לא, עוד לא ילדתי. שבוע 40+3.
וכן, אני מתכוונת להתלונן על זה כרגע.
האמת היא שכנראה לא הייתי מתלוננת יותר מידי לולא הבצקות הפראיות המכסות את גופי, והמונעות ממני פעילות מאומצת יותר מאשר הליכה של דקה ברגל. אם כבר מדברים על רגליים – שלי נכנסות רק לכפכפי אצבע וגם שם קשה להן להחזיק מעמד.
גם זה לא עד כדי כך מטריד אותי. מה שמטריד אותי יותר זה העצות שקרוביי (להלן בעיקר בעלי ואמא שלי) סופגים על ימין ועל שמאל, אותן הם דואגים להעביר אליי כלשונן.
סננו, חביביי. יכולת הסינון היא אמנות.
אז מה היה לנו?
קודם כל העצות הרגילות, שאותן אני שומעת כבר חודש: ללכת הרבה (באמת? נסו את זה עם רגליים בגודל של אבטיח), לעשות ספונג'ה (בשביל מה יש לי עוזרת?), להכין תיק ללידה/דברים לתינוק (מוכנים כבר 3 שבועות), לסדר את הבית (ניסיתי, לא עבד, סתם התעייפתי) וכו' וכו'.
ויש את הביטויים הממש מרגיזים – זאת שאת כל ילדיה ילדה בשבוע 42 (ולכן זה ב-ר-ו-ר שגם אצלי זה יהיה ככה. מעניין שאת קולה של זו שילדה את כל ילדיה בשבוע 37 לא שומעים), "זה בטוח יקרה בימים הקרובים" (מס' מדויק של ימים, יש?), "כנראה שהוא צריך להתבשל עוד קצת" (מה הוא? צלי?)…
מסקנות ולקחים:
א. אל תתנו עצות אם לא מבקשים מכם.
ב. נשים בחודש תשיעי ואילך יש לעזוב לנפשן. גם ככה קשה להן וכל יום נראה כמו חציית ים סוף.
ג. יש לי תחושה שהבייבי הולך להיות ילד דעתן כמו אייל, שיודע מה הוא רוצה, ורוצה לבחור ולהחליט בעצמו. זו אשמתי כמובן – מדובר בגנים שלי.
ד. 1.6.09 הוא אחלה תאריך מבחינתי. יש מצב?

אני לא לומדת לקח. בהריון עם אייל זה היה בדיוק אותו דבר.
כבר חודש שכולם אומרים לי שאני אוטוטו יולדת. מה זה אוטוטו? מחר. עוד יום יומיים. עד סוף השבוע מקסימום.
הבטיחו לי שברגע שאסיים את הכביסות ואת הכנת התיק לחדר לידה – זה יקרה. גם התיקים וגם הבגדים כבר מחכים שבועיים.
הבטיחו לי ש-10 ימים מאז שהרגשתי צירים זה יקרה. עברו כבר 16 ימים.
הקוסמטיקאית שלי אמרה לי שאני כבר כנראה לא אגיע לתור שלי. נחשו מה, זה עוד שעתיים.
חבל שלא ניהלתי בורסת הימורים על העניין הזה, הייתי עושה קצת כסף מהצד.
כן, כן, "לא נולד התינוק שלא נולד" וכל זה. זה לא מנחם לי אפילו את קצה הבצקת בקרסוליים, pardon my french.
יאללה, בובי, אמא מחכה כבר לראות אותך.

אולי זה רק בגלל שאני אמא שלו, אבל בכל פעם שאני נזכרת בשיחות האלו עם אייל, אני פשוט מתמוגגת.
אייל נוגע לי בזהירות בבטן ההריונית:
"אמא, צריך לגעת מאוד בעדינות. לא ללחוץ, כי אז זה כואב."
אני ואייל מחכים שבעלי יחזור הביתה ונלך כולנו למדורת ל"ג בעומר של הגן.
אני, נאנחת: אוי, אני כל כך עייפה.
אייל: "אמא, אז את תישארי בבית לנוח, ורק אני ואבא נלך למדורה.
אני לוקחת את אייל מהגן, ואנחנו מגיעים הביתה. אני הרוגה מעייפות (מנפלאות החודש התשיעי), ואומרת לאייל שאני חייבת לשכב קצת. הוא רוצה להצטרף אליי. בסוף שנינו נרדמים במיטה שלו. אני מתעוררת אחרי שעה, ומנסה להעיר את אייל. הוא לא רוצה לקום, מאוד מאוד ממורמר וכועס, אבל בסוף קם. בעלי חוזר הביתה מהעבודה בעוד אייל אוכל ארוחת ערב. אני מספרת לו מה קרה.
אני: …אז ניסיתי להעיר אותו, אבל הוא לא רצה לקום. בסוף הוא קם, והוא מאוד כעס עליי…
אייל: לא כעסתי עלייך.
אני: אז סתם היית עצבני?
אייל: כן, כי הבטן שלי היתה ריקה.
(בקיצור, הילד היה רעב)

אני בחודש שמיני ויש לי בטן ענקית. אני מתכוונת ע-נ-ק-י-ת. בהערכת הגדילה שעשו לי לפני 3 שבועות הסתבר שהבייבי גדול לגילו, ומאז יש לי תשובה מעולה לכל אלו שמעירים הערות על הבטן הגדולה שלי. אם יש משהו שלמדתי מאז ההריון הקודם, זה לזהות את אותם אנשים שעומדים לפתוח את פיהם ולהעיר הערה חסרת טקט על המראה שלי, ולהקדים אותם: "כן, אני ענקית!", אני אומרת תוך כדי עפעוף וחיוך. "הוא פשוט גדול. ככה זה".
ממש. לקילוגרמים של שוקולד שאני טוחנת אין ש-ו-ם קשר לזה.
אבל לא על זה רציתי לדבר.
עכשיו אביב, הקיץ בפתח, העיתונים מלאים בקטלוגים של בגדי נשים והחנויות מלאות בסחורת new collection קיצית. קיבלתי gift card מתנה לחג מהעבודה. לסיכום – מדובר בסיוט. חוץ מלתצפת על הבגדים בחנויות ולנסות להיזכר איך נראיתי לפני 8 חודשים (בהריון הזיכרון לא משהו), אפילו למדוד אני לא מעזה. החזה שלי גדל במידה, על נושא הבטן כבר דיברתי, גם הירכיים הם לא מה שהיו eight months ago, והשאלה המרכזית היא – למה.
למה לנפנף בבגדים חדשים ובוהקים מול אישה במצבי? אין לכם לב?
אפילו סנדלים חדשות אני לא יכולה לקנות בגלל הבצקות שיש לי ברגליים.
רק אל תתחילו את סוף העונה מוקדם מידי. תנו לי כמה חודשים בשביל להספיק ללדת וגם לחזור למשקל הקודם. תעשו ג'סטה. זה ישתלם לכם.
עד אז אאלץ כנראה לפצוח בדיאטת קניונים. כאב הלב הוא פשוט חזק מידי.

אני היום בשבוע 24+3, ולפני שבועיים בערך עשיתי את סקירת המערכות המאוחרת. טפו טפו טפו, הכל תקין. הבייבי כבר הרבה יותר גדול (וגם גדול בכמה ימים יחסית לגיל ההריון), ויכולנו להבחין ביותר פרטים, בעיקר של הפנים.
מעניין שצילומי האולטרסאונד שלו שונים מאלו של אייל. הפנים פשוט נראות אחרת. גם בעלי וגם אמא שלי טוענים שלפי האולטרסאונד אין ספק שהילד יהיה דומה לי – נחכה ונראה…
ראיתי לפני כמה ימים תמונה של אבא שלי כשהיה תינוק, ואולי הבייבי יראה כמוהו כשיוולד (למרות שאני יותר דומה לאמא שלי, אני חושבת).
בסקירות של אייל לא הצלחנו להוציא תמונות תלת מימד טובות, אבל הפעם דווקא כן – נכון שהתמונה הזו פשוט מדהימה? לא ייאמן לאן הגענו עם טכנולוגיית ההדמייה כיום.
לא קל לי להודות בזה, אבל אני מוצאת שאין לי כל כך זמן להריון הזה… במהלך היום אני עם הלחץ המטורף בעבודה, אחרי הצהריים עם אייל, בערב עם בעלי ועם עצמי – וכתוצאה מכך אני בקושי מקדישה זמן לחשוב על מה שעובר עליי בגזרה ההריונית. הבטן גדולה ובולטת (לפרקים אני עדיין תוהה איך היא צמחה לה כך פתאום), העייפות משתלטת, והתנועות של העובר כבר מאוד מורגשות, אבל עדיין אני לא מעכלת את מה שעובר עליי ולקראת מה אני הולכת. אני לא יודעת אם זה טוב או לא טוב….
החלטתי שבשבוע 30 אתחיל להתאפס על עצמי. צריך לתכנן מה עוד צריך לקנות/להשיג, למצוא דולה, לעשות קורס רענון לקראת הלידה, אולי להתייעץ לגבי חווייה מתקנת של הלידה הקודמת… אני רוצה גם לעשות קצת צילומי הריון מפונפנים, לסגור דברים אחרונים (שיפוץ בבית?)…
אני מקווה שיהיו לי הכוחות לכך.