עפיפונים

סיור שבת קצרצר במזכרת בתיה

בשבת שעברה טיילנו בנחל קטלב. עשינו "פיקניק צהריים" באחד החניונים באיזור (עוף ובטטות בתנור), ותהינו אם לנסוע הביתה או להפליג לעוד מקום. הצעתי שניסע למזכרת בתיה, כי זכרתי מביקורי אצל קרן שביט שמדובר במושבה חמודה ביותר.
להסתובב במרכז של מזכרת בתיה זה קצת כמו קפיצה קטנה לחו"ל. זה היתה שעת בין ערביים, והיה שקט מאוד. החנינו ברחוב הראשי – שדרות רוטשילד – והתחלנו לשוטט ברגל.
הצטלמנו בתא הטלפון מימי המנדט הבריטי, הסתכלנו על פעמון המושבה, עברנו ליד מוזיאון המושבה (מסתבר שבימי שבת בבוקר יוצא מהמקום סיור באתרים – רשמנו לעצמנו להגיע שוב), ופנינו לרחוב המייסדים.
בית הקפה "שיראין" שנמצא מאחורי המוזיאון היה סגור, לצערנו (פינטזתי על שוקו חם). עברנו ליד בית משק הברון, והגענו לבאר האנטילית. היה כל כך שקט ונעים… ובתי המושבה חמודים ביותר.
אחר כך חזרנו על עקבותינו, והמשכנו בשדרות רוטשילד לכיוון בית הכנסת המשופץ והיפה. אייל ובעלי גם נכנסו פנימה להעיף מבט.
בשדרות רוטשילד יש גם צימרים, חצרות אמנים ועוד, וביום שישי הוא בטח שוקק חיים. נהנינו מאוד מהביקור הרגוע והשקט בשבת. הילדים התרוצצו בשמחה באיזור הבאר האנטילית, ואייל התעניין מאוד בכל הבתים והאתרים הישנים.
מקסים.

אייל בתא הטלפון הבריטי. בא לי שוב לנסוע ללונדון.

הבאר האנטילית

בית הכנסת היפה

מה אני כן

** הפוסט נכתב בזכות ולבקשת מרינה, בתגובתה לפוסט הזה. בדיעבד ובעקיפין גם הפוסט הזה נכתב בזכותה **

(הפוסט נכתב בזרם של תודעה. אין כאן סדר מסוים. מקווה שתהיו סבלניים איתי)

אני אמא טובה. מספיק.

אחד התוכניתנים בעבודה אמר לי היום: "את תמיד מחייכת. תמיד כיף לראות אותך!". זה נכון. אני תמיד מחייכת לאנשים, אומרת שלום, תודה ובבקשה.

אני טובה ומוצלחת בעבודתי.

אני משקיענית.

אני חושבת שיש לי יחסי אנוש טובים, ושאני יודעת להניע אנשים בצורה נעימה ולא כוחנית.

יש לי תמיד רעיונות מעולים, מקוריים ויצירתיים.

יש לי יכולת למידה מהירה, חשיבה מהירה, הבנה מהירה והסקת מסקנות.

האיי קיו שלי הוא בשני האחוזים העליונים באוכלוסיה (ומאז שגיליתי את זה, גם הצלחתי טיפה ליהנות מזה)

אני תמיד מתלבשת יפה. אני משקיעה כדי להיראות טוב, בעיקר בעיני עצמי.

אני חושבת שאני כותבת יפה. גם בבלוג וגם בכלל.

אכפת לי מהאנשים סביבי ומהמשפחה שלי.

בעלי אומר שאני טובת לב. אני לא ארחיק לכת עד כדי כך. אני יכולה לומר שאני אוהבת לעזור ולייעץ.

אני טיפוס מתמודד. אני לא בורחת מקשיים.אני יכולה להם.

אני תמיד שואפת ללמוד דברים חדשים ולהשתפר במה שאני כבר יודעת ועושה.

אני אומרת לילדים שלי בכל יום כמה שהם נפלאים בעיניי. אין יום שעובר בלי חיבוקים, נשיקות, ליטופים ומילות חיבה.

הילדים שלי באמת מופלאים. ואני אמא שלהם.

הצלחתי לכתוב על עצמי 16 דברים טובים בלי להתבלבל. רק בשביל זה מגיע לי צל"ש.

הרגלים רעים

אני מלכת ההרגלים הרעים. יש לי מיליון, מיליון הרגלים רעים. 
אני סתם מחמירה עם עצמי. למשל, אני לא מעשנת. הנה הרגל רע שאין לי.
אבל מלבדו, יש לא מעט.
ולאחרונה, אני נכנעת לכולם, גם לאלו שכבר חשבתי שהתגברתי עליהם.

חזרתי לאכול שוקולד ברמה יומית. מה קרה לי? רק לפני כמה חודשים לא נגעתי בזה בכלל.
הפסקתי לעשות ספורט.
הפסקתי לשמור על כמויות האוכל שנכנסות לי לפה. אני לא שמה לב בכלל. כל כך חבל, רזיתי יפה, ועכשיו עליתי קצת בחזרה.
אני מקפידה על בלגן אטומי בבית. בגדים זרוקים בכל מקום, הכיור מלא כלים מלוכלכים. ניירות בכל פינה.
אני לא מכינה לעצמי ארוחת ערב. אוכלת משם ומפה.
אני לא מורחת קרם פנים כל יום.
חזרתי לכסוס ציפורניים.
אני לא ישנה מספיק.

מה זה? מה קורה פה?? למה אני עושה את זה לעצמי?

בפתיחת כל יום אני מבטיחה לעצמי שהיום יהיה אחרת. היום אוכל במידה, לא אכסוס ציפורניים, אכין לעצמי סלט בערב.
בסוף אני מוצאת את עצמי חצי ישנה על הספה מול הטלויזיה עם קערת פופקורן או חבילת שוקולד או שקית אגוזים.

לאיפה נעלם כוח הרצון שלי?

שיחות על החיים עם אייל (#27)

גילוי נאות
אייל
: אמא, אסור להיכנס לשירותי אורחים! יש שם הצפה!
אני: איך נהיתה שם הצפה?
אייל: מישהו שכח לסגור את הברז והמים גלשו על הרצפה!
אני: מי זה המישהו הזה?
אייל: הממממממ…… אני חושב שזה אני!
<שנייה של פאוזה>
אבל אני לא בטוח.

תיבת נוח עפ"י אייל
אייל
: אמא, את יודעת, פעם היה מבול בשביל להרוג את כל האנשים הרעים. חוץ מנוח שהוא היה איש טוב. הוא בנה תיבה גדולה, והכניס לתוכה את כל החיות בעולם. הם היו שם בפנים ושם הם עשו פיפי וקקי. היה שם מאוד צפוף. הוא לקח בן ובת. וגם את המשפחה שלו.

ציטוטים מהווי הגן?
אייל
<גוזר במרץ>: אני עכשיו עובד. כשעובדים לא שואלים שאלות. מי ששואל שאלות, סימן שהוא לא עובד.

<אייל למד בגן שלפני שעושים עבודה, צריך לתכנן>
אייל: אמא, אבל את העבודה הזו עשיתי בלי לתכנן. אני לא תמיד מתכנן.
אני: אז איך אתה יודע מה לעשות אם אתה לא מתכנן?
אייל: אני פשוט מנסה. ואם זה יוצא לא טוב, אני מנסה עוד פעם.

ואם כבר מדברים על תכנון
אני מגיעה לגן כדי לקחת את אייל. אחת מעובדות הצהרון ניגשת אליי, מחבקת אותי, ושואלת אותי כשעל פניה חיוך רומז:
עובדת בצהרון: נו, אז מה…. את מבשלת לנו משהו??
אני <בהלם. מה, אני נראית עד כדי כך שמנה??>: מה??!! לא! מה פתאום!
עובדת בצהרון: פשוט אייל אמר לנו, שכשיאיר יגדל, אז גם המשפחה תגדל…
אני <נושפת בהקלה>: כן! כשיאיר יגדל! לא עכשיו! הוא פשוט אמר שהוא רוצה עוד אח, אז הסברתי לו…
<אנחנו יוצאים מהצהרון והולכים לאוטו>
אייל: אמא, צריך לחשוב על שמות לילד. איזה שמות את אוהבת?
אני: לבן או לבת?
אייל: לא משנה, גם וגם.
אני: יש כל מיני שמות שאני אוהבת, אבל אני צריכה לשאול גם את אבא, גם הוא צריך לאהוב אותם. איזה שמות אתה אוהב?
אייל: יולי, נועה… (ילדות מהגן שלו) שירה (ילדה מהחוג)
אני <חצי בפניקה>: אייל, אבל אין לי תינוק בבטן.
אייל: כן, אבל צריך לחשוב על שמות, כדי שכשתהיה תינוקת, נדע איך לקרוא לה!
אני: אתה מתכוון שכדאי לתכנן מראש.
אייל: בדיוק!

ג'וליאן סאנדס

הייתי טינייג'רית. יום אחד נתקלתי בסרט "זכרונות אהבה מפירנצה" (A Room with a View). שיחק שם בחור בריטי גבוה, בלונדיני ושתקן. ג'וליאן סאנדס.
זהו. נכבשתי.
אהבות שהיו לך בתיכון כנראה נשארות איתך כל החיים. אני לא מתכוונת לבחורים, אני מתכוונת לאהבות. אני עדיין אוהבת את רדיוהד, למרות שלא שמעתי אותם המון זמן. הסופרים והספרים שקראתי בתיכון הם עדיין מבין האהובים עליי ביותר, ביניהם א.מ. פורסטר, שכתב את "חדר עם נוף", שעל פיו נעשה הסרט.
אבל גו'ליאן סאנדס בכלל לא היה אמור להיות הטעם שלי. מעולם לא חיבבתי בלונדיניים. תמיד הייתי בקטע של בחורים גבוהים, רזים, עם משקפיים ושיער קצר וכהה. אבל ג'ורג' אמרסון, אותו משחק סאנדס בסרט, הוא קודם כל בריטי. הוא גם גבוה, שתקן, חובב ספרים ובעל גוף מדהים (מי שראתה את הסרט מבינה לאיזו סצנה אני מתכוונת), אז כנראה שזה הספיק לי אז.

היום סאנדס הוא עדיין גבוה ובריטי, קצת פחות בלונדיני ומעט מקריח, והוא עדיין לוהט בעיניי, למרות שכל מה שראיתי ממנו לאחרונה אלו הופעות אורח בסדרות טלויזיה: מעצב אופנה ב"קאסל" והבוס של ברוק שילדס ב"ליפסטיק ג'אנגל". 
כמו שכתבתי, אהבות ישנות נשארות איתך לנצח.

כרזת הסרט "זכרונות אהבה מפירנצה". אני חוששת לראות את הסרט שוב, שמה יסתבר לי שהסרט המדהים שאני זוכרת הוא לא באמת כל כך מדהים. התמונה מהאתר movie.masjo.com

כך נראה סאנדס ב-2009. בחיי שאני לא מבינה מה אני מוצאת בו, אבל איכשהו זה שם. התמונה מהאתר exposay.com.

רוצה! (או: לאלף נמר)

את הנמרון, ברור שאת הנמרון. החולצה מכוערת.
מדובר בשער ינואר של הארפר'ס בזאר. מצאתי בבלוג של Amy Handley, שמצאה בבלוג Art8amby.

שיחות על החיים עם אייל (#26)

מאז שחזרנו מלונדון, אייל מאוד מתעניין בשפה האנגלית ובשפות בכלל. הוא יודע לספור עד 40 באנגלית, וגם לא מעט מילים, ובעלי גם לימד אותו לספור עד 10 בערבית.
לפני שבועיים נסענו לאלוני אבא
בעלי: הגענו! אייל, בוא צא מהאוטו.
אייל: רגע, איזו שפה מדברים פה?

ועוד על שפות
אייל: אמא, אני יודע את כל השפות בעולם. את השפה של הבניינים, של החיות, של העצים, של החלונות…
אני: באמת? ומה הם מספרים לך?
אייל: כלום. הם לא מדברים.
אני: ומה אתה אומר להם?
אייל: אני לא מדבר איתם, כי הם לא עונים. אני רק יודע את השפה שלהם.

רגע קטן של אנגלית
אייל רואה דורה, בפרק שבו מלמדים על צבעים.
אייל: אמא, איך אומרים סגול באנגלית?
אני: purple
אייל: אה, purple

<לאחר 5 דקות>
אייל: אמא, איך אומרים סגול באנגלית?
אני: purple
אייל: כן, purple

<לאחר 5 דקות>

אייל: אמא, איך אומרים סגול באנגלית?
אני: PURPLE!
אייל: purple

<לאחר 5 דקות>

אייל: אמא, איך אומרים סגול באנגלית?
אני: PURPLE!!!
אייל: כן, purple

<תכפילו את כל הקטע שלמעלה פי 10>
<הפרק סוף סוף נגמר. אני לוקחת את הילדים להתרחץ, מספרת להם סיפור ומשכיבה אותם לישון>
<לאחר 5 דקות>

אייל: אמאאאאאא!!!! אמאאאאאא!!!! בואי מהר!!!! בואי מהר!!!!!
אני (רצה לחדר שלו): מה קרה??? מה קרה???
אייל: שכחתי איך אומרים סגול באנגלית!!!
אני: Purple. עכשיו בלי שאלות עד הבוקר.
אייל: טוב. purple.

וקצת על אנשי זאב
אייל: אמא, את יודעת שיש אנשי זאב, אבל רק בעולם הדמיון.
אני: מה זה אנשי זאב?
אייל: זה אנשים שהופכים לזאבים בלילה, ואז הם קמים בבוקר ולא מבינים למה יש להם כל כך הרבה שריטות ופצעים.
אני: יש בעולם אנשי זאב?
אייל: לא, רק בעולם הדמיון.
אני: איפה זה עולם הדמיון?
אייל: זה במוח שלנו! וגם בחלומות, ובסרטים, ובספרים…

צריכה את זה: צעצועים של גיקים

אם הייתי עכשיו סטודנטית, כל הצעצועים האלו היו מקשטים את החדר שלי במעונות. אני תוהה אם זה הגיוני לקנות אותם בשביל עצמי ולומר שזה בשביל הילדים. הטריק הזה כל כך שקוף, שאולי עדיף לחכות שיגדלו קצת… כי עדיין אין להם מושג מה זה star wars, הארי פוטר ושר הטבעות.
מצאתי את כל המוצרים בבלוג Tots & Giggles. התמונות מהאתרים הרלוונטיים – לחצו על התמונות כדי להגיע לאתר.

טירת הוגווארטס של לגו. אפשר לקנות באמזון. יש מצב שאייל יקבל את זה ליום הולדת 8. מה זה 3 שנים לחכות בשביל הארי פוטר.

בובות של דמויות משר הטבעות. כל כך חמוד! במיוחד אהבתי את הבובה של פרודו.

בובת צ'ובקה מדברת. אולי אקנה את זה ליאיר ואגיד לו שזה חתול?

Build-a-Bear עם דמויות מ-star wars: דארת' ויידר, אביר ג'דיי ו-C3PO. ענק. חייבת את זה.

צריכה את זה: מקום למנוחה – NestRest

יש תקופות שבהן שאיפותיי מתרכזות במילת מפתח אחת: מנוחה.
אני חושבת שכל האמהות יזדהו איתי.

ואם כבר לנוח, אני רוצה לנוח בזה:

זה יכול להיות על הר מוריק ושליו:

לא אכפת לי להיות תלויה מעץ, למרות שיש לי פחד גבהים:

ואני יותר מאשמח לחלוק את המנוחה עם כמה חברים או חברות. אני לא סנובית. לכולם מגיעה מנוחה.

התמונות מאתר המוצר Dedon Collections. יש בלבן ויש בצבע טבעי.

מצאתי בבלוג Handmade Charlotte.

שבת באלוני אבא

לפני שבועיים נסענו לאלוני אבא כדי לבקר במכירת הקולאז' סייל שנערכה שם. היינו באלוני אבא ממש לפני שנכנסתי להריון עם אייל, וזכרתי את היישוב בצורה קצת אחרת. הכל משתנה כשיש לך ילדים…

בית העם הטמפלרי המפורסם שבמרכז היישוב נראה עצוב בלי הצמחיה והפרחים שזכרתי מביקורינו הקודם. אני תוהה אם כיסחו אותם בכוונה.

אחרי ביקור בקולאז' סייל, נפנוף לשלום לקרן שביט, מורן יוסף (הדוכן של קרן היה עמוס לחץ בנשים חובבות אקססוריז) ואורית מטווילינגן (גם אליה לא הצלחתי להתקרב מרוב אנשים…), ונשיקה לעדי מ"שוקה" (והצטיידות בדוכן שלה בערכת מדידת מזג אוויר עבור אייל, ובשתי מחברות, אחת עם הדפס של ברבאבא ואחת עם הדפס מרחוב סומסום, עבורי), חצינו את "הכביש" לעבר בית העם הטמפלרי. הילדים התרוצצו קצת בשטח ואחר כך ערכנו סדרת צילומים משפחתיים, אם כבר אז כבר.
(לחצו על התמונה כדי לראות את הגודל המקורי)

המשכנו לטייל ברחבי היישוב והגענו לרפת. עוד טיול רגלי קצר והגענו ל"יערת הדבש", שם ראינו סרט על דבורים ודבש וטעמנו את הדבש שלהם (דבש אבוקדו ודבש פירות הדר נהדרים). מזג האוויר היה מעולה, והיה שליו ורגוע לטייל ככה ברגל עם הילדים.

היה מתבקש לערוך פיקניק במקום, אבל אנחנו תכננו לנסוע לנצרת לראות את נצנוצי הכריסטמס, אז לאחר מכן יצאנו לנו לדרכנו. אנחנו עוד נחזור.