עפיפונים

שיחות על החיים עם אייל (#16)

ביום האחרון של אוגוסט היינו ביום כיף בים מטעם העבודה של בעלי. להלן מונולוג מפיו של אייל:

אייל: אמא, בואי אני אסביר לך על הדברים המסוכנים שיש בים:
אחד – הגלים
שתיים – התמנונים
שלוש – כל מיני דגים
ארבע – המערבולות
חמש – המדוזות
שש – המים העמוקים
בסדר? יש שישה דברים.

אני: אוקיי. טוב שאתה אומר לי, כדי שאני אזהר.

אייל: עכשיו, יש דגים זהובים, שהם בסדר. אחריהם יש דגים אדומים, שהם יותר מסוכנים. אחריהם יש דגים אפורים, שהם הכי מסוכנים. כשעוקפים אותם, יש מערבולות. כשעוקפים את המערבולות, יש מדוזות. כשעוקפים את המדוזות, יש מים מאוד עמוקים.

אני: הבנתי. אני אזכור את זה.

אייל: ותסבירי גם לאבא.

אני: כן, בטח, אין בעיה.

אייל: עכשיו, עומק ראשון – יש דגים זהובים. זה בסדר. עומק שני – יש דגים לבנים, זה גם בסדר. עומק שלישי – יש דגים אדומים, שהם מסוכנים. צריך להיזהר מהם. עומק רביעי – יש דגים אפורים שהם מאוד מסוכנים. עומק חמישי – יש מדוזות אפורות, אבל הן לא כל כך מסוכנות. עומק שישי – זה מאוד מאוד עמוק! בני אדם לא יכולים להגיע לשם. זה מאוד מסוכן. יש שם יצורים מאוד מסוכנים!!!

אני: הבנתי.

אייל: אני מבין בזה, אז אני מסביר לך.

אני: טוב מאוד. זה חשוב שאני אדע את הדברים האלה.

בשלב מסוים נפל לי האסימון והבנתי שהוא מדבר על ההדרכה שהוא עבר במוזיאון המדע בירושלים.

אייל והגוגוס או אייל לומד לכתוב

אני כנראה בחיים לא אבין מה זה הגוגוסים האלו ומה כל כך מלהיב בהם, אבל אייל משוגע עליהם. את רובם הוא הרוויח בזכות העובדה שיש לו אמא שמאוד אוהבת ארטיקים, ובמקרה נסטלה החליטה להוסיף גוגוסים לאריזות הארטיקים שלה.
נכון לעכשיו יש לו 7 גוגוסים, ולכולם הוא המציא שמות. הוא משחק איתם במשחקים שונים ומשונים, וגם בנה לכולם חלליות.
לאחרונה אייל התחיל להתעניין באותיות ובכתיבה (למרות שמספרים ותרגילי חשבון הם עדיין להיט חזק יותר אצלו). הוא ביקש מבעלי שיכתוב לו על נייר את השמות של הגוגוסים. אחרי השם השלישי, בעלי החליט שזה יותר חכם לתת לאייל לכתוב את השמות בעצמו, ושאנחנו רק נאיית אותם בשבילו.
להלן התוצאה (שימו לב שלגוגוס הכחול יש 3 שמות). שלושת השמות העליונים נכתבו על ידי בעלי, והשאר על ידי אייל.
מלמעלה למטה: חד קרן (כי יש לו קרן על הראש), מר ביישני, בעל אוזניים / מר מקדחה / מר סרטני (כי יש לו ידיים שדומות לצבתות של סרטן), מר ירוקי (כי הוא ירוק), מר סנאי, מר אדומי (כי הוא אדום), מר לבני (כי הוא לבן).

שיחות על החיים עם אייל (#15)

אני מבקשת מאייל בפעם השלישית שיעזור לפנות את שולחן האוכל, תוך כדי שאני מנפנפת באצבעי בפוזת הטפה.

אייל: אמא, לפני שאת מדברת אליי, תורידי את היד שלך!

 אני:  אתה צודק. הנה, עכשיו בלי האצבע. תלך בבקשה לעזור לפנות את השולחן.

אייל: טוב.


אייל איבד משהו בגן, והוא אומר לי משהו שאני לא מבינה תוך כדי יללות.

אני: אייל, תפסיק לילל. אני לא מבינה מה אתה אומר.

אייל: אני לא מיילל! חצופה! עכשיו אני לא רוצה לבוא איתך! (הולך)

 

 

אנחנו במשפחתון של יאיר. יאיר משחק בכדור. תינוק אחר לוקח ליאיר את הכדור.

אייל (לתינוק): לא מתנהגים ככה! אל תיקח ממנו! הוא יותר חלש ממך! הוא רק בן אחת!  (לוקח מהתינוק את הכדור ומחזיר ליאיר)

(התינוק גדול מיאיר בחודש וחצי)

 

יאיר יושב בעגלה. ילד כלשהו מהגן של אייל נוגע בפנים של יאיר

אייל: היי, זה התינוק שלי! אני לא מרשה לך לגעת בו.

עוץ לי גוץ לי והצד הנשי

בפורים הלכתי עם אייל לראות את ההצגה "עוץ לי גוץ לי". כבר שנים שאני רוצה ומתכננת לראות את ההצגה הזו, ועכשיו כשיש לי ילד בן 4, יש לי תירוץ מספיק טוב.

ההצגה היתה מקסימה. גם אני וגם אייל נהנינו מאוד. השירים והשפה ממש נהדרים, התלבושות מרהיבות והכל כל כך מושקע ומלא טעם וחוכמה.

רגעי קסם מההצגה:

א. איך שהתיישבנו (ביציע), אייל הכריז: "יש לנו את המקומות הכי הכי טובים!" (הם באמת היו טובים)

ב. כדורי ענק זהובים מתעופפים להם אל הקהל. אלינו הם לא הגיעו כי ישבנו למעלה (כפי שאייל ציין בחוכמה), אבל אייל התלהב מאוד לראות אותם מקפצים.

ג. רמי ברוך, ששיחק את המשרת, רוכב על המטאטא שלו ומדבר אליו כאילו היה סוס. ילדים צועקים לו שזה מטאטא ולא סוס, והוא מסביר שאם מפעילים את הדמיון, אפשר להאמין שזה סוס ולא מטאטא. אייל לוחש לי: "אמא, אני מאמין שזה סוס".

בפסח עברתי בקניון וראיתי מבצע של 1+1 על DVD-ים. ביניהם היה DVD של המחזמר. רכשתי בשמחה (את ה-DVD השני נתנו במתנה באחד מימי ההולדת הרבים בגן). ה-DVD הפך ללהיט בביתנו.

רגעי קסם בזכות ה-DVD:

א. אייל מסתחרר לו בבית ושר לו "פורימפו-פפה, פורימפו-פפה, אוי כמה שאני יפה…" (שיר החצרונית)

ב. שלושה ילדים (שניים בני 4 – אייל וחבר, ואחד בן שנתיים – האח של החבר) יושבים מרותקים מול המסך וצופים ב-"עוץ לי גוץ לי". כן, בטקסט של שלונסקי.

ג. שלושה דורות – אמא שלי, אני ואייל – יושבים וצופים ב"עוץ לי גוץ לי", ונהנים עד השמיים.

וגם בזכות ה-DVD, התחלתי פתאום לחשוב. יש משהו שמפריע לי במחזה הכל כך מקסים הזה. משהו שאני לא מבינה.

המלך כולא את בת הטוחן ומאיים כי אם לא תהפוך את הקש לזהב תוך לילה, אביה יושלך לכלא (כי שיקר למלך).

היא מצליחה (בעזרת האצלת סמכויות ויכולת הנעת אנשים – תעזבו את הפרטים הקטנים) לגרום לקש להפוך לזהב.

אבל המלך מכריח אותה לעשות זאת במשך לילה נוסף. ואחר כך במשך לילה נוסף.

ואז היא מתאהבת בו, מתחתנת איתו ועושה ילד. כן, עם אותו אדם שהתאהב בה בגלל שהיא יפה ובגלל יכולותיה הפיננסיות, לא חלילה בשל אישיותה.

זה לא קצת צורם?

ומצד שני, מה, שתשאיר לו את הזהב ותעזוב? תחזור להיות בת טוחן עלובה ועניה? זה הרי שלה! הזהב נוצר בזכותה. למה שלא תהנה ממנו? למה שלא תהיה מלכה?

לא פשוט, לא פשוט בכלל.

ואולי אני סתם מגזימה?

אייל ולוח התמרורים

"אמא, אסור לבנות פה בתים!"

"אמא, אסור לשים בקבוקים על הכביש!"

ילד טבע

ביום חמישי האחרון נערך הפנינג בחווה החקלאית בשכונת גיל עמל בהוד השרון. זה אירוע שנערך כל שנה ותמיד מקסים. מבקרים בערוגות הירק, יש יצירה לילדים מחומרים בטבע, ואפשר גם לקנות פרחים וירקות מתוצרת החווה, שבה מגדלים ועובדים ילדי בתי הספר היסודיים בעיר. הייתי שם עם אייל לפני שנתיים (לפני שנה הייתי בחודש תשיעי ואמא שלי הלכה איתו) והיה ממש כיף, אז השנה הלכנו שוב.

איך שהגענו למתחם הפעילות, אייל זיהה ערימה ענקית של חול, ומיהר לטפס עליה ולהתפלש בה. זהו. מרגע זה כל תשומת הלב של הילד הופנתה לרגבים וממני הוא התעלם לחלוטין. "אייל, רוצה לשזור פרחים?", "אייל, רוצה להדביק חומרים מהטבע על דף?", "אייל, רוצה לצבוע אבנים בגואש?", ניסיתי. אין קול ואין עונה. הילד עסוק בניפוץ רגבים ובהתפלשות בחול.

חול חול חול חול חול

אחר כך הלכנו לראות את הערוגות. אייל התלהב, רץ מאושר בין כל הירוק הזה, בדק את הצמחים, את הנמלים, את האדמה, את השמים…

אני ילד ירוק

היה כיף לראות אותו כל כך שמח.

והיה כיף לראות את יאיר גם הוא עושה צעדים בכיוון.

חול וצמחים... מממ... נראה מעניין

ביום שישי היינו בפיקניק של המחלקה שלי בעבודה בשמורת חוף השרון, ליד שפיים. אחרי שהכנו ביחד עפיפון, אייל רץ והעיף אותו וכל כך שמח. מאוחר יותר ישבתי איתו על אחת הדיונות, הוא שיחק בתוך החול, מצא נמלים ושבלולים, ושוב – היה מאושר.

וגם אני שמחתי.

הדרקון הראשון שלי

מאז שיאיר נולד, וגם קצת לפני, כמעט ולא יצא לי לבלות עם אייל ביחידות (מלבד בזמנים שבהם יאיר ישן). היום, מכיוון שזהו חול המועד, בעלי חזר מהעבודה מוקדם ונשאר עם יאיר, ואני ואייל הלכנו ביחד לסרט "הדרקון הראשון שלי" ("How to Train a Dragon").

אייל חובב דרקונים, דינוזאורים וכל מיני שרצים (לראיה עוגת הדרקון שביקש לפני שנה ליום הולדת 3), כך שידעתי שהסרט בטוח יעניין אותו. זו פעם ראשונה שאני הולכת לקולנוע לסרט ילדים מדובב בשעה של סרטי ילדים (17:40), ואני מודה שהחוויה מעט הלחיצה אותי בהתחלה. קהל המוני גורם לי להילחץ באופן כללי, וכשמדובר בקהל שרובו מורכב מילדים קטנים וצווחנים (לא הילד שלי כמובן) זה מלחיץ עוד יותר, אפילו שבסך הכל מדובר בקולנוע ההוד שרוני ולא בסינמה סיטי.

חששותיי התבדו. הקהל התנהג למופת. הפופקורן היה טעים. המקומות היו מוצלחים ולאייל לא היתה בעיה לשים את משקפי תלת המימד.

הסרט? הסרט היה גם מקסים וגם מגניב. אני מניחה שאני ואייל חווינו אותו בצורה שונה אחד מהשני, אבל שנינו מאוד נהנינו. אהבנו את הדרקונים (אייל על הדרקון "זעם לילי" – "איזה דרקון חמוד". אני: "דומה לחתולי"), העלילה היתה מגניבה, ולמרות שבסוף אייל קצת פחד ("אני מפחד ממה שהולך לקרות"), היה מאוד מוצלח. אהבתי את המסר האנטי מלחמתי והאנטי אלימות שהובלע בסרט, על כך שדברים אינם תמיד כפי שהם נראים, ושניתן לפתור בעיות בקלות יותר בכוח המוח ולא בכוח הזרוע (או הגרזן במקרה של הסרט).

מומלץ ביותר!

והנה אייל מדגמן משקפי תלת מימד ופופקורן גדול:

הילד חי טוב

ושוב אייל בשלל פוזות עם משקפי תלת המימד:

ולקינוח, הטריילר:

שיחות על החיים עם אייל (#14)

א. העין השלישית

אייל: יאיר עוד קטן אז אין לו הרבה עיניים.

אני: יש לו אותה כמות עיניים כמו לך. לו יש שתי עיניים ולך יש שתיים.

אייל: לא. לי יש יותר, כי אני גדול.

אני: יש לך שתי עיניים, בדיוק כמו ליאיר.

אייל: לא נכון. יש לי שלוש עיניים!

רחלי: איפה העין השלישית שלך? אני לא רואה אותה.

אייל: הנה, היא פה! – מצביע על המצח שלו.

אז מה אני יכולה להגיד? עין שלישית. מרכז המצח. וואלה.


ב. משה בתיבה

אייל מביא מהגן את היצירה הבאה.

אייל: עשיתי משה בתיבה.

אני: נכון. זה מאוד יפה.

אייל: אבל במקום בתיבה עשיתי שהוא ישוט על פיתה! <מתגלגל מצחוק>

אנגינה (וגם כמה דברים משמחים)

לפני שני פוסטים דיברתי על תקיעות, והנה – כוחות הטבע החליטו גם "לתקוע" אותי במיטה. ביום ראשון בבוקר התחלתי להרגיש בכאב גרון קל, שבצהריים התפתח לחולשה כללית. הגעתי הביתה בשש בערב, נכנסתי למיטה, ושעה וחצי מאוחר יותר גיליתי שיש לי 38.6 מעלות חום. ביום שני בבוקר, לרופאה הספיקה בדיוק שניה כדי להעיף מבט בגרון שלי ולהסביר שכולו מלא במוגלה ושאני חולה באנגינה. היא רשמה לי אנטיביוטיקה (2000 מ"ג ביום, למשך 10 ימים) ונשלחתי הביתה לשאר השבוע.

אני לא זוכרת מתי הייתי כל כך חולה. רק בשלישי אחרי הצהריים ירד לי החום והצלחתי לצאת מהמיטה. יומיים לא ראיתי את הילדים כדי שלא אדביק אותם.
עד רביעי אחרי הצהריים לא הייתי מסוגלת בכלל לדבר. אפילו שתיה של קצת מים או בליעה של רוק גרמה לי לכאבי גרון נוראיים.

היום – חמישי – המצב כבר הרבה יותר טוב. הגרון כבר לא כואב ואני רק חלשה.

אין ספק שהשבוע הזה הבהיר לי ביתר שאת ש-העיקר הבריאות!!! בסך הכל אנגינה, אבל אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה סבלתי ככה (בלידה של אייל כנראה).

השבוע בכל זאת מסתיים בכמה דברים משמחים:

א. ירדתי 3 ק"ג בגלל המחלה, וגם כל השבוע לא נגעתי בשוקולד. אני רוצה לנצל זאת כדי להתחיל דף חדש, ואולי זה מה שיתניע את הדיאטה הצולעת שלי.

ב. היינו היום באסיפת הורים בגן של אייל, והגננת אמרה עליו רק תשבוחות. כמובן את הכל כבר ידענו בעצמנו, אבל זה כיף שגם המסגרת החינוכית מכירה בזה שהוא ילד מדהים וחכם.

ג. ובכלל יש לי שני ילדים (בלי עין הרע, טפו טפו טפו, חמסה חמסה) מדהימים. שיהיו בריאים.

ד. קיבלתי את העגילים בהם זכיתי בהגרלה של קרן שביט. איזה כיף :-)

ה. גם עונה 5 של "איך פגשתי את אמא" (How I Met Your Mother או בכינויה HIMYM) משודרת וגם התחילו לשדר את כל העונות מהתחלה! אני מתה על הסדרה הזו.

ו. התחילו לשדר את העונה הראשונה של "המפץ הגדול" ("The Big Bang Theory") שבזמנו פספסתי. מתה על הסדרה הזו, למרות שמשני הפרקים הראשונים שראיתי, יש מצב שהעונה השניה יותר טובה. בקרוב גם יתחילו לשדר את השלישית שזה בכלל משמח.

ז. יו דנסי (Hugh Dancy) הוא הבריטי החביב עליי נכון לכרגע. מה הקטע של הבריטים עם שיער מבולגן? יו גרנט התחיל עם כל זה או שזה היה כך עוד קודם? בכל מקרה, אם תרצו להכיר את יו, אתן מוזמנות לצפות בסרטים "מועדון הקריאה של ג'יין אוסטן" (סרט שמאוד אהבתי) ו-"וידויים של שופוהוליק" (חמוד)

יו דנסי

ח. אי אפשר בלי glee! זה השיר מפרק 7 ששודר השבוע.

שיחות על החיים עם אייל (#13)

כאילו שלא מספיק שאייל הוא ילד שלא מפסיק לדבר באופן כללי (בנות הן מילוליות ובנים הם שתקנים? הא! הצחקתם אותי בענק), הוא גם שואל שאלות שפתאום התחילו להתפתח לשיחות ארוכות. להלן קטע קצר (רק קטע!) משיחה שהוא ניהל איתי אתמול לפני השינה.

הכל התחיל כשאייל הלך רגע לשירותים ואני הלכתי בעקבות חתולי שיילל והוביל אותי למרפסת השירות, שם נמצאות קעריות האוכל של החתולים וגם פתח היציאה שלהם למרפסת. הדלת של מרפסת השירות נטרקה, החתול רצה להיכנס למרפסת השירות, אז פתחתי לו את הדלת.

אני: אייל, הנה חזרתי. הייתי צריכה לפתוח לחתולי את הדלת של מרפסת השירות.

אייל: למה?

אני: כי היא היתה סגורה.

אייל: הוא רצה אוכל?

אני: אני חושבת שהוא רצה לצאת החוצה למרפסת.

אייל: אבל יש חושך בחוץ.

אני: חתולים לא מפחדים מהחושך. הם רואים בחושך.

אייל: גם אנשים רואים בחושך.

אני: אנשים יכולים לראות קצת. פחות טוב מחתולים.

אייל: זה בגלל שלחתולים יש עינים גדולות ומיוחדות.

אני: נכון.

אייל: והם רואים גם בבוקר.

אני: נכון.

אייל: וגם בצהריים.

אני: נכון.

אייל: וגם בערב.

אני: נכון.

אייל: וגם בלילה! הם רואים טוב כל הזמן!

אני: נכון.

אייל: גם לדבורים יש עיניים מיוחדות. יש להם עין בתוך עין!

אני: נכון. עין של דבורה מורכבת מהרבה עינים קטנות.

אייל: בגלל זה הן רואות את כל הדברים בבת אחת!
לא בבת שתיים
לא בבת שלוש
לא בבת ארבע
לא בבת חמש
לא בבת שש
לא בבת שבע
לא בבת שמונה
לא בבת תשע
לא בבת עשר

בבת אחת!

אני (מתאפקת שלא לצחוק): נכון.

אייל: עכשיו תספרי לי סיפור בעל פה.