עפיפונים

אי אפשר לסמוך על אנשים

אני לא לומדת לקח. בהריון עם אייל זה היה בדיוק אותו דבר.
כבר חודש שכולם אומרים לי שאני אוטוטו יולדת. מה זה אוטוטו? מחר. עוד יום יומיים. עד סוף השבוע מקסימום.
הבטיחו לי שברגע שאסיים את הכביסות ואת הכנת התיק לחדר לידה – זה יקרה. גם התיקים וגם הבגדים כבר מחכים שבועיים.
הבטיחו לי ש-10 ימים מאז שהרגשתי צירים זה יקרה. עברו כבר 16 ימים.
הקוסמטיקאית שלי אמרה לי שאני כבר כנראה לא אגיע לתור שלי. נחשו מה, זה עוד שעתיים.
חבל שלא ניהלתי בורסת הימורים על העניין הזה, הייתי עושה קצת כסף מהצד.
כן, כן, "לא נולד התינוק שלא נולד" וכל זה. זה לא מנחם לי אפילו את קצה הבצקת בקרסוליים, pardon my french.
יאללה, בובי, אמא מחכה כבר לראות אותך.

בקרוב יהיה לי עוד אחד כזה?

אולי זה רק בגלל שאני אמא שלו, אבל בכל פעם שאני נזכרת בשיחות האלו עם אייל, אני פשוט מתמוגגת.
אייל נוגע לי בזהירות בבטן ההריונית:
"אמא, צריך לגעת מאוד בעדינות. לא ללחוץ, כי אז זה כואב."
אני ואייל מחכים שבעלי יחזור הביתה ונלך כולנו למדורת ל"ג בעומר של הגן.
אני, נאנחת: אוי, אני כל כך עייפה.
אייל: "אמא, אז את תישארי בבית לנוח, ורק אני ואבא נלך למדורה.
אני לוקחת את אייל מהגן, ואנחנו מגיעים הביתה. אני הרוגה מעייפות (מנפלאות החודש התשיעי), ואומרת לאייל שאני חייבת לשכב קצת. הוא רוצה להצטרף אליי. בסוף שנינו נרדמים במיטה שלו. אני מתעוררת אחרי שעה, ומנסה להעיר את אייל. הוא לא רוצה לקום, מאוד מאוד ממורמר וכועס, אבל בסוף קם. בעלי חוזר הביתה מהעבודה בעוד אייל אוכל ארוחת ערב. אני מספרת לו מה קרה.
אני: …אז ניסיתי להעיר אותו, אבל הוא לא רצה לקום. בסוף הוא קם, והוא מאוד כעס עליי…
אייל: לא כעסתי עלייך.
אני: אז סתם היית עצבני?
אייל: כן, כי הבטן שלי היתה ריקה.
(בקיצור, הילד היה רעב)

אישה בהריון, ישראל 2009 – דבר הרחוב

שומר בקניון: אז מה, יש לך בת, נכון?
בחורה במעלית: סליחה, אבל נכון שיש לך בן? רואים ישר לפי הבטן.
מישהי בעבודה: הבטן שלך עוד גבוהה. יש לך לפחות עוד שבועיים.
מישהי אחרת בעבודה: וואו, איזו בטן נמוכה!! את ממש אוטוטו יולדת! בימים הקרובים!
מוכרת בחנות ירקות: עוד בן? יופי, יהיו חברים.
אישה במכולת: עוד בן? טוב, לא נורא. בפעם הבאה תצא לך בת.
אמא מהגן של אייל: קשה לך, אה? מסכנה. מקווה שתלדי בקרוב.
אמא אחרת מהגן של אייל: מה יש למהר, הכי טוב שיגדל בפנים ויתפתח עד שבוע 40. תינוקות בבטן לא בוכים.
אמא מהגן של אייל: את יודעת, בכלל לא עלית הרבה. לא רואים עלייך, לפחות. אחרי הלידה תחזרי צ'יק צ'אק למשקל שלך.
מישהי מהעבודה: וואו, יש לך בטן ממש ממש גדולה. למה היא כל כך גדולה? את ממש ענקית! ממש גדלת המון!
מישהי מהעבודה: אייל כזה ילד מתוק. הוא בטח נורא מתרגש, נכון? את תראי, אחרי הלידה הוא יעזור לך ונורא יתלהב.
מישהו מהעבודה: אני אומר לך, עכשיו זה עוד כלום. חכי אחרי הלידה, יהיה איתו הרבה יותר קשה. הם כועסים ונהיים רגישים, והרבה פעמים יש רגרסיה…
מנהל מחלקה בעבודה: מה את עושה פה? עוד לא ילדת?
המנהל הישיר שלי: אני רוצה שהשבוע תתחילי עם הפרויקט החדש הזה… תנסי לראות אם את יכולה לסיים את האפיון…
ומה אני אומרת?
יש לי עוד בן, ואני מרוצה. עליתי לא מעט במשקל, אבל הרוב מתרכז בבטן. שבוע 37+4, ומקווה ללדת בימים הקרובים, כי קשה לי כבר לסחוב. יש סימנים שאולי זה אפילו יקרה, אבל אין לדעת, זה הבייבי שמחליט ולא אני. אייל גם מתרגש לקראת הלידה וגם נהיה יותר רגיש. לא יודעת מה יקרה לאחר הלידה ולא מוטרדת במיוחד.
אני גם לא מבינה בגבהים, בצורות ובגדלים של בטנים. יש קורס לזה?

געגועיי לטריינינג

למרות שבהתחלה היה לי ממש קשה להאמין בכך, מודעה של הולמס פלייס הבהירה לי שאני מתגעגעת למכון הכושר.
אני לא טיפוס ספורטיבי. אין לי שום כישורים בתחום, תמיד שנאתי כל דבר שמזכיר פעילות גופנית והשתדלתי להימנע מעשייה כלשהי. למכון הכושר נרשמתי בלב כבד בסוף הקיץ שעבר במטרה להתחטב ולהיכנס לכושר. לא התמכרתי למכון. תרגילי הכוח שיעממו אותי. קיללתי כל דקה על המכשיר האליפטי. שיעור הספינינג האחד והיחיד שפקדתי השאיר אותי עם סימנים כחולים במקומות שהצנעה יפה להם. לא רכשתי שם חברים, משום שהקפדתי לבלות במכון רק את הזמן הנחוץ לעשייה ספורטיבית מינימאלית, ומיהרתי להסתלק.
ויחד עם זאת, אני מתגעגעת למכון הכושר.
לאחר כמה שבועות הבנתי שהמכון הוא פיתרון נהדר לאנשים כמוני, שהגלגלים בראשם מסתובבים ללא הפסקה כל היום, שהם לנצח טרודים בחשיבה על משהו, לא משנה מה. במכון, למרות המוזיקה הרועשת, היה לי שקט. הייתי עסוקה בלשרוד את 30 הדקות על המכשיר האליפטי ולהזיע מכל נקב אפשרי בגוף. לא היה לי זמן לחשוב. הייתי מגיעה עצבנית, ישירות מהעבודה, ו-40 דקות לאחר מכן, בעזרת המכשיר האליפטי/ההליכון וטלוויזיה מכוונת על MTV, שכחתי הכל. הייתי יוצאת עם ראש ריק לחלוטין. רגועה. elevated.
זה היה נהדר. אבל בחודש שישי, כשגיליתי שזה נורא כואב ללכת על ההליכון כשהקטנצ'יק בבטן בועט בי במקביל, ביטלתי את המנוי.
ואני מתגעגעת.
אמנם אני עושה יוגה, אבל זה ממש לא אותו דבר.
אני מקווה שאוכל לחזור לשם כמה שיותר מהר לאחר הלידה.

המעמד הבינוני

לאחרונה אני מרגישה מותקפת מכל הכיוונים. זה התחיל בדיבורים על העלאת המיסוי על רכבי הליסינג, ובימים האחרונים מדובר על פסק הדין התקדימי לגבי הכרה בהוצאות מטפלת לנשים עובדות.
לפעמים נדמה לי שכל מי שכותב ומחווה דיעה על הנושאים האלו, שוכח שמדובר באנשים כמוני וכמוך, ולא בשועי הארץ. האם העובדה שיש לי רכב חברה והעובדה שאני אם עובדת שמרוויחה לא רע בכלל, ישר שמה אותי תחת הכותרת של "העשירים והמפורסמים"? אמנם אין לי ספק שיש נשים רבות שמצבן גרוע משלי – לא עובדות, או נאלצות לממן רכב משלהן, אבל בפעם האחרונה שבדקתי, לא גנבתי שום דבר מאף אחד.
בכל פעם שעיני צדה כותרת כלשהי בנושא הזה בעיתון, אני ממש מתחילה לכעוס. מגיל 18 אני לומדת ועובדת. הוריי אינם עשירים, ואת לימודי התואר הראשון שלי מימנו מהלוואות ועבודה קשה. את התואר השני שלי אני ובעלי מימנו בכוחות עצמנו. למדתי תוך כדי השירות הצבאי. שירתתי 7 שנים בצבא, וכשהשתחררתי לא נסעתי לכמה חודשים להודו או דרום אמריקה. הייתי אז נשואה, אם לתינוק ובעלת משכנתא. לקחתי 4 ימי חופש "כדי להתרענן", והתחלתי לעבוד בעבודה חדשה.
אני עובדת במשרה מלאה. "מבלה" על הכביש כשעה וחצי כל יום.החברה יכולה לדרוש ממני להגיע לפגישות בכל מקום שהוא בארץ, ולהגיע לעבודה בסוף שבוע או בלילות, אם יש צורך. יש לי רכב חברה, שנחשב כהטבה של כ-3000 ש"ח בממוצע במשכורת, כל חודש (כלומרמשלמים לי פחות בגלל שיש לי רכב). בנוסף אני משלמת שווי מס. בחברה שלנו יש הגבלה על קילומטראז' בשעות הפנאי, ואם משהו קורה לרכב – אני משלמת מכיסי את התיקונים. בעיתונים אני ושכמותי מתוארים כמפלצות שסוחטות את המדינה בגלל שיש להם רכב חברה. האמנם??? האם הרכב הזה בא על חשבון מישהו אחר במדינה הזו?
כשאייל היה בן 10 חודשים בערך, הוא חלה בדלקת אוזניים. זה היה יום יפה, ולכן הלכתי איתו לגן הציבורי השכונתי. פגשתי שם חבורה של אמהות, כולן משכילות עם תואר ראשון ושני, מעטות אפילו עם דוקטורט. אני הייתי האם העובדת היחידה. לא אצה להן הדרך למצוא עבודה, הן נהנו עם הילדים בבית, וחיכו לעבודת החלומות שתיפול עליהן מהשמיים. הרגשתי כמו מטומטמת. לא עבדתי בעבודת החלומות שלי. עבדתי בעבודה שנראתה לי מכובדת מספיק ומתאימה להשכלתי ולנסיוני, ושאיפשרה לי לשלם את החשבונות. בתוכי ידעתי שמגיע לי יותר. הרבה יותר. אבל לאחר כמה שנים, הצלחתי להתקדם מעט במקום העבודה, קצת שיפור תנאים, העלאה קטנה במשכורת.
כשאני קוראת בעיתון את הטיעונים של אלו ש"לא מצאו עבודה שתתאים לזמנים הרצויים מבחינתן כאמהות", אני משתגעת. אני לא חושבת שיש אישה אחת שעובדת איתי שהעבודה שלה מתאימה לזמנים שלה כאם. כן, גם אני הייתי שמחה להרוויח משכורת מכובדת ולעבוד 5 שעות ביום, אבל במציאות של היום זה לא עובד ככה. זו מציאות גרועה, אבל זו המציאות. אני מכבדת את כל מי שבחרה אחרת ממני – להישאר בבית, לעבוד במשרה חלקית. כבדו גם אותי בחזרה. אני בחרתי להיאבק.
גם את אלו שמעדיפות להישאר בבית כי המשכורת לא מכסה את המטפלת קשה לי להבין. הרי כדי להגיע למשכורת גבוהה יותר – פעמים רבות צריך להתחיל נמוך, לצבור ניסיון, ואז להתקדם. רק כך מגיעים להרוויח יותר. אני זוכרת את הימים שבהם המשכורת שלי הספיקה לכיסוי המשכנתא בלבד. היום המצב כבר שונה.
אני מסכימה שהחזר הוצאות על מטפלת היא לא הדרך האידיאלית למשוך אמהות למעגל העבודה, אבל לפעמים נדמה לי שמי שמעוניינת להיות חלק ממעגל העבודה כבר תמצא את דרכה לשם. יש לי השכלה אקדמית, אולי אני לא הדוגמא הטובה ביותר לקשיים של אמהות בשוק העבודה. מצד שני, את הדוגמא שלי בחיים אני לוקחת מאמא שלי, מורה ואם ל-3 בנות, שכל השנים עבדה קשה ומעולם לא ישבה בבית – עליה אי אפשר לומר שהיא מרוויחה יותר מידי.
אם בסופו של דבר לא תקודם חקיקה שתחסום את ההטבה הזו במס, אני רוצה לקבל אותה. אני חושבת שמגיע לי לקבל תוספת של 200-1000 ש"ח במשכורת בחודש. מגיע לי. גם אם ההטבה הזו לא נותנת פתרון ל-60% מהנשים במדינה. מגיע לי. לא גנבתי את המשכורת שלי מאף אחד. אני עובדת קשה כדי שאוכל להשתמש בה בשביל לשלם על הגן של הילד.
אני מודעת לכך שמצבי שפר עליי, יחסית לנשים רבות שאינן בעלות השכלה אקדמית או מקצוע מבוקש. מצד שני, אני גם יודעת שיש נשים רבות שלא מעוניינות באורח החיים שאני מנהלת ובשעות העבודה שלי. זכותן. וזכותי לקבל את ההטבה הזו במס.