.
אני: אז למה דווקא ברזים?
אייל: כי כשלאנשים יש ברזים, הם משתמשים בהם לנקות את הידיים שלהם, וזה שומר עליהם בריאים, וככה זה עושה להם טוב.

העתיד #2
אייל: אמא, כשאני אהיה גדול, אני אעבוד בכל מיני מדינות, וככה יהיה לי כסף מכל המדינות האלו. וכשאני אעבוד באנגליה אני אקח אותך איתי, כי אני יודע שאת אוהבת את אנגליה, ואם תרצי לחזור הביתה לפני שאני אסיים את העבודה שלי, אני אחזור איתך הביתה, ואז אסע לאנגליה בחזרה, עד שאני אסיים את העבודה שלי שם, ואז אני אחזור.

תל אביב
אייל: אני אוהב לבוא לתל אביב, כי זאת עיר עם הרבה כלבים.