עפיפונים

שלום לקוראי מעריב ו"כיכר אתרים"

תודה, שרית, על שכתבת על אתרי בעיתון מעריב של אתמול, ובאתרך.
למבקרים החדשים – אתם מוזמנים להסתכל סביב, ולהשאיר תגובות. מקווה שתהנו :)

ימי הקור

לאמא שלי יש שיגעון, ששמו: החלון הדרומי של המטבח. מדובר בחלון שפתוח בכל שעות היממה, גם בסופות השלג הגדולות ביותר. אפילו רק העלאת ההצעה לסגרו (בכל זאת, קר) נתקלת בזעם עמוק, וכל זאת תחת ההגנה של העיקרון הפולני מס' 12, הידוע יותר בשם – "צריך שיהיה פה קצת אוויר!", או לחילופין בשם – "רחלי, את לא בסדר, הבית שלך בכלל לא מאוורר!!"
ביום שישי האחרון, כבכל יום שישי, שמנו פעמנו לעבר בית הוריי, לארוחת צהריים ולביקור של יום שישי. בחוץ סערה, קור, רוחות וגשמים. בעלי שם עליו 3 שכבות, ואילו אני הסתפקתי "רק" בחולצת פליס עבה ובמעיל צמר. לפני שיצאנו מהבית, אמרתי לבעלי – אולי תיקח גם את מעיל הפליס שלך? אך הוא טען שהשכבות שיש עליו מספיקות לו.
הוא יצטער על הטעות הזו מאוחר יותר.
הגענו לבית הוריי. בחוץ יורד גשם, ובפנים חצי מהחלונות פתוחים. שיניי החלו לנקוש כקסטנייטות, ברכיי לרקוד למבדה, וכפות רגליי להעלות קרח. בעלי דג לו מעיל מהארון של ההורים (אמרתי לך להביא את הפליס!). אבא עובר בכל הבית וסוגר את כל החלונות.
חוץ מחלון אחד.
החלון של המטבח.
אני יושבת בסלון ומרגישה משבי רוח על עורפי. הוריי טוענים שאני מדמיינת וש"בכלל לא קר!" (ממש לא קר, סתם הם לובשים מעילים בתוך הבית, בשביל האורחים…).
כשידיי מתחילות להכחיל, וכשאני כבר לא מסוגלת להרגיש את כפות הרגליים, אני נוקטת בטקטיקת התאבדות.
אני צועדת לעבר המטבח וסוגרת את החלון, לפני שאמא מספיקה לשים לב.
"את לא נורמלית!", אמא צועקת, "אין כאן מספיק אוויר!"
"מה אוויר????", אני צועקת, "קרררר ליייייי!!!!"
הצבע מתחיל לחזור לפניי. העתיד נראה טוב יותר. יש תקווה באופק.
ככה זה, חברים. המעז מנצח.
בשבוע הבא אנחנו באים עם 2 זוגות גרביים, תנור נייד, ומעיל הפליס.

האושר הטמון בזוג מכנסיים

בכל מה שקשור בקניית בגדים, אני קמצנית נוראית. אני מסוגלת להוציא מאות שקלים על ספרים, אבל אחשוב פעמיים אם להוציא אפילו חצי מהסכום על בגדים.
בשבוע שעבר, שברתי את כל החוקים שהגדרתי לעצמי, והעזתי להוציא 200 שקלים חדשים טבין ותקילין על זוג מכנסיים, פלוס 35 ש"ח נוספים על קיצור מכפלת והצרה במותניים. סכום סביר פחות או יותר, אבל לא לשכמותי, שתוציא סכום דומה על ספרים ללא כל נקיפות מצפון, אבל תנשום כמה נשימות עמוקות במיוחד, לפני שתוציא כזה סכום על פריט לבוש אחד.
והם יושבים עליי כל כך יפה. עושים לי רגליים ארוכות, ומורידים ממני וירטואלית לפחות 5 קילו. שעות העונג שיעברו עליי במחיצתם בוודאי ובוודאי שוות לשעות העונג שיעברו עליי במחיצת קילוגרם ספרים.
אני לא מתחרטת.
להפך. אני רוצה לקנות עוד זוג, בצבע אחר.

צנעת הפרט?

כנראה שבישראל של סוף 2004 כבר אין משמעות לשיחות פרטיות ואישיות. דברים שהיינו לוחשים בחדרי חדרים בטלפון, ומקווים שאיש אינו מאזין לשיחה, נצעקים כעת בקולי קולות בפלאפון, כדי שחלילה אף אחד מהנוסעים באוטובוס או ברכבת לא יפספסו את הנאמר.
אני נוסעת הרבה בתחבורה הציבורית, וכל יום, בוקר וערב, נאלצת להיות מאזינה בעל כורחי לשיחות של הסובבים אותי. כשהאוטובוס הומה אדם, השיחה כמעט נבלעת ברעש הכללי. אבל יצא לי לא פעם להיות צד שלישי של שיחה שנזעקה בקולי קולות באוטובוס כמעט ריק.
המגמה הזו פשוט לא ברורה לי. האם נהיינו כל כך שקופים וכל כך מוחצנים? או שגרוע מזה, האם איננו מעניקים כבוד וחשיבות לסודות האישיים ולחיים הפרטיים שלנו, עד כדי זילות? בעידן של תוכניות מציאות כגון "Y בווילה", כנראה שהרגישות שלנו הפכה קהה.
אנשים, כבדו את חייכם האישיים, כבדו את המאזינים שלכם, וכבדו את הסובבים אתכם, שנאלצים לשמוע דברים אינטימיים שהם ממש לא מעונינים לשמוע.

סתיו עכשיו

מבשר הסתיו אינו באמת החצב, גם לא הנחליאלי, אלא המראה של נשים רועדות מקור בבתי משרדים.
הסתיו התחיל, וקר לי. אני, ילדת טבע שכמותי, מסתובבת לי בסנדלים ובחולצות קצרות, ומוצאת את עצמי קפואה מקור באוטובוסים, במסדרונות בעבודה, בכיתת הלימוד באוניברסיטה.
השבוע נשברתי והתחלתי ללבוש חולצות עם שרוול ארוך, ללימודים הצטיידתי בז'קט מפליס, שהפחית אך במעט את הקור. רגליי נותרו קפואות.
מהחזקים בעקרונותיי היה העיקרון של נעילת סנדלים עד שמתחילים הגשמים (הגשם הראשון לא נחשב).
האם השנה אשבור את העיקרון הזה? אני קרובה לכך. אני חושבת שאני מתחילה להזדקן.

יום הולדת

היום (2/11) אני חוגגת את יום הולדתי ה-26. גיל 26 הוא בשבילי גיל עם רגל אחת בילדות ורגל אחת בבגרות. מתקרב לגיל 30, אבל לא רחוק מאוד מגיל 20.
השנה האחרונה היתה שנה של שינויים. היא לא היתה קלה, אבל אני חושבת שהיא בהחלט היתה טובה.
אחרי שנת 2003, שהיתה שנה של הדרדרות מבחינתי, אני מרגישה שצמחתי ועליתי. עברתי למקום עבודה חדש, שבו טוב לי הרבה יותר. כאבי הגב שלי נעלמו כפי שהופיעו (אם יש צורך בהוכחה שיש דבר כזה כאבים פסיכוסומטיים, זו ההוכחה). אני עושה מאמצים לצאת מהקונכיה שלי, להתיידד יותר, לצאת יותר, ולחיות יותר.
וזה כיף.
אני מאחלת לעצמי שהשנה אעשה עוד כמה צעדים גדולים לעבר הגשמת השאיפות שלי, שאצליח להוציא את התוכניות שלי אל הפועל כמו שאני רוצה, ושאהנה.
אמן.