אמא. אישה. משפחה. גיקית.
גאוני. ג-א-ו-נ-י. אין מילה אחרת להגדיר את הדבר הזה. לוח שנה שעשוי מניילון פצפצים, ובכל יום מפוצצים את הבועה ששייכת ליום הזה. הילדים ישתגעו על זה, ואיך אפשר להאשים אותם?
ניתן להזמין באתר Bubble Calendar (משם נלקחו התמונות) ב-20.12$ (האמת? לא יקר. וגם כתוב שאם קונים 2 לוחות ויותר מקבלים משלוח חינם). יש בעיצוב אופקי ויש בעיצוב אנכי.
נראה שהמוצר הוא sold out, כי באתר כתוב שסטוק חדש יהיה רק באוגוסט.
אם לא בא לכם לחכות עד אז, או אם אתם בקטע של DIY, יש באתר Instructubles הוראות להכנת לוח שנה כזה.
כל אמא לפעוט בוודאי מכירה את המונח "לשבת עם הילד". הכוונה להקדיש לילד זמן איכות, שבו את משחקת איתו במשחקי לוח שונים (לוטו ראשון שלי) או משמיעה לו מוזיקה או מקריאה לו ספרים או עוסקת עימו בפעילויות דידקטיות כאלו או אחרות.
יש לי רק שאלה אחת בקשר לעניין הזה.
זה חובה?
אני אחשוף בפניכם את האמת, ואקח את הסיכון שאסמן את עצמי כאמא לא אכפתית ועצלנית.
האמת היא, שכשאני חוזרת מהעבודה ולוקחת את יאיר מהגן (יש יום בשבוע שבו אנחנו מבלים רק שנינו עד זמן הרחצה, כי אייל בחוג), הדבר האחרון אחרון שבא לי לעשות זה "לשבת איתו".
בא לי לחבק אותו, לדגדג אותו, לתת לו לקפוץ עליי, לדבר איתו, ללטף ביחד את חתולי…. לא בא לי "לעשות", בא לי פשוט להיות איתו, לזרום איתו ועם מה שהוא עושה. לפעמים זה אומר להקריא סיפור, כי בא לו, ולפעמים זה אומר לשכב על הספה ולתת לו להעיף עליי כריות, כי בא לו.
את המשפט הקודם היה אפשר לגזור ולהדביק בכל ראיון עם אמא-סלב במוסף "זמנים מודרניים" / "לאישה" / דומיהם. האמת היותר מרה היא שאני פשוט עייפה. אני כל כך כל כך עייפה כשאני חוזרת מהעבודה, ש"לשבת איתו" נראה לי כמו עינוי סיני. הרבה הרבה יותר כיף לי להתחבק איתו ולתת לו לקפוץ עליי.
אני משכנעת את עצמי, שאחרי יום שלם במשפחתון, זה גם מה שטוב לו.
מי יודע, אולי אני גם צודקת.
זה מדהים כיצד אפליקציה למשחק באייפון הצליחה לכבוש את העולם. הציפורים הכועסות נמצאות בכל מקום! גם בדפדפן הכרום שלכם.
אייל משוגע על המשחק הזה, ואחרי שצפיתי בכמה סרטי טריילר ביוטיוב, אני מבינה לחלוטין למה, ואף מוצאת את עצמי מזמזמת את מנגינת הנושא מידי פעם.
כמובן שנוצרו פרודיות שונות שמשתמשות בדמויות של המשחק. למשל פרודיה על השיר Rolling in the deep של אדל:
וכמובן הסאטירה של ארץ נהדרת (סאטירה מעולה):
גם Etsy מלא במרצ'נדייז עבודת יד שקשור לציפורים. למשל, כובעים סרוגים.
מדבקה מדליקה ל-macbook
בובות בסריגת קרושה
לחובבות האקססוריז, יש עגילים וכמובן נרתיק לאייפון (שיכול לשמש גם כארנק).
מגנטים מפקקים, שאתם יכולים להכין בעצמכם כמו כלום. רעיון נחמד ליצירה עם הילדים.
ואם חשקה נפשכם במסיבת יום הולדת בסגנון האנגרי בירדז, תמצאו מלא רעיונות עיצוביים למסיבה כזו. למשל – מחזיקי מפיות, דמויות אכילות מבצק סוכר, ואפילו סצינה שלמה מהמשחק מבצק סוכר.
(אני באמת תוהה האם הטרנד הזה יחזיק בביתנו עד יום ההולדת הבא של אייל, כך שאמצא את עצמי עורכת מסיבת יום הולדת ברוח האנגרי בירדז)
יש גם אבא שהכין עוגת יום הולדת של אנגרי בירדז שממש אפשר לשחק בה (מגניב ביותר, והפנים המאושרות של הילד אומרות הכל)
הכי הכי אהבתי את סדרת הפרסומות למנוע החיפוש Bing, שמשתמשת בדמויות של הציפורים. יש 4 סרטונים, כל אחד המשך של הקודם, עד הרביעי והאהוב עליי מכולם (בגלל הסוף שלו):
השבוע חגגנו את יום העצמאות של ישראל. עצמאות זה דבר כל כך מהותי בעיניי. חשבתי על הפוסט שכתבתי על בית היוצר, וכיצד הבית הזה עוזר לנפגעי הנפש לצעוד לעבר העצמאות התעסוקתית, וכמה שזה טוב וחשוב.
לאחרונה נודע לי על עוד בית כזה – הבית של סוזן, שהוא מרכז אמנות לבני נוער במצבי סיכון, שהוקם לזכרה של סוזן קפלנסקי, וממוקם בשכונת תלפיות בירושלים. בני נוער בסיכון, כאלו שנפלטו מכל המסגרות והשלב הבא הוא למצוא את עצמם ברחוב, מגיעים למקום, לומדים את אמנות היצירה, ובעצם משתלבים במפעל יצרני שהוא עסק כלכלי לכל דבר. כך הם משתלבים במעגל העבודה, במקום, חלילה, להשתלב במעגל הפשע.
בבית של סוזן יוצרים בזכוכית, יוצרים תכשיטים, ועוד. מדהים לראות את התמונות של בני הנוער היוצרים בכזו דייקנות, ריכוז והשקעה. המחירים נוחים מאוד, וזו מתנה שיש לה גם ערך מוסף, מעבר לערך האסטטי.
(כל התמונות נלקחו מהאתר של הבית של סוזן)
שמעתי על הבית של סוזן מאריאלה, שהזמינה אותי למסיבת עיתונאים לקראת תחרות שמן הזית הבינלאומית TerraOlivo, אליה לא יכולתי להגיע. ב-18 למאי יתקיים ערב גאלה שבו יוכרזו המנצחים בתחרות, ותערך סעודה חגיגית. כל הרווחים מהערב הזה הם קודש לבית של סוזן. ניתן להירשם אליו כאן.
צבעים
אייל צובע במרץ.
אייל: אמא, את יודעת, יש צבעים שאני לא אוהב.
אני: מה למשל?
אייל: אני לא אוהב חום ואדום.
אני: למה?
אייל: כי חום זה צבע של קקי ואדום זה צבע של דברים לא טובים, כמו דם.
אני: אוקיי.
אייל: גם כתום אני לא כל כך אוהב.
אני: למה?
אייל: כי כתום זה צבע של מגמה ושל לבה. זה גם צבע של שריפה! בעצם אני בכלל לא אוהב כתום.
ביטחון עצמי
בעלי הלך עם אייל לבימות של יום העצמאות, עם הוראה מפורשת ממני לקנות לו בדרך איזה סטיקלייט או משהו מאיר ומהבהב אחר.
בעלי מנסה ומנסה לשכנע את אייל, ומראה לו את כל הסוגים של הסטיקלייטים/מהבהבים שיש. אייל מסרב בנימוס שוב ושוב, עד שהוא מביא את המשפט הבא:
אייל: אבא, אני לא צריך את זה. אני יפה בפני עצמי.
שמישהו יגלה לי איפה משיגים ביטחון עצמי כזה.
קידמה
לבעלי החליפו את הפלאפון של העבודה לסמסונג גלאקסי, וכך גילה אייל את נפלאות ה-angry birds.
יום אחד בעלי עשה חיפוש בגוגל ומצא לאייל משחק אונליין של angry birds.
אייל: אמא! את יודעת, יש גם במחשב את המשחק של הציפורים הכועסות, ולא רק בטלפון של אבא! אבל צריך להשתמש בעכבר, אז זה יותר משעמם.
זה ישר הזכיר לי את הסצינה מ"חזרה לעתיד 2", שבה מרטי מראה לילדים איך משחקים במשחק ישן שבו יורים בדמויות, והם מסתכלים בו מזועזעים – מה, צריך להשתמש בידיים?!
הפילוסופיה של הציפורים
אייל מסביר לי על המשחק angry birds.
אייל: אמא, יש ציפורים, והן כל הזמן כועסות.
אני: על מי הן כועסות?
אייל: הן כועסות על החזירים, אבל בעצם, הן בעיקר כועסות על עצמן.
באופן אירוני, האמריקאים חוגגים השנה את יום האם שלהם, Mother's day, ב-8 במאי, שבו חל ערב יום הזיכרון.
אתמול ישבתי ובכיתי במשך 5 דקות, וכתבתי פוסט מתוך הבכי הזה (שבסוף גנזתי), כי חשבתי על הילדים שלי ועל כך שעוד כמה שנים, מה זה משנה כמה, הם ילכו לצבא.
לא הצלחתי להבין מה הקשר בין הקטנצ'יק שלי, אוטוטו בן שנתיים, עם הלוק השברירי כל כך והעור השקוף, שחייך אליי מבעד למוצץ אתמול בבוקר, כממתיק סוד, לבין מלחמות ונשק.
כל האמהות בטח לא מבינות.
כשהייתי נערה, ולאחר מכן סטודנטית, וגם קצינה, הייתי מאוד גאה לחיות במדינה הזו. היה לי ברור שזה המקום הכי טוב לחיות בו. מאז שנולד אייל, וככל שאני מתבגרת, אני פחות ופחות בטוחה בזה. על פניו נראה לי שיש עוד אופציות, לא פחות טובות. אולי יותר?
האיום האיראני לא מטריד אותי. גם לא הפיגועים. לא זה מה שיגרום לי לקום וללכת. פיגועים יש גם ברכבת התחתית של לונדון, לא רק באוטובוסים בירושלים.
החיים פה מטרידים אותי. מעיקים עליי. החינוך. מצב בתי החולים. חוסר היכולת לקנות דירה. חוסר היכולת להתפרנס בכבוד. הפקקים בכביש והחוסר בתחבורה ציבורית נורמלית.
אני רוצה את היכולת להרגיש חופשית פה.
כשההרשמה לספינת החלל אנטרפרייז בפיקודו של ז'אן לוק פיקארד תיפתח, תרשמו אותי, טוב?
לא אהבתי את העונה הקודמת של כוכב נולד. מצד שני, לא יכולתי להפסיק לצפות בה. זה היה כמו תאונה שחולפים על פניה בכביש. את יודעת שלא צריך להאט ולצפות, שזה לא בסדר, אבל בכל זאת קשה להתאפק שלא לעשות זאת.
בשנה שעברה האודישנים היו נוראיים, בשלב מסוים הפסקתי לצפות בהם. העונה עצמה לא היתה מרגשת, ועובדה שאני (בעלת הזכרון הטוב שזוכרת שטויות רבות מיני ספור, באמת, תשאלו את בעלי) כמעט ולא זוכרת משהו ממנה. אמנם הראויה – דיאנה גולבי – ניצחה, אבל זה כל מה שאפשר להגיד על העונה הזו.
נראה לי שקברניטי כוכב נולד הרגישו כמוני, כי הם נקטו בכמה צעדים שעושים עד כה את העונה הזו לטובה פי מליון מהעונה הקודמת.
קודם כל – השופטים. נפטרנו מהשופטים הפחות מוצלחים – דנה אינטרנשיונל (אני מתה עליה, אבל לא בתור שופטת בכוכב נולד) ופבלו רוזנברג. גם גל אוחובסקי כבר לא פה. הצטרפו לשופטים מירי מסיקה (שהייתי בטוחה שתהיה על הפנים, למרות שמדובר בזמרת שאני אוהבת) וביאיר ניצני.
יאיר ניצני ענק. השופט הטוב ביותר בעיניי מבין הרביעיה. מקצועי, בעל חוש הומור, חד אבל חביב ביותר.
מצאתי את עצמי מחכה לפרקי התוכנית בכל שבוע, ולשם שינוי לא שמה אותם כרעש רקע בעודי עושה דברים אחרים, כמו שעשיתי בעונה הקודמת.
הפייבוריטים שלי נכון לעכשיו הם לירון רמתי (איזו נשמה יש לבחור הזה), נעמה כהן (מדהימה), וציון חורי (יש לי חולשה לרקדנים, במיוחד לכאלו שדומים לידידיה ויטל).
הפעם נראה שהמתחרים מאוד מוצלחים. מקווה שלא להתאכזב בהמשך העונה.
לטעמי הדבר הכי טוב שיצא מכוכב נולד הוא לי בירן. בעלי קנה לי במתנה את האלבום שלו אחרי שילדתי את יאיר. אני מאוד אוהבת אותו.
האלטר אגו האלטרנטיבי-אוהב-רדיוהד שלי מקדיש לכם את אחד השירים הכי טובים בהסטוריית כוכב נולד, לדעתי:
והאלטר אגו הטראשי חובב האירוויזיונים שבי, מקדיש לכם את זה: (הרוסה על ולדי, לאן הוא נעלם?!)
אני לא גרה בתל אביב, אני לא עובדת בתל אביב, ובאופן כללי אני משתדלת להימנע כמה שאפשר מלהגיע לעיר הזו. קשה לי עם בליל הרחובות, קשה לי עם החניה, וטוב לי בעיר הפריפריאלית שלי.
פעם בשבוע אני בכל זאת נאלצת להצליב דרכים עם תל אביב: אייל הולך לחוג חשיבה יצירתית במכון של אריקה לנדאו.
המכון של אריקה לנדאו מגדיר את עצמו כמכון לקידום נוער למנהיגות ומצוינות. בתכל'ס מדובר במכון שמציע חוגים ופעילויות לטיפוח הכישורים של ילדים מחוננים, מגיל 5, וכן הדרכה להורים ולסבים/סבתות. המכון שוכן בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב, ליד בית הספר להנדסאים.
בכל שבוע אני יוצאת מוקדם מהעבודה, לוקחת את אייל מוקדם מהצהרון, נוסעת לתל אביב, מחנה (תכף נתעכב על המילה הזו), הולכת איתו לכיתת ההדרכה, משאירה אותו שם, חוזרת למכונית, ונוסעת בחזרה לעיר מגוריי כדי לקחת את יאיר מהמשפחתון.
מדובר אולי ב-5 דקות של חניה. נגיד נהיה לארג'ים ונגדיל את זה ל-10 דקות.
באוניברסיטת תל אביב אין חניה.
כלומר, יש חניונים, ולחניכי אריקה לנדאו יש אפילו הנחה של 5 ש"ח בשניים מהם. העניין הוא שאני מסרבת להיפרד בכל שבוע מ-15 ש"ח לחניה של 5-10 דקות.
ניתן גם לחנות בכחול לבן לאורך רחוב חיים לבנון, אבל זה רק בתיאוריה. בשעות שבהן אני מגיעה לאיזור, אין חניה. הכל תפוס. אני יכולה לחנות רחוק יותר, כמובן, אבל האם ניסיתם לגרור ילד בן 5, מותש אחרי יום פעילות בגן, בחום או בגשם, למרחק שעולה על חצי דקה הליכה?
אז אני עושה את מה ששאר ההורים עושים. מחנה במקום שאסור (אדום לבן), לפעמים חוסמת איזשהו רכב, מתפללת שלא יגיע פקח ב-5 דקות הקרובות, מריצה את הילד לכיתה וחוזרת בריצה למכונית. מיני התקף חרדה שבועי.
אפשר לפתח את הנושא של – בשביל מה בכלל צריך את החוג הזה. למי אכפת אם הוא מחונן. שישחק בגן השעשועים במקום זה. הוא לומד מספיק בגן. הוא עוד ילמד מספיק בבית הספר. את בחרת בזה אז למה את מתלוננת. וכו' וכו' וכו'.
העניין הוא שאני יודעת מה עובר על אייל. אני יודעת מה זה לשבת בכיתה א' כשאת כבר יודעת לקרוא בלי ניקוד ולכתוב גם בכתב וגם בדפוס, ואין לך מה לעשות, אז המורה נותנת לך לבדוק עבודות של ילדים אחרים. אני יודעת מה זה לקבל חוברת תרגילים שאמורה להעסיק אותי למשך החופש הגדול, ולסיים את כולה תוך שעתיים. אני יודעת מה זה להבין חומר של מתמטיקה כיתה ח' כבר בכיתה ה', אבל ללמוד בכיתה חומר של כיתה ה', כי זה מה שהמורה מלמדת. אני יודעת מה זה לסיים את חוברת העבודה בחשבון חודשיים לפני סוף השנה, כולל כל התרגילים עם 2 כוכביות ששאר הילדים דילגו עליהם כי המורה אמרה לדלג, ולשבת בשיעורים בלי לעשות כלום או לבדוק עבודות של אחרים במקום המורה. אני יודעת מה זה לא לפתח הרגלי למידה בגרוש כי לא צריך להתאמץ בשביל להוציא ציונים טובים. אני גם יודעת שבאוניברסיטה ובחיים האמיתיים זה מתנקם בך אחר כך. אני יודעת מה זה להעביר חלק גדול מהיום, 12 שנה מהחיים, בלי שום אתגר מחשבתי, וגם מה זה עושה לך אחר כך. אני לא מוכנה שזה מה שהילד שלי יעבור.
בגלל זה רשמתי אותו לחוג במכון. אין מסגרות מתאימות אחרות לילדים בגיל שלו. משרד החינוך מטפל במחוננים רק החל מכיתה ב' או ג', תלוי בעיר. להקפיץ אותו גן ולשלוח ישירות לכיתה א' אני לא מוכנה. לא מוכנה שהוא יהיה הילד הכי קטן בכיתה.
אז לפחות פעם בשבוע מישהו מתייחס אליו בהתאם ליכולות שלו. מנסה לפתח את החשיבה שלו. גם אם זה טיפה בים, זה לפחות משהו.
והמישהו הזה נמצא באוניברסיטת תל אביב.
ובאוניברסיטת תל אביב אין חנייה.
ובעצם למה שלמישהו יהיה אכפת. למה שמישהו ינסה לפתור את הבעיה הזו. למה שימציאו, למשל, שיטה שבה חניה של עד 10 דקות בקרבת המכון לתלמידי המכון היא בחינם.
על תחבורה ציבורית נורמאלית כמו במדינות אירופה שתאפשר לי להגיע ב-10 דקות מאיזור השרון לאוניברסיטת תל אביב אני בכלל לא מדברת. אני לא בטוחה שאפילו הנכדים שלי יזכו לדבר כזה.
מה עם מסגרות לילדים מחוננים מגיל הגן? בטח, בטח. שכחתי לרגע באיזו מדינה אני חיה.
יותר פשוט ויותר ריווחי שיגררו לי את הרכב או שיתנו לי דו"ח או שאשלם לחניון. יותר זול לא להשקיע בחינוך ממלכתי למחוננים בגיל הזה. שההורים יממנו.
זה לא שהעתיד של המדינה תלוי בילדים האלו ובמוח שלהם.
אה, הוא בעצם כן.
