עפיפונים

יום הולדת 10 לבלוג עפיפונים, ופרויקט 10 שנות בלוג, 10 ימי השראה

10 שנות בלוג, 10 ימי השראה

החודש הבלוג חוגג 10 שנים להיווסדו. 10 שנים זה פרק זמן מטורף להתמדה במשהו בכלל, ובעולם האינטרנט בפרט. היכולת שלי להתמיד בכתיבה בבלוג לאורך תקופה כל כך ארוכה העלתה אצלי כל מיני מחשבות ותובנות לגבי תחומים אחרים בחיי, אבל לנושא כל כך חשוב מגיע פוסט משל עצמו.

בינתיים, זה הזמן לחגיגות! התלבטתי ארוכות כיצד לחגוג. בשנה שעברה, ביום הולדת 9, כתבתי פוסט חגיגי. השנה רציתי לעשות משהו יותר גדול. חשבתי על הפקת מסיבה לקוראות הבלוג, אבל ככל שחשבתי על זה יותר, לא הייתי בטוחה שזה מתאים לי. רציתי לשים את עצמי במרכז וחששתי שבאירוע כזה יקרה דווקא ההפך (וכמובן שהיו גם חששות בסגנון "הקיץ של אביה" לגבי כמה יבואו אם בכלל). אם לא מסיבה במרחב האמיתי – למה לא מסיבה במרחב הווירטואלי? זה כבר נשמע לי יותר מתאים.

ברוכים הבאים למסיבת ההשראה הוירטואלית של הבלוג "עפיפונים"! החל מיום ראשון 6/10, במשך השבועיים הקרובים, 10 בלוגריות נהדרות ואהובות חוגגות ביחד איתי בבלוגים שלהן. כל אחת מהן קיבלה השראה מהבלוג שלי או מאחד הפוסטים שבו, ויצרה פוסט משלה שמתכתב איתו. בכל יום יתפרסם פוסט השראה אחר באחד הבלוגים, וכולכם מוזמנים להשתתף איתנו בחגיגה, לקרוא וליהנות מהתכנים האיכותיים והכישרון של כולן.

מי משתתפות במסיבה שלי?

שרונה ראובני - יוצאת מהארוןלילך וידל - הבלוג של אוקהלירון ורדי - מיקולהשיר בהר - תשאלו את אמא שלציפי לוין - מה יש לך גברת לויןרינה ארטשטיין - Oomanootאנה בן שבת מירונוב - אניקהעינת ספקטור - הבלוג של מזמיניםאיריס ורשבסקי - Iris Design Lifeאיריס פוגל בן חמו - Colorful way

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שרונה ראובני, מהבלוג יוצאת מהארון, כותבת על קבלה עצמית

לילך וידל, מהבלוג של אוקה, כותבת על סדרת הפוסטים שיחות עם הילדים

לירון ורדי, מהבלוג מיקולה, יוצרת בעקבות השראה בריטית

שיר בהר, מהבלוג תשאלו את אמא של…, כותבת על פעילות בטבע עם עפיפונים

ציפי לוין, מהבלוג מה יש לך גברת לוין?, מזדהה עם פוסט השקיות

רינה ארטשטיין, מהבלוג Oomanoot, עם הדרכה לסריגת קרושה של חיילי משמר המלכה

אנה בן שבת מירונוב, מהבלוג אניקה, בפוסט משעשע על דברים שכלות צריכות… או שלא ממש

עינת ספקטורהבלוג של מזמינים, יוצרת מחברת count your blessings

איריס ורשבסקי, מהבלוג Iris Design Life, כותבת ויוצרת חתולים, בפוסט כיפי במיוחד

איריס פוגל בן חמו, מהבלוג Colorful Way, עם פוסט משגע על קיפולי אוריגמי, כולל אחד ליומולדת!

 

במהלך השבועיים אעדכן את הפוסט הזה עם קישורים לכל הפוסטים שלוקחים חלק בחגיגה. כדי לוודא שלא תפספסו, כדאי להירשם כמנויים לרשימת התפוצה של הבלוג (ממש פה משמאל למעלה), או להירשם לדף הפייסבוק של הבלוג.

בלוג הבישול שלי, פשוט מבשלת, חוגג אף הוא 10 שנים, ומתקיימת בו חגיגה מקבילה. אתם מוזמנים לחגוג גם שם  :-)

אני כבר ממש מתרגשת… אשמח אם תשתפו ותגיבו כדי שעוד קוראים יבואו לחגוג איתי!

אירוע בלוגריות של 2BMommy ותחליף החלב נוטרילון

אירועי בלוגרים איכותיים (גם האירועים וגם הבלוגרים…) הם בדרך כלל כיף גדול, והזדמנות ללמוד דברים חדשים, להכיר אנשים חדשים, ולפגוש שוב אנשים שאני כבר מכירה ואוהבת :-)
בתור בלוגרית בישול אני מוזמנת ללא מעט אירועים, אבל בתור מאמי-בלוגרית זהו לי האירוע הראשון: אירוע לאמהות בלוגריות בחסות נוטרילון (של חב' "טבע") ובהפקתה של חלי גורסוי, הלא היא המנהלת והבעלים של אתר 2BMommy,  אתר גדול ומקיף בנושאי הריון, לידה והורות. חלי התחילה כבלוגרית, ועם השנים הפכה את הבלוג לאימפריה ולמקור פרנסה – השראה לכולנו, ללא ספק.

האירוע נערך בבית הקפה מיסטיק רוז, ששוכן ממש ליד הגשר שמחבר בין חניון רידינג למתחם של נמל ת"א. עברתי שם המון פעמים, והנה נקרתה בפניי ההזדמנות גם להיכנס פנימה. מדובר בבית קפה-מסעדה חמוד ביותר ששוכן בתוך חנות פרחים, עם אווירה נשית ורומנטית בשעות הערב – מתאים לנו האמהות :-)

אנטיפסטי במיסטיק רוז

אחרי ארוחת הערב (אכלתי קישים, אנטיפסטי וגבינות שהיו טעימים בהחלט), פגשנו את רינת קינן, מנהלת המותג של תחליף החלב נוטרילון. רינת, אימא לילד מהמם בן שנתיים וחצי, יפיפייה, רהוטה ומרשימה, דיברה על המיתוסים שיש סביב תחליפי חלב ועל הסיבות מדוע אמהות מעדיפות תחליף חלב זה או אחר. אני מודה שאני נפלתי בקטגוריה של אלו שבחרו בתחליף החלב שמציעים בבית היולדות… וזאת למרות שהנקתי את אייל במשך 8 חודשים ואת יאיר במשך חצי שנה. הבחירה של בית היולדות עדיין השפיעה עליי, ולא חשבתי לחפש או לבדוק מותג אחר. השיחה הזו הדליקה לי נורת מחשבה…
רינת המשיכה לספר על נוטרילון (שאצלנו הוא חדש, אבל באירופה מסתבר שהוא מותג מאוד וותיק ונחשב מס' 1) , על דף הפייסבוק NutriMoms, ועל מוקד הדיאטניות ואחיות טיפת חלב ש"טבע" מפעילה בנושא תזונת תינוקות. חלי, שמשתמשת בעצמה בנוטרילון, העידה מהניסיון האישי שלה שלאחר שעברה לנוטרילון נפתרו בעיות הגזים של התאומות שלה, והן גם חולות הרבה פחות. אני לא ממש יכולה להשוות מהבחינה הזו, כי הנקתי את שניהם, והם מעולם לא היו בעייתיים מבחינת שינה (ישנו לילה שלם מגיל חודשיים) או מבחינת מחלות.

מה שנכון נכון. עד עצם היום הזה.

התרשמתי מאוד מרינת, מהעבודה שעשתה, ומהתובנות השיווקיות שהציגה. הדרך שבה עסקים, חברות ומותגים פונים אליי חשובה מאוד בעיניי, ואני לא מהססת להימנע מלהשתמש במוצרים של חברות שפונות אליי בצורה לא נכונה לדעתי (שלא לומר משפילה, סקסיסטית, מתנשאת…). כאן קיבלתי את התחושה שיש כוונה אמיתית להבין מה אנחנו, האמהות, מחפשות, ולפנות אלינו בצורה שיווקית שבאמת מתאימה לנו, לא מתוך התנשאות אלא מתוך הקשבה ושיתוף.

לאחר מכן עלתה ובאה חלי, שדיברה על קידום בלוגים ברשת, בתור אחת ש"עשתה את זה" עם 2BMommy, ואני מאחלת לעצמי לכבוד השנה החדשה, שגם אני אצליח "לעשות את זה", ולהתפרנס מהבלוגים שלי ומהפעילות שלי ברשת.

לקינוח, הצלמת מרב  רביץ מושל מ-bellybook צילמה תמונת פרופיל של כל אחת מאיתנו, לשימושנו. אני מניחה שבהתאם לנסיבות ולמשקל יצאתי יפה, קשה לי לדבר על זה… אבל שאר הבנות יצאו באמת מהממות.

לסיכום: ערב כיפי ביותר, שבו זכיתי לפגוש חברות (יונית, אורלי – אוהבתו'ת'כן מאוד), להכיר נשים מקסימות (למשל הילה, שאף השאילה לי את ליפסטיקה האדום לצורך הצילומים!), ולשמוע הרצאות מעניינות. אני שמחה שפרגנתי לעצמי את הזמן הזה, ותודה לחלי שהזמינה אותי :-)

בלוגריות אמהות נהנות. צילמה: חלי גורסוי

בסוף הערב קיבלנו גם מתנות ופינוקים שהחלטתי להגריל בין קוראות וקוראי הבלוג, לאחר החג. בינתיים, לשימושכם – שובר הנחה בגובה 10 ש"ח לרכישת מוצרי נוטרילון, למי שכבר משתמשת ולמי רוצה לנסות. השובר בתוקף עד ה-30.9.12.

הקליקו על הקישור לצפייה בשובר ולהדפסתושובר הנחה – נוטרילון. אתן מוזמנות כמובן לשתף בפייסבוק ולהעביר הלאה לחברות.

אחרי שחזרתי הביתה שמחה ומרחפת, נתקלתי בדבר הזה במסדרון. חזרה מהירה למציאות:

אל דאגה. זה מגומי.

יום הולדת 9 לבלוג עפיפונים

תשע שנים עברו מאז שהתחלתי לכתוב כאן תחת השם "בלה בלה בלוג", שאחר כך השתנה לשם "עפיפונים". השנים עברו, הילדים נולדו, תואר שני התווסף לו בדרך, השתחררתי מצבא קבע ועברתי לאזרחות, צברתי עוד ועוד ניסיון במקצועי (ניתוח מערכות, ניהול פרויקטים וניהול מוצר), עליתי וירדתי ועליתי במשקל, אהבות, אכזבות, הצלחות, כישלונות, דיכאונות (אחרי לידה ואחרי בכלל), ולצד כל אלו – הבלוג היה והינו פינה קבועה שמאפשרת לי לכתוב. אני אוהבת לכתוב ואני אוהבת לחלוק ולשתף. יש תקופות שאני עושה זאת בתדירות גבוהה יותר, יש תקופות שפחות, אבל הבלוג תמיד פה ומחכה לי, איזשהו עוגן יציב בחיים המודרניים התזזיתיים והסוערים.

איך חוגגים יום הולדת לבלוג? ועוד בן 9?

הגרלות, מתנות וכאלה אין לי להציע. לבלוג אין ספונסרים או מפרסמים (לצערי) ואני בעצמי לא יוצרת או בעלת עסק.

במקום מתנות, אספתי צרור פוסטים מהעבר שיקרים לליבי, ואני מגישה לכם אותם לקריאה ראשונה/חוזרת. 9 פוסטים ל-9 שנים:

לא בכל מחיר (תגובה לכתבה על נשים בנות 30+ שיוצאות משוק העבודה)
אל האופק (פוסט אישי כאוב שכתבתי אחרי הלידה של יאיר, שלצערי זכה רק לכמה תגובות מעליבות והזויות, שבסוף מחקתי. אולי עכשיו יהיה התיקון)
השרביט – או – רק על עצמי לספר ידעתי (10 דברים שאולי לא ואולי כן ידעתם עליי)
יום האמהות (על יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל)
יוצאת מהכלים (שיטה מעניינת להתמודדות עם כעסים)
חגים, רבותיי, חגים (בהקשר לראש השנה)
אשת חיל (פוסט תסכול)
מדריך אופנתי לאימהות לבנים קטנים – מה לא ללבוש (הכי קרוב שאגיע לפאשיוניסטיות, כנראה)
שקיות (הצצה לחייה של בת למשפחה פולנית)

 

ואם שאלתם את עצמכם, איזו מתנה הבלוג ישמח לקבל, הנה כמה הצעות עפיפוניות:

1.what a novel idea
2. שלומית אופיר 3. שלומית אופיר 4. שלומית אופיר 5. שלומית אופיר
6. hug fish and orange
7. מיה גלונסקה 8style me pretty
9. crafting 4 cause
10. kitchen fun with my 3 sons

 1. Bella Bobbin 2. bentoriffic 3. meadow on the ledge 4. Paint My Name
5. Meet the Dubiens 6. A Beautiful Mess 7. silver pebble

ועכשיו ברצינות. אני מאחלת לעצמי ולבלוג פנאי רגשי, מחשבתי וקלנדרי לכתיבה, שהבלוג יצבור מסה גדולה של קוראים, שהזדמנויות חדשות ושרק דברים טובים יבואו לפתחי בזכותו.

תודה לכל מי שקורא, עוקב, עושה לייק ומגיב. הרבה יותר כיף לכתוב בידיעה שהמילים מצליחות להגיע למישהו. שנה טובה ומוצלחת לכולם!

השרביט – או – רק על עצמי לספר ידעתי

דנה מהבלוג המקסים פיטוטי העבירה אליי את השרביט. השרביט זו בעצם משימה שבלוגרים מעבירים מאחד לשני: כתיבת פוסט שכולל עשרה דברים שהקוראים שלך לא יודעים עלייך.
עשרה דברים שהקוראים שלי לא יודעים עליי? יש בכלל דברים כאלה? הרי אני כספר פתוח. מצד שני, כמובן שאין בכוונתי לפספס את ההזדמנות לכתוב עוד על עצמי. עמכם הסליחה אם רוב הדברים כבר ידועים לכם.

 #1
בתעודת הזהות שמי הוא רחלי. עם יוד בסוף. לא רחל. אין בן אדם אחד שפגשתי, וזה כולל את בעלי, שחשב ש"רחלי" הוא שמי האמיתי. כולם כולם היו בטוחים שהשם המקורי הוא רחל. גם בבית הספר הייתי תמיד רשומה כ"רחל" משום מה, ובתחילת השנה הייתי מתקנת ידנית ביומן הכיתה את השם שלי.
גם כשמתקשרים אליי נותני שירות או ארגונים שונים, הם פונים אליי כ"רחל" (למרות שאני רשומה אצלם כ"רחלי") ואני צריכה לתקן אותם. אפילו בעבודה יש אנשים שפונים אליי במייל כ"רחל", למרות שאני רשומה באאוטלוק כ"רחלי" וכך גם כתוב בחתימה שלי. אני מודה שאני פשוט לא מצליחה להבין למה היוד הזו כל כך בעייתית.
אחרי שהתחתנתי, נכנסה עוד יוד לחיי – היוד שבשם המשפחה "זוסימן". גם ממנה אנשים נוטים להתעלם…

#2
אני מחוננת והIQ שלי הוא ב-2% העליונים באוכלוסיה.  לא הייתי מודעת לכך לאורך כל ילדותי, ולמעשה גיליתי את זה בגיל מאוחר יחסית – לקראת סוף שנות העשרים שלי. פשוט אף אחד לא טרח לספר לי את זה מעולם, עד שהבנתי את זה בעצמי ועשיתי את הבירורים המתאימים. כילדה, הייתי חסרת ביטחון באופן קיצוני, ותמיד חשבתי שאני לא טובה מספיק. המבוגרים שסביבי כנראה חשבו משום מה שזה נורא ברור וגלוי שאני מחוננת, ולכן מעולם לא טרחו לספר לי כמה אני חכמה ומוכשרת. להפך, ההישגים הגבוהים שלי נלקחו כמובנים מעליהם על ידי הסביבה, ואני גדלתי בתחושה שאני יכולה הרבה יותר. אני נלחמת עם חוסר הביטחון שלי עד היום. לא תמיד אני מנצחת. הציפיות שלי מעצמי הן מאוד גבוהות, ואני לא תמיד מבינה עד כמה ההישגים שלי גבוהים. אני בדרך כלל חושבת שהייתי יכולה יותר.
עוד פועל יוצא של המחוננות הוא שאני מרגישה מאוד שונה מאחרים (כי תכל'ס, אני באמת שונה), מבודדת, חייזרית. גם בתחושה הזו אני נאבקת לא מעט.

#3
מאז שלמדתי לקרוא בגיל 3 או 4 (הדעות חלוקות לגבי המועד המדויק), זו אחת הפעילויות הכי אהובות עליי בעולם. יש לי הספק קריאה מהיר, וכשהייתי ילדה, הייתי יכולה לסיים 2 ספרים באחר הצהריים אחד בלי בעיות. אני קוראת בעברית ובאנגלית.
כשהייתי בכיתה ט', עשיתי רשימה של ספרי מופת וקלאסיקות מתוך כוונה לקרוא את כולם. כמובן שלא התקרבתי אפילו לחצי. הייתה לי תקופה של התמקדות בקריאת ספרי ילדים קלאסיים, הייתה לי תקופה של סופרים רוסים ופולנים (צ'כוב, טורגנייב), היתה תקופה שקראתי כל דבר מאת איטאלו קאלווינו… הספרים שאני הכי הכי אוהבת מוצגים לראווה בסלון, ומידי פעם אני חוזרת אליהם וקוראת אותם שוב. ביניהם: סיפורי שרלוק הולמס, גאווה ודיעה קדומה, סדרת הארי פוטר, ההוביט, ג'יין אייר, ספריו של מלקום גלאדוול, סדרת משחקי הרעב, אבא ארך רגליים, ספריו של דן אריאלי ועוד.

#4
אני פריקית של מחשבים ושל אינטרנט ומאוד מאוד אוהבת מתמטיקה. התחלתי לתכנת בגיל צעיר – למדתי את שפת לוגו בגיל 6.5 אני חושבת, אחר כך למדתי בייסיק, ואחר כך פסקל. סיימתי תואר במדעי המחשב בטכניון (כעתודאית), ובגיל 23.5 יצאתי לקורס ניתוח מערכות, ומאז זה העיסוק שלי, כבר יותר מ-10 שנים.
מתמטיקה, מחשבים וכימיה היו המקצועות האהובים עליי בבית הספר, ומעולם לא הצלחתי להבין למה אנשים כל כך מפחדים ממתמטיקה. זה בעיני המקצוע הכי יפה בעולם. בגלגול הבא, החלום שלי הוא להיות מתמטיקאית. מספרים מרתקים אותי.
אני לא מסוגלת לדמיין את חיי בלי המחשב ובלי האינטרנט.

 #5
כשהייתי בתיכון הוזמנתי למבחנים בגלי צה"ל. צלחתי את המבחנים העיוניים (את מבחן הקול לא – גם בגלל שהייתי חולה באותו יום, וגם בגלל שאין לי קול רדיופוני בכלל…) והגעתי לשלב הראיון האישי. הם רצו להעביר אותי הלאה, אבל אני הצהרתי שאין טעם – כי אני רוצה להיות עתודאית למדעי המחשב.
לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם כן הייתי ממשיכה במסלול הזה ;-)

 #6
אני מה שנקרא "בן אדם רגיש מאוד" (Highly Sensitive Person). מקומות המוניים, רעשים חזקים ובכלל דברים שמעמיסים על החושים מקשים עליי מאוד, ממש ברמה הפיזית, ולכן אני משתדלת להימנע מהם, עד כמה שזה ניתן.
זה יכול להוציא אותי מדעתי כשמישהו שורק, מתופף באצבעות או שר לידי. גם מצבי רוח של אנשים אחרים משפיעים עליי מאוד.
מצד שני, אני מאוד אינטואיטיבית, מודעת לסביבה, קולטת דקויות. יש לזה גם צדדים טובים.

#7
בדרך כלל חם לי. אף פעם לא הייתי רגישה לקור, ועם השנים (והלידות) אני סובלת יותר יותר מחום. כפות הרגליים זה החלק הכי פחות רגיש לקור אצלי. אני לא כל כך אוהבת לנעול נעליים סגורות, ובדרך כלל מתהלכת בסנדלים בתקופה בין פברואר לנובמבר, כל עוד לא יורד גשם. בבית אני תמיד בכפכפים או יחפה, גם בחורף.

#8
יש לי שיער בצבע שחור (טבעי), ועיניים כחולות, ושנים רבות גם הייתה לי תספורת קבועה – קארה עם פוני, או בקיצור: קליאופטרה. שנים רבות שנאתי את הפוני שלי, אבל רק בגיל 21 העזתי להיפטר ממנו. עד לפני כמה חודשים גם מעולם לא צבעתי את השיער, עד שהספר שכנע אותי לצבוע לחום, הייתי במצב רוח הרפתקני והסכמתי. עכשיו אני מחכה שהשיער ישחיר מחדש. זה קצת אירוני, כי אנשים תמיד היו בטוחים שצבעו של השיער השחור שלי מגיע משפופרת…
שנים גם הייתי מתוסכלת מכך שבעיתוני האופנה, במדורי העצות של "כיצד תתאפרי" ו"אילו צבעים מתאימים לך", תמיד היו מתעלמים מהשילוב של שיער כהה ועיניים בהירות, ונותנים עצות רק לבהירות שיער ועיניים או כהות שיער ועיניים…
ו… כן, גם זה תרם לתחושת החייזרות שדיברתי עליה בסעיף #2.

#9

יש לי טעם מוזיקלי מאוד מאוד מגוון. באוסף הדיסקים שלי גרים בכפיפה אחת דודו אהרון, רדיוהד, עידן רייכל, דניאלה ספקטור, אריק איינשטיין וגידי גוב ועוד. אני אוהבת מוזיקה לטינית, מוזיקה ערבית, מוזיקה אירית, רוק אלטרנטיבי, מוזיקה קלאסית, דיסקו, פופ, אייטיז, סיקסטיז, פיפטיז, סבנטיז…
לעומת זאת, אני לא יכולה לסבול זמרים שצועקים כשהם שרים (כששמים שיר של ריטה ברדיו אני מעבירה תחנה), זמרים שנראה שהם לא מבינים מה שהם שרים, וזמרים עם הגייה בעייתית. קשור כנראה לסעיף #6.

 #10
אני מוכנה להתקיים כל החיים על סושי, דגים, פירות ים וגלידה. זה האוכל שאני הכי אוהבת בעולם.  לא ויתרתי על סושי גם כשהייתי בהריון.

 

נו? איך יצא? אני מודה שאחרי 5 דברים נתקעתי, אבל אחרי שסיימתי את הרשימה, אני מרגישה שהייתי יכולה לכתוב עוד, וש-10 דברים זה לא מספיק…

אני מעבירה הלאה את השרביט (הסגול, עם כוכב כסוף ומנצנץ בקצה) לשלושת הבלוגריות הבאות:
יונית, מהבלוג אמאעובדת (כי אני מתה עליה, והייתי שמחה אם הייתה אחותי. מי יודע, אולי יום אחד אצליח לשדך את אחד הבנים שלי לאחת הבנות שלה וזה אפילו יתגשם ;-) )
לילך, מהבלוג של אוקה (כי אני עוקבת אחרי הבלוג שלה כבר המון שנים, מעולם לא נפגשנו,  ואני רוצה להכיר אותה יותר טוב)
ענבל קליין, שפתחה לאחרונה את הבלוג החדש-דנדש איך להיות מאושרת (כי הערצתי אותה בסתר במשך תקופה ארוכה, עד שזכיתי להכיר אותה במציאות, ומאז אני מעריצה אותה קצת פחות בסתר ;-) )

 

ואם בא לכם שרביט משלכם, בבלוג Free Preschool Crafts יש הדרכה להכנת שרביט כזה (וגם התמונה משם):

 

 

הבלוג מצטרף לפייסבוק

סוף סוף עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות כבר מזמן – פתחתי לבלוג דף בפייסבוק, בשם "עפיפונים – בלוג אמא אישי משפחתי גיקי"'.
המטרה של הדף הזה היא בראש ובראשונה לעדכן בפוסטים חדשים שמתפרסמים כאן, אבל ממש לא רק. בנוסף לכך, אני מפרסמת שם קישורים לכל מיני מציאות מדליקות שמצאתי ברחבי האינטרנט,  מחשבות שונות, ושאר דברים שמעניינים אותי או מדליקים אותי.
והכי כיף – זו גם דרך ליצור אינטראקציה, ובכן, אתכם!
בעצם, זהו עוד ערוץ  מבחינתי לשגר את מחשבותיי וענייניי ברחבי הרשת :-)
מאוד מאוד אשמח אם תצטרפו :-)

אמא בלוגרית, עובדת?

לעיתים רחוקות יוצא לי לפגוש קרובי משפחה רחוקים מבוגרים, או חברות של חמותי. לאחר שהן שואלות בחביבות מה שלומי ואיך הילדים, מגיעה השאלה – "ואת, עובדת?"
השאלה תמיד מצליחה להרגיז אותי, אז אני אומרת לעצמי שמדובר בדור אחר, שלא מכיר את המושגים קריירה והגשמה עצמית, ואולי גם לא מודע לכך שממשכורת אחת לא קל להתפרנס במדינתנו מוכת המשכנתא.

כבלוגרית, אני מקבלת כמעט ברמה יומית הזמנות לכל מיני "פתיחות וסגירות" שמתרחשות פעמים רבות בשעות הבוקר או הצהריים. לאלו אני עונה בנימוס כי לא אוכל להגיע, משום שאני נמצאת בעבודה, ומזכירה לעצמי שהבלוגים הם "מדיה חדשה", שלא כל משרדי היח"צ מכירים, ושרוב הנמענים להזמנות האלו הם עיתונאים – שזו בדיוק עבודתם. רוב אירועי הבלוגרים שאני מוזמנת אליהם מודעים להיות הבלוג עיסוק לשעות הפנאי, ולכן קובעים את שעות האירוע לשעות הערב או שישי בבוקר.

בשבוע שעבר הצליחו להפתיע אותי. הזמינו אותי להצטרף לקבוצת מיקוד של מובילות רשת ובלוגריות בחסות של חברה גדולה העוסקת בתחום התינוקות והילדים. תדירות הפעילות היא אחת לחודשיים-שלושה, ובמסגרתה נחווה את דעתנו על מוצרים ונושאים שונים.
שמחתי מאוד, גם על הפניה המחניפה וגם בגלל שיש לי דעה על כל דבר בערך, ואני יותר משמחה להשמיע אותה.
הבעיה היא שהפעילות תתרחש תמיד בשעות הבוקר.
ובשעות הבוקר אני בעבודה.
ולפי דבריו של נציג החברה עימו דיברתי – אני היחידה מכל הקבוצה שהעלתה איזו הסתייגות בנושא. רק לי זה הפריע.

בהתחלה חשבתי שאולי יהיה אפשר להסתדר. לקחת יום או חצי יום חופש פעם בשלושה חודשים נראה לי איכשהו אולי אפשרי.
אבל אז הסתבר שהפגישה הראשונה היא בעוד שבועיים, בדיוק ביום שבו יש לי פגישה חשובה מחוץ למשרד עם לקוחות של החברה בה אני עובדת.
נפרדנו כידידים.

אני לא מבינה את זה. האם אף אחד מנציגי החברה ו/או חברת האינטרקטיב לא העלה על דעתו שאמהות בלוגריות הן, ובכן, עובדות? ולא סתם עובדות, אלא כשכירות? ובמשרה שאינה מאפשרת גמישות בזמנים בשעות הבוקר? ושאינה מאפשרת להעלם לחצי יום כדי להיות להשתתף בפעילות לאמהות? לא ידעתי איך לעכל את העניין הזה. אמנם באחורי מוחי תמיד יש את הפנטזיה שיום אחד אצליח להתפרנס מהמתכונים ומהקטעים שאני כותבת בבלוגים שלי, אבל החלק השפוי יותר יודע ומודה שאני אוהבת את עבודתי, אני אוהבת להיות מנהלת פרויקטים, אני מוצלחת בזה, וכשאני בעבודה אני משקיעה בה את כל כולי. בשעות הפנאי שלי, בערב (לילה), אחרי שאני מסירה את כובע ה"אמא", אני יכולה לחבוש את כובע ה"בלוגרית", אבל הבקרים מוקדשים למירוץ הפרויקטלי בעבודה.
האם זה מוזר? האם זה יוצא דופן? אני תוהה.

היצירות של איילת

איילת מהבלוג "היצירות של איילת" עורכת הגרלה לכבוד יום ההולדת השנה פלוס של הבלוג שלה. היא מגרילה צמיד מקסים, עם אבני טורקיז. פשוט יפיפה.
אני מתכוונת להשתתף בהגרלה שלה – וגם אתם יכולים :-) פשוט משאירים לה תגובה בפוסט הזה.

ובכלל כדאי לשוטט בבלוג של איילת, לראות את היצירות המשגעות שלה ולקבל השראה. אני מאוד אהבתי את הפוסט הזה על הכנת רימונים מעוצבים מדיסקים ישנים. עשיתי פעילות דומה עם אייל לקראת סוכות.

איפה הייתי ומה עשיתי

לפני קצת יותר מחודשיים החלטתי סופית לשדרג את הטכנולוגיה שמאחורי הבלוג, ולהעביר אותו לעבוד על בסיס wordpress. זה היה אמור להיות קל ופשוט, אבל הסתבר כלא ממש כזה. ימיי כמתכנתת וכחובבת קידוד כבר מזמן מאחוריי, ואין לי סבלנות או זמן לזה יותר. בנוסף לכך, אחרי סוכות חזרתי לעבודה, מה שהיווה את תחילתה של תקופה מתישה ולא קלה בכלל. למה לכבס מילים? עברתי תקופה קשה. נאלצתי להתרגל לקום כל יום ב-5:30 בבוקר כדי להניק, אחרי הצהריים מוקדשים לשני הילדים, וכתוצאה מכך כל ערב קרסתי לחלוטין כתוצאה מתשישות. נאלצתי לתעדף את מעשיי ותוכניותיי כדי שבכל זאת אצליח להזיז משהו ולא רק אתעלף כל ערב על הספה. בנוסף גם התחלתי דיאטה, או ניסיון לאכול יותר שפוי ונכון, מה שלא שיפר במיוחד את מצב רוחי.
לכן כל תוכניות שדרוג הבלוג נדחקו לקרן זווית. מצד שני, לא רציתי לכתוב עוד פוסטים כדי שלא אצטרך אחר כך לייצא אותם לבלוג החדש בשיטה העקומה שמצאתי. מצד שלישי, לא היה לי ממש זמן לכתוב בבלוג. מצד רביעי, גם לא היה לי ממש חשק.

אסביר את עצמי – ולכך דרושה הקדמה.

אני אחת מהבלוגרים הראשונים בארץ. את הבלוג הראשון שלי באנגלית (girl.dot.comp) הקמתי בשנת 2000, ובשנת 2001 פתחתי את הבלוג העברי שלי – רחלי. נקודה.נט. הוא היה אחד הבלוגים הראשונים בבלוגוספירה הישראלית, ולכן קיבל חשיפה די גדולה בזמנו. כתבתי בו על דברים שעניינו אותי אז, בחורה בת 23 פלוס חבר, שכללו בעיקר כל מיני אתרים מגניבים שמצאתי, הגיגים שונים ומשונים על דברים שאני אוהבת, אזכורים של הארי פוטר ושר הטבעות, ועוד קצת על העבודה שלי (שהיתה אז שירותי הצבאי למעשה), תכנון החתונה ועוד כל מיני. בגדול – הקדמתי לחלוטין את זמני. היום מקובל לכתוב "קישקושים" מעין אלה – ואני עושה זאת בהנאה מרובה בטוויטר שלי. אז, לעומת זאת, קצת משכתי אש בגלל נטייתי להתמקד בצד הקליל של החיים, במקום לכתוב הגיגים נוגים היוצאים ישר מן הלב ובעלי אמירה עמוקה ונוגעת. לאחר נישואיי באוקטובר 2002, הייתי חייבת הפסקה מהאינטרנט בכלל ומהבלוג בפרט. הפסקתי לקרוא אימיילים למשך חודש (התיבה שלי נסתמה לחלוטין בספאם – ימי טרום תוכנות האנטי ספאם – ונדרשה התערבות של הצוות הטכני של חשבון האחסון שלי כדי לנקותה), והפסקתי לכתוב בבלוג.
שנה לאחר מכן, התגעגעתי לבלוג ופתחתי אותו שוב – בהתחלה תחת השם "בלה בלה בלוג" ומאוחר יותר תחת השם "עפיפונים". הנימה שלו הפכה רצינית ואישית יותר, משובצת בקטעים סאטיריים על חיי מידי פעם. תדירות העדכון היתה נקודת התורפה, משום שלא תמיד היו לי דברים רציניים ואישיים לכתוב עליהם, וגם אם היו לי – לא תמיד היה לי חשק לעשות את זה. עם הפיכתי לאמא, הבלוג התחיל להתמקד יותר ויותר באייל (ומאוחר יותר ביאיר) ובהגיגיי על אמהות. השתמשתי בבלוג גם כדי לתעד כל מיני "פנינים" של אייל לטובת הדורות הבאים.
למרות שאני נהנית מהכתיבה האישית, ובמקרים רבים היא גם עוזרת לי "לשחרר" כל מיני מחשבות מציקות, היא לא קלה לי. אני מקדימה לכך שעות של מחשבה על הנושא, קריאה חוזרת ונשנית של הנכתב, ובסוף גם מגלה לפעמים שבכלל לא הובנתי או שאני לא מסוגלת להגיד את מה שאני באמת רוצה להגיד – כי זה אישי מידי. הבלוג התחיל להכביד עליי, ואני – רצינות ואחריות יש לי מספיק בחיים עצמם. באכסניה הזו אני רוצה לתת דרור לא רק למחשבותיי על החיים, אלא גם לדברים אחרים – שיטחיים? – שמעסיקים אותי. בגדים, למשל. ספרים, קולנוע, פרסומות, תכשיטים, קניות, אתרים מגניבים, סרטים מצחיקים, עיצוב, צילומים, ציטוטים מצחיקים ששמעתי וכאלה שהמצאתי בעצמי, ועוד ועוד כל מיני כאלה. הטוויטר נותן לי לכך מענה מסוים, אבל מבחינתי לא מספק, כי הפלטפורמה שלו מוגבלת מעט.
את חיבתי לבישול אני חולקת בבלוג הבישול שלי – פשוט מבשלת. את חיבתי לכל הדברים האחרים בחיים – אני רוצה לחלוק כאן. זה לא אומר שלא אכתוב גם פוסטים אישיים או רציניים. אני מניחה שזה יקרה, אבל יהיו פה גם פוסטים אחרים – על שרשראות מהממות שמצאתי ב-Etsy, למשל.

אלו הן התוכניות שלי לבלוג מעכשיו והלאה. אתם מוזמנים להצטרף אליי למסע המחודש שלי.

יום הולדת 29

המון זמן לא הייתי פה.
חשבתי רבות מה לכתוב בפוסט שייסמן את חזרתי לחיים בלוגריסטים סדירים. בסוף החלטתי… לא לכתוב כלום. קשה לי לתאר מה עבר עליי השנה ועם מה התמודדתי. אני מעדיפה לאחסן את החוויות בקופסא ולהמשיך הלאה.
החלטתי לחזור ולכתוב בבלוג כי התגעגעתי. אני רוצה שוב את המקום שבו אוכל "לשפוך" את המחשבות, השטויות והחוויות. אני רוצה שוב לחלוק, לשתף, להשתפך ולתקשר.
אז זהו, חזרתי רישמית.
חדי העין והזיכרון בוודאי הבחינו שלבלוג יש עיצוב חדש וגם שם חדש – "עפיפונים". ולמה עפיפונים? בגלל שיר של שלומית כהן-אסיף, שמבחינתי מתאר בדיוק את מה שקורה בתוך הראש שלי:
כשאני ים
המחשבות שלי גלים.
כשאני עץ
המחשבות שלי עלים.
כשאני שמים
המחשבות שלי עננים.
כשאני רק ילד
המחשבות שלי עפיפונים.
עפות ברוח לכל הכיוונים.
מקסים, נכון?
לא הכל עוד מסודר פה מבחינת עיצוב, אבל עם הזמן אארגן את הפינות המבולגנות.
אתמול חגגתי את יום הולדתי ה-29, ובעצם התחלתי את שנת ה-30 לחיי. אני דווקא שמחה לעזוב את שנות ה-20 ולעבור לעשור השלישי. הרבה יותר כיף בעיניי להיות אשה יותר בוגרת ובשלה, ועם זאת – חוויות רבות עוד לפניי.
אני מאחלת לעצמי שתהיה לי שנה טובה יותר מהקודמת, שנה שבה אקצור את הפירות, אצמח, אעלה ואהנה. והכי חשוב – בריאות!
<פינת הגיקית>
29 הוא מספר ראשוני, אבל זה לא קשור לעניין. כשמחברים את ספרותיו מקבלים 11 – שזה החודש בו נולדתי. כשמחברים את הספרות של המספר 11 – מקבלים 2, שזה היום בו נולדתי.
< / פינת הגיקית>

מתנת יום ההולדת שאייל הכין לי בגן

סליחה!

לפני יום כיפור, אני רוצה לבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו בשוגג. לא התכוונתי.
וסליחה שאני לא כותבת בתדירות מספיק גבוהה בבלוג.