השנה האחרונה היתה שנה מעורבת. מצד אחד, ילדתי את יאיר ההורס בלידה שהיתה ממש חוויה מתקנת. אייל צמח להיות ילד עוד יותר מדהים ממה שהוא כבר. הייתי פעמיים בחו"ל. היו לי פרויקטים מעניינים בעבודה.
מצד שני, עליתי המון בהריון ונו, זה לא יורד. בכלל, ההריון לא היה כ"כ כייפי. אני לא ישנה טוב. אני לא אוכלת טוב. המוח שלי הולך ומתנוון בחופשת הלידה הזו. התאכזבתי מכל מיני אנשים. אני מניקה כל שעתיים. אני מותשת.
כל שנה אני מציבה לעצמי כל מיני מטרות. השנה, מטרת העל היא לחזור להיות אני כמו שאני מכירה את עצמי:
א. לרדת במשקל. אני רוצה שוב להיות חתיכה כמו שהייתי לפני שנתיים.
ב. לחזור לעשות ספורט. אני ממש מתגעגעת למכשיר האליפטי בחדר הכושר, וכמובן לחוג היוגה הנשית של גיתית.
ג. לחזור לטיולים המשפחתיים. בסוף ההריון כבר בקושי יכולתי ללכת, אחר כך התחיל הקיץ הנורא, אבל עכשיו מזג האוויר טוב והגיע הזמן לצאת לטבע!
ד. לפתוח דף חדש בתחום הסדר והארגון הביתי. לא יכול להיות שאמא ל-2 ילדים תמשיך לחיות כאילו היא סטודנטית. די לבלגן!
ה. אני חייבת להתחיל ללכת לישון יותר מוקדם. 2 בלילה זו לא שעה לאמהות.
ו. אני לא כוססת ציפורניים כבר 4 חודשים. מחזקת את עצמי להמשיך במגמה.
ז. להמשיך לתחזק את הבלוגים שלי והטוויטר שלי. אני נהנית מכך מאוד, ומקווה שאצליח לקדם אותם השנה. יש לי תחושה טובה לגבי העניין – במיוחד בקשר לבלוג הבישול שלי. בנוסף, הצטרפתי לצוות הכותבים של הבלוג "המסביר לצרכן" (בלוג צרכנות). מקווה לעשות שם חיל (יחד עם זיגמונד, גיא ועמיעד)
זהו. הגיע הזמן להדליק את מנועי הוונדר וומן שלי ולטוס!
שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולם.
עוד שנה
יום הולדת 30
חודשיים עברו להם ביעף, והיום הגדול הגיע. אתמול מלאו לי 30.
מצד אחד זה נשמע לי המון, מצד שני זה נשמע לי ממש צעיר, ומצד שלישי – ממש לא אכפת לי. בשבוע שעבר שאלתי מוכרת בחנות בת כמה אני, היא צימצמה עיניים, הביטה בי בריכוז, וניחשה – 22?
אני לא מרגישה שאני צריכה לעשות חשבון נפש, ספירת מלאי או להביט אחורה בזעם/ייאוש. מה שהיה – היה. מה שיהיה – יהיה לטובה. אני זורמת הלאה.
כל שנה אני עושה רשימה של יעדים לשנה הקרובה – לרדת במשקל (איך זה לא משתנה…), לבלות יותר, להקדיש יותר זמן לעצמי, וכו' וכו'. עייפתי מכל זה. החלטתי להגדיר יעד על לשנה הקרובה – לדאוג שיהיה לי טוב. מבחינתי זה אומר הכל – לשמור על הבריאות שלי, להתרחק משואבי אנרגיות וזללני זמן, ופשוט ליהנות מהחיים.
בעלי המקסים ארגן לי שלל מתנות, פינוקים ופעילויות מגניבות לכבוד יום ההולדת, כך שאני מתחילה את השנה הזו בתחושה נהדרת וכיפית – מקווה שכך היא גם תימשך.
<פינת הגיקית>
נכון ש-30 הוא מספר נהדר? קודם כל הוא עגול – כלומר מתחלק ב-10. דבר שני, הגורמים הראשוניים שלו הם 5, 3, 2, שמהווים את תחילתה של סדרת המספרים הראשוניים, שזה מאוד נחמד.
< / פינת הגיקית>
אייל הכין לי ציור בגן לכבוד יום ההולדת. מדברי האמן על היצירה: "אמא, רציתי ורוד, כדי שזה יהיה יפה". הילד כבר מבין מה נשים רוצות.
אוטוטו 30
(בואו נתעלם מהעובדה שלא כתבתי כאן מיליון שנה בערך. I had my reasons.)
לא ברור לי איך זה בדיוק קרה, אבל ב-2 בנובמבר אחגוג את יום הולדתי ה-30.
אני בטוחה שיש כאן בלבול מסוים, כי לפי הספירה שאני עשיתי, אני בת לא יותר מ-25. לפחות ככה נראה לי. גם הסביבה עדיין מתבלבלת וחושבת שאני הרבה יותר צעירה ממה שאני באמת (כבר קרה שנתנו לי 16, אבל זה היה כשהייתי 5 קילו פחות).
כן, הגיל הזה מבלבל אותי. מצד אחד – מה אכפת לי? בסך הכל מספר. אני לא מרגישה לחץ כלשהו או איזשהו רצון לעשות חשבון נפש. הרי בכל מקרה אני עושה חשבונות נפש כל שני וחמישי.
מצד שני – גיל 30, רבאק! 30! איך זה קרה?! מתי זה קרה?! מה עשיתי בזמן הזה?! (האמת שדי הרבה – תואר שני, עבודה, ילד…) הרי לפני שניה הייתי בת 22! מקסימום 24! איך שהזמן עובר, תשמעו…
אני זוכרת את אמא שלי בת 30. הייתי אז בת 7. ועכשיו אני בגיל הזה? לא ברור לי כל העסק, פשוט לא ברור.
גם כשאני מסתכלת על אייל לא ברור לי איך הזמן עבר כל כך מהר. הילד הגבוה הזה, הגדול, בן שנתיים וחצי, לובש תחתונים (גמול), מדבר שוטף, רץ – הוא יצא ממני? הוא לא היה קטן כזה רק לא מזמן? הוא כבר מגיע לי עד תחילת האגן. עוד כמה שנים וכבר יהיה בגובה שלי.
אז זהו, אני עוד מעט בת 30. עדיין לא ברור לי אם השגתי כל מה שרציתי ואם אני איפה שאני רוצה להיות, אבל עזבו את כל זה. מה שבטוח, זו סיבה מעולה לחגיגה, וחגיגות אני אוהבת 
2007-2008
שנת 2008 נפתחה באופטימיות גדולה. אני ובעלי יצאנו לבלות בליל הסילבסטר (טאפאס בר + הופעה וריקודים), למחרת היה לי יום נחמד בעבודה, והרגשתי מצוין. הרגשתי שעם פתיחה כזו, הולכת להיות לי שנה נהדרת.
כמובן שיום לאחר מכן קיבלתי על הראש בקטנה מהמציאות, ועברו עליי יומיים לא נעימים בכלל. לסוף השבוע כבר הגעתי מכווצת. מצד שני, אני עדיין אופטימית. אני מקווה שהיומיים האלו לא היו מייצגים.
לפני שנה הייתי אצל נומרולוג שאמר לי ש-2007 תהיה שנה בסימן של למידה (שנה של 3). הוא צדק. אם להגדיר את השנה האחרונה במילה, היא היתה שנה מלמדת. אני לא מתכוונת למלמדת במובן של לימודים אקדמיים. אני מתכוונת לשיעורים שהחיים לימדו אותי. חלקם (רובם?) קשים ולא נעימים, פוקחי עינים בצורה הברורה ביותר. חלקם מחזקים ומעודדים.
שנת 2008 היא שנת ה-30 לחיי, ואני שואלת את עצמי אם אני במקום שבו אני רוצה להיות. מבחינת רשימת הציפיות הפולנית, השגתי כמעט הכל – תארים, בעל, ילדים, קריירה. השנה אני צריכה לברר לעצמי אם השגתי את מה שרציתי במישור האישי שלי, רשימת הציפיות הפרטית שלי. זה הזמן לקחת את כל מה שלמדתי, ולהעצים את עצמי, לשאוף גבוה יותר, ולהשיג.
כמו תמיד, יש לי גם רשימת מטרות שנתית. אולי שלא במפתיע, היא זהה לרשימה של שנה שעברה. בסך הכל, עמדתי במטרות בצורה לא רעה – ירדתי במשקל (18 קילו, אבל עליתי 2-3 קילו בחודשים האחרונים…) והגעתי למידת ה-38/1/S הנכספת… אני לא מצליחה לעשות מספיק ספורט, לצערי, אבל למדתי לחבב ספורט ולרצות לכלול את העשייה הזו בשגרת חיי, שזו גם התקדמות.
השנה אני רוצה לבלות ולצאת יותר. גם עם חברות, משפחה, חברים משותפים, אבל בעיקר – עם בעלי. להכניס שמחה ועניין לחיים, בנוסף לשגרה האפורה.
השנה אני רוצה לעסוק יותר ביצירה, עיסוק שזנחתי לחלוטין בשנתיים האחרונים. אני מתגעגעת לזה מאוד.
וגם לכתוב יותר בבלוג, כמובן.
שנת 2008 היא שנה מעוברת. אני מאחלת לכל חברותיי, מכריי, וקוראי הבלוג, שתהיה זו שנה בסימן של משפחה, שההריונות יהיו קלים ושקטים, שהלידות תהיינה קלות וגידול הילדים יהיה מהנה. המלאך הפרטי שלי אוטוטו יהיה בן שנתיים, ואני מקווה שה-terrible two לא יהיה כל כך terrible.
שתהיה זו שנה אזרחית נהדרת, מפתיעה לטובה, משמעותית (לטובה) ומהנה.
יום הולדת 29
המון זמן לא הייתי פה.
חשבתי רבות מה לכתוב בפוסט שייסמן את חזרתי לחיים בלוגריסטים סדירים. בסוף החלטתי… לא לכתוב כלום. קשה לי לתאר מה עבר עליי השנה ועם מה התמודדתי. אני מעדיפה לאחסן את החוויות בקופסא ולהמשיך הלאה.
החלטתי לחזור ולכתוב בבלוג כי התגעגעתי. אני רוצה שוב את המקום שבו אוכל "לשפוך" את המחשבות, השטויות והחוויות. אני רוצה שוב לחלוק, לשתף, להשתפך ולתקשר.
אז זהו, חזרתי רישמית.
חדי העין והזיכרון בוודאי הבחינו שלבלוג יש עיצוב חדש וגם שם חדש – "עפיפונים". ולמה עפיפונים? בגלל שיר של שלומית כהן-אסיף, שמבחינתי מתאר בדיוק את מה שקורה בתוך הראש שלי:
כשאני ים
המחשבות שלי גלים.
כשאני עץ
המחשבות שלי עלים.
כשאני שמים
המחשבות שלי עננים.
כשאני רק ילד
המחשבות שלי עפיפונים.
עפות ברוח לכל הכיוונים.
מקסים, נכון?
לא הכל עוד מסודר פה מבחינת עיצוב, אבל עם הזמן אארגן את הפינות המבולגנות.
אתמול חגגתי את יום הולדתי ה-29, ובעצם התחלתי את שנת ה-30 לחיי. אני דווקא שמחה לעזוב את שנות ה-20 ולעבור לעשור השלישי. הרבה יותר כיף בעיניי להיות אשה יותר בוגרת ובשלה, ועם זאת – חוויות רבות עוד לפניי.
אני מאחלת לעצמי שתהיה לי שנה טובה יותר מהקודמת, שנה שבה אקצור את הפירות, אצמח, אעלה ואהנה. והכי חשוב – בריאות!
<פינת הגיקית>
29 הוא מספר ראשוני, אבל זה לא קשור לעניין. כשמחברים את ספרותיו מקבלים 11 – שזה החודש בו נולדתי. כשמחברים את הספרות של המספר 11 – מקבלים 2, שזה היום בו נולדתי.
< / פינת הגיקית>
יום הולדת 28
ביום חמישי חגגתי את יום הולדתי ה-28. "חגגתי" זו מילה לא מדויקת, כי זה היה יום די רגיל, אפילו קצת קשה מהרגיל. עבדתי, אספתי את אייל מהמטפלת, שיחקתי, השגחתי, האכלתי, עזרתי לרחוץ, השכבתי לישון… בערב, עקב מחסור בבייביסיטר, נשארנו בבית ואכלנו ארוחה רומנטית לאור נרות (סלטים מ"ארומה"). ביום שבת הושקו החגיגות הרשמיות. את הבוקר פתחנו בארוחת בוקר עם חברים במסעדה, המשכנו לביקור ביקב ססלוב, ובלילה יצאנו לפאב (סליחה, היום קוראים לזה בר). סיפור קטן שממחיש לי את השינוי שחל בחיי מאז שהפכתי לבעלת משפחה, ואמא.
בשנה האחרונה השתנו חיי בצורה די משמעותית. היו רגעים שבהם פחדתי שאיבדתי את עצמי, שלעולם לא אחזור להיות רחלי הפרויקטורית, המארגנת, הבשלנית, המארחת, האקטיבית.
זה לא יקרה. מתחילים להופיע סדקים בסלע הגדול שמקיף אותי, ואני חוצבת את דרכי החוצה, ומנסה לנער מעליי את האבק ששקע עליי בכמעט-שנה האחרונה.
עוד שנתיים אהיה בת 30, ואני מתחילה לחשוב על הדברים שאני רוצה להספיק עד אז. את כל ההשגים "הפולניים" (2 תארים, עבודה מכובדת, בעל וילד) כבר השגתי. עכשיו אני רוצה לדאוג יותר לעצמי. לשמור על הבריאות. לטפח את הגוף, השכל והנפש. לא להשקיע אנרגיות בדברים מיותרים, בכעסים מיותרים. להיות יותר רגועה ושלווה. לא לכלות את הכוחות שלי, לדעת לבקש עזרה. ליהנות מהחיים.
כבר התחלתי לצעוד בדרך הזו. עכשיו רק צריך לשנס מותניים, לא לסטות, לא לחלום בהקיץ, להיות מכוונת, ואז הכוחות שאפעיל יביאו אותי לאן שארצה.
<פינת הגיקית>
אני נורא אוהבת את המספר 28. אולי בגלל שהגורמים שלו הם 7 ו-2, שהם מספרים שאני מאוד אוהבת.
אם מחלקים 8 ב-2, מקבלים 4 – שהוא האיבר האמצעי בסדרה 8, 4, 2 – סדרת החזקות של המספר 2.
וזה סתם נחמד.
< / פינת הגיקית>
שנה חדשה
אני אגיד את זה בקיצור – אני מקווה שהשנה החדשה תהיה טובה יותר.
התחלתי את השנה האחרונה באושר גדול – ובהריון, חודש חמישי. עם הזמן, הדברים קצת התדרדרו. החודש התשיעי הכביד עליי. הלידה היתה קשה. על ההנקה נלחמתי (וניצחתי). למרות שאני פשוט מטורפת על אייל והוא מקור של המון אושר, אין ספק שלהיות אמא זה לא קל. במיוחד אמא שעובדת בהייטק (גם בצבא זה לא היה גליק גדול). במיוחד אמא שעובדת בהייטק, ושבעלה נוסע לחו"ל לצרכי עבודה בתדירות גבוהה.
אייל בן 7 חודשים, והכל אצלי עדיין בבלגן. על פניו אני מתפקדת מצוין, הכל מאורגן, הכל דופק, אבל אני עוד לא מאופסת על השינוי העצום שחל בחיים שלי. עדיין לא עיכלתי סופית את העובדה שאני אמא, שחיי לא יחזרו לעולם להיות מה שהיו, ושזה מה יש.
אני מאחלת לעצמי שבשנה החדשה אצליח להכניס את חיי למסלול. לחיות טוב, לאכול בריא, לעשות ספורט, לרדת במשקל, לבלות עם המשפחה (עכשיו אני בעלת משפחה!), לישון בשקט, ולעשות הרבה כיף.
אני כרגע לא בטוחה איך בדיוק עושים את זה, אבל אני מבטיחה לנסות.
הגיע הזמן לקום
עברו-חלפו להם ששת השבועות של "משכב הלידה". איילצ'וק כבר בן חודש וחצי, ואני תוהה מה אני עשיתי בכל הזמן הזה. אה, כן. הנקתי.
הנקה זה הדבר הכי משעמם בעולם. אפילו השיעורים בקורס "היבטים משפטיים" היו פחות משעממים. בנוסף לכך, בשלוש בבוקר אני לפעמים תוהה, האם למעשה מדובר בקונספירציה של המין הגברי. טוב, אני מגזימה. אני יודעת שחלב אם זה הדבר הכי טוב בשבילו, ובינתיים עוד לא התייאשתי.
אז משכב הלידה הסתיים, ואני אומרת לעצמי שהגיע הזמן לקום. לקום ולחזור למסלול. להתחיל לאכול נכון (בשוקולד מריר ובביסלי אין ממש ויטמינים). לצאת מהבית יותר. לפגוש אנשים. לטפח את עצמי (הגופיה עם הכתמים של השוקו היא לא באמת סקסית). לא לתת לימים לעבור על פניי בלי לשים לב.
לפני הלידה הייתי בחורה נמרצת ואקטיבית. יאללה, להתעורר.
2005-2006
סוף שנת 2005 ותחילת שנת 2006 אופיינו בהצטננות ארוכה (שעדיין לא עברה), ובחוסר מוטיבציה לעשות משהו, מלבד לבשל ולהיות בהריון.
מצבי המנטלי באמצע החודש השמיני מזכיר מאוד את החורף הישראלי: יש ימים של שמש, שבהם אני מבריקה, מביאה את כל אוני האינטלקטואלי לידי ביטוי מושלם, ומרגישה מצליחנית ועל גג העולם. יש ימים של גשם, שבהם אני מנסה להיזכר מה בדיוק אמרו לי לפני שתי דקות, מנסה להיזכר במה בדיוק ניסיתי להיזכר, ואיפה שמתי את… מה שזה לא היה.
אבל די עם קשקושי ההריון. שנת 2005 היתה שנה מצוינת לדעתי. כנראה שבגרף של החיים, שנת 2003 היתה נק' מינימום, ומאז אני רק עולה (אני מקווה שהגרף לא יתחיל לרדת שוב מתישהו). אני בהחלט מרגישה שעשיתי קפיצת דרך גדולה, גם מבחינת הישגיי וגם מבחינת החיבור שלי לעצמי. אני גאה בעצמי!
לפני שנה הצבתי לעצמי מטרות. בואו נראה מה נהיה:
1. לרדת במשקל ולעשות כושר: בואו נגיד שניסיתי….
2. הרחבת המשפחה: ביטני התופחת מעידה על ההצלחה בתחום.
3. להמשיך לבלות: בהחלט התמחנו בנושא הזה השנה. ראינו הרבה הצגות ומופעים, יצאנו לנופש מס' פעמים, ובילינו עם חברים. האתגר האמיתי יהיה לנסות לשמור על אותה רמה גם עם תינוק.
4. לקדם ולשווק את עצמי: מצד אחד, אני חושבת שבהחלט הצלחתי לשווק את עצמי במקום העבודה שלי (הוכרזתי כעובדת מצטיינת). מצד שני, אני מרגישה שיש לי דרך ארוכה עוד לעשות. התהליך צריך להתחיל בשיווק שלי כלפי פנים (כלומר מול עצמי), ובזה אני לא כל כך טובה.
5. דימוי עצמי והערכה עצמית: יש שיפור מסוים, צריך עוד לעבוד על זה לא מעט.
6. תחביבים: בבישול השקעתי, את היצירה די זנחתי, וקשה לי עם זה.
7. ציונים גבוהים: הצלחתי. יש לי ממוצע מעל 90 ואני מרוצה.
8. ימי חופש: ניצלתי אותם כל כך בחוכמה, שבדצמבר נשארו לי מלא ימים. שווה.
9. שינה, אוכל, נפש: אני לא ישנה מספיק, אוכלת בסדר, ומשתדלת להישאר רגועה.
10. לכתוב יותר בבלוגים: לא נעים לי, אבל נכשלתי בגדול… חוץ מבלוג הבישול, אולי.
המטרות לשנת 2006 נגזרות למעשה מהמטרות לשנת 2005. התחלתי לקדם כל מיני דברים, והמטרה היא להמשיך במגמה הזו. שנת 2006 תהיה גם השנה הראשונה בחיי כאמא, וגם זה מעלה כל מיני מחשבות.
1. להגיע למשקל שאהיה מרוצה ממנו, ואוכל לשמור עליו לאורך זמן.
2. לעבוד על ההערכה העצמית שלי. לתת לעצמי יותר קרדיט. לקדם את עצמי.
3. להאמין בעצמי ולפעול לפי האינסטינקטים והעקרונות שלי, גם אם הסביבה לאו דווקא מפרגנת.
4. לזכור שהמושג "משפחה" לא מתייחס רק לילד, אלא גם להורים כבני זוג.
5. לא להזניח את עצמי והעיסוקים שלי.
6. להנות, להנות, להנות. הנסיעה לא שווה אם לא נהנים מהדרך.
אני מאחלת לכולכם שנה נהדרת, מעצימה ומהנה!
יום הולדת 27
מצאתי לי זמן להיות חולה. אתמול חגגתי את יום הולדתי ה-27 בעודי ביום המחלה השני שקיבלתי מרופאת המשפחה, עקב וירוס שהחליט לתקוף אותי דווקא השבוע.
אז מצד אחד אני מרגישה די רע, מנוזלת, משתעלת ומסכנה, ומצד שני – אני ממש שמחה.
אני שמחה, כי השנה האחרונה היתה שנה טובה, שבה למדתי הרבה דברים חדשים על עצמי, שנתנו לי הרבה כוחות.
למדתי שיש לי בעל מדהים, חברים מקסימים, ומשפחה נהדרת.
למדתי שאני מוכשרת, שיש לי יכולות מדהימות, ושאני לא נותנת לעצמי מספיק קרדיט על כך.
למדתי שאני מחוננת, וזה גרם לי להבין הרבה דברים על עצמי ועל הסביבה שלי.
למדתי שאני בחורה יפה.
למדתי שאני נשית ואוהבת להתלבש, וזה לגמרי בסדר ולגמרי מותר.
למדתי שאי אפשר ולא צריך להיות סופר-וומן כל הזמן.
למדתי שבעצם אני כבר כל הדברים שאני רוצה להיות. אני רק צריכה לתת להם לצאת החוצה.
את כל אלה אני לוקחת איתי לשנה הקרובה, שהולכת להיות שנה מיוחדת, עם שינויים משמעותיים. כל מה שנותר הוא לאחל לעצמי בהצלחה.
ולסיום – רגע של גיקיות:
<גיקית>
איזה מספר מגניב זה 27?? הוא שווה לשלוש בחזקת שלוש! כלומר המעריך והחזקה הם זהים! אתם קולטים שהפעם הבאה שאוכל להגיד את זה תהיה בגיל 256?
נראה לי שאסתפק ב"עד 120".
< / גיקית >
(הייתי חייבת.)
