אתמול, 3 ביוני, ליאיר מלאה שנה.
או כמו שיעל חברתי קוראת לזה – מלאה שנה לכך שאני אמא לשני ילדים.
צ'וצ'ו הקטן הוא באמת התינוק הכי מתוק בעולם – כל הזמן צוחק, מבסוט תמידית, עושה שיגועים, מחייך לכולם, סקרן שרוצה לבדוק כל דבר, אוהב את החיים, טועם מהכל בכיף, הרוס על אחיו הגדול, אוכל טוב, ישן טוב, פשוט מלאך מתוק (טפו טפו טפו חמסה חמסה בלי עין הרע שרק יהיה בריא העיקר הבריאות).
ואני, אמא שלו, לא ממש מאמינה שעברה שנה שלמה, כי זה מרגיש כאילו הזמן עבר, הילד גדל, אבל אני נתקעתי קצת במקום.
הייתי בטוחה שכשיאיר יהיה בן שנה אני אהיה רזה יותר, אופטימית יותר, מאורגנת יותר, פחות עייפה, יותר "בעיניינים".
יש לי שני ילדים מקסימים ונהדרים, החיים שלי טובים, אבל אני, פרפקציוניסטית חסרת פרגון עצמי שכמותי, רואה רק את מה שאני לא במקום מה שאני כן.
במקום לראות את 10 הקילוגרמים שהורדתי השנה, אני רואה רק את ה-10 שאני עוד צריכה להוריד ומאוד מבואסת מכך.
במקום להיות גאה בכך שאני מסתדרת ו"מתקתקת" עיניינים, ארוחות ערב, מקלחות, הסעות וכו' עם שני ילדים, אחרי יום עבודה ארוך, כשבעלי בחו"ל, אני לוקחת את זה כמובן מאליו.
במקום להתפעל מכך שחוץ מעבודה כמנהלת פרויקטים במשרה מלאה, טיפול בילדים ותחזוק (סביר) של הבית, אני גם מצליחה לנהל בלוג בישול די פופולארי ואפילו לעשות התעמלות מידי פעם, אני מתוסכלת מכל הדברים האחרים שאני לא מספיקה לעשות.
השנה האחרונה היתה לא פשוטה בשבילי. אני מקווה שהשנה הבאה תהיה קצת יותר קלה (אמא שלי כבר הזהירה אותי לא לבנות על זה), והעיקר הבריאות.
אני די מסוקרנת לראות כיצד יאיר יתפתח, איזו אישיות תהיה לו ואיזה מראה. כרגע הוא נראה כמו תינוק פרסומות קלאסי (הילד נראה ממוצא שוודי אותנטי), ומסקרן אותי כיצד יראה בתור ממש ילד.
יצא לי פוסט קצת דיכאוני, ולכן אשנה כיוון ואספר לכם 10 דברים חביבים על יאיר:
1. השם שלו מאוד מתאים לו. הוא מאיר את חיינו, יש לו פנים מאירות וחיוך מאיר והוא פשוט ילד קורן. גם כל מי שרואה אותו קורן בחזרה.
2. המשחקים האהובים עליו הם: א. המשחקים של אייל; ב. כל דבר שניתן להכניס לפה וללעוס ואינו צעצוע; ג. תוף שהוא מחזיק ומכה בו במקל. למעשה בצעצועים שלו הוא לא ממש מתעניין.
3. יש במשפחתון שלו מובייל עם פרפרים שהוא פשוט הרוס עליו. זה היה ככה מאז שהוא נכנס לשם בגיל 4 חודשים ולא עבר לו עד היום.
4. הוא דומה לי. הידד! (כשאנשים היו רואים אותי עם אייל, המשפט השני שהם היו אומרים לי זה – "הוא ממש לא דומה לך". הראשון היה – "את אמא שלו או הבייביסיטר?")
5. כשאני באה לקחת אותו מהמשפחתון, הוא עושה שלום למטפלת וזוחל לקראתי כולו חיוכים. לאחר סשן של קריאות שמחה, חיבוקים ונשיקות, הוא רוצה שאוריד אותו לרצפה וממשיך לשחק בצעצועים. כשאני לוקחת אותו בידיים ופונה ליציאה, הוא לא מבין מה אני רוצה ממנו.
6. יש לו אופי שונה משל אייל. הוא ילד הרבה יותר שובב ואני כבר רואה איך אצטרך לרדוף אחריו כל היום.
7. מה שכן, נראה לי שהוא יהיה דברן וקשקשן בלתי נלאה כמו אייל. אני מחכה כבר לשמוע את השיחות ששני אלו ינהלו בעתיד.
8. הוא כמובן מעריץ מאוד את אחיו הגדול, ורוצה לעשות את כל מה שהוא עושה ולשחק בכל המשחקים שלו. הוא רק רואה את אייל וישר נהיה שמח. אייל, מצידו, מאוד אוהב להסביר לו דברים ("תראה יאיר, ככה שוטפים ידיים… ככה עושים פיפי… ככה לובשים מכנסיים… אמא, אני מלמד אותו איך עושים דברים"), אבל הוא לא כל כך אוהב שיאיר נוגע לו בצעצועים, כמובן.
9. כשאנשים רואים אותו, הם לא מבינים איך יצא לי ילד בלונדיני (יש לי שיער שחור). אני נאלצת להסביר מעט על גנטיקה (לאמא שלי ולאחותי היה שיער בלונדיני כשהיו ילדות). לפעמים בא לי סתם להגיד שהשיער צבוע ושהעיניים הכחולות זה עדשות מגע.
10. הוא לא אוהב לשבת בעגלה או בטיולון. הוא מעדיף לזחול ולחקור את העולם, ולכן לצערי אני לא מסוגלת יותר להסתובב איתו בקניונים, כלומר זמני השופינג שלי קוצצו משמעותית. אולי זה לא דבר כל כך רע בעצם…
צ'וצ'ו, אני אוהבת אותך הכי בעולם ושמחה שאתה שלי! אין כמוך! נשיקות מאמא.
