עפיפונים

יוצר הפורטרטים

מצאתי אתר מגניב, שבאמצעותו אפשר ליצור icon של דמות מסוימת, לפי קריטריונים שבוחרים. ניסיתי ליצור פורטרט של עצמי. יצא חצי דומה.

האייקון שלי

.

ובהמשך לשיחתנו…

היום, כבכל יום שישי, ביקרתי אצל ההורים שלי. בסביבות השעה 7 התחילה בערוץ 2 התוכנית "שגב במטבח". הפעם הוא אירח דוגמניות של מידות גדולות. אבא שלי העיף מבט במסך, שעליו הופיעו שלושת הבנות, וקרא – "וואו, איזה חתיכות!".
ומה זה בא ללמדנו?
שכל התסביכים האלה, והדיאטות, והעובדה שבנות רזות להפליא בטוחות שהן צריכות להוריד עוד 3 קילו (מאיפה? מתנוך האוזן?), והמיתוס סביב מידה 38 (מיתוס שסטודיו C מקפידים מאוד לשמר, דרך אגב) הם בעצם חלק מתסביך אחד גדול שלנו, הנשים. האם מידה 40 או 42 עושות אותנו פחות יפות? I doubt it. מה שבאמת באמת חשוב, זה מה שאנחנו מקרינות החוצה. כן, הכוונה לאישיות שלנו.
עכשיו, כל מי שקוראת את זה בטח חושבת לעצמה – יאללה יאללה, זאת כותבת כל היום בבלוג שלה על זה שהיא רוצה לרזות, ועכשיו היא מדברת על אישיות. סתם מחפשת תירוצים.
אז לא. אני לא נגד דיאטות. אני מאוד בעד לאכול בריא ולעשות המון ספורט (למרות שאני שונאת את זה), אבל כל זה צריך לקרות מתוך כבוד ואהבה עצמית לגוף שלנו ולמי שאנחנו, מתוך רצון לעשות לעצמנו טוב, ולא מתוך כעס או דימוי עצמי נמוך.
צריך לפעמים לקחת נשימה עמוקה ולתת לעצמנו קצת קרדיט.

להתבגר ולהתגבר

אני מנסה לגרום לעצמי להבין, שכדי לרדת במשקל, אני צריכה לאכול פחות ולעשות יותר ספורט. סורפרייז סורפרייז. כנראה שהגעתי לגיל שבו אני מתחילה להבין שחלק מהפנטזיות שלי לעולם לא יתממשו. אני לא אקום יום אחד בגובה 1.80 מטר, עם בטן שטוחה מאליה וגוף של דוגמנית. בכלל, קריירת הדוגמנות שלי כנראה כבר לא תתממש. סוכני הדוגמניות לא יפנו אליי יום אחד ברחוב, ויציעו לי לחתום מיד על חוזה. חילוף החומרים שלי לא יחליט יום אחד להשתנות, ולאפשר לי לאכול מה שבא לי בלי להשמין. עד כמה שקשה לי להכיר בזה, אני מהבחורות שצריכות להשלים עם הגוף שלהן, או לעבוד ממש קשה בשביל להגיע למידה 38, ולהשאר שם.
השאלה היא, האם אני באמת רוצה להגיע למידה 38? כל חיי חשבתי, שזה הדבר היחיד שחסר לי, בשביל להיות ממש מאושרת. עד שהגעתי למידה הזו, והסתבר לי שזה לא ממש פותר את כל הבעיות בחיים.
כן, אני רוצה להיות יותר רזה. אני פשוט לא בטוחה אם אני מוכנה עדיין להיפרד מכל חלומות הילדות שלי.
האם אני באמת מוכנה ורוצה להתבגר? אולי באמת הגיע הזמן.

ימי מחלה

במהלך המירוץ המטורף של החיים, בין עבודה, ללימודים, למשפחה, לזמן לעצמי, אנחנו לפעמים מייחלים פתאום לאיזו הצטננות או התקררות קלה, שפעונת קטנטונת, שתתן לנו קצת פסק זמן מכל הבלגן, ותפרגן לנו כמה ימים בבית.
ואז באה המציאות ומלמדת אותנו לקח.
יום שישי שעבר דווקא הלך מצוין. פירגנתי לעצמי תספורת חדשה ומהממת, סידור גבות, ואפילו קבעתי טיפול פנים לשבוע שאחרי (אחרי שכבר שנתיים אני מתכוונת לקבוע טיפול כזה). בערב יום שישי התחילו השיעולים. השיעולים התפתחו לצמרמורות. הצמרמורות התפתחו לכך שבמשך יום שבת לא יכולתי לצאת מהמיטה, ולא יכולתי לאכול. אחר כך כבר קיבלתי ימי מחלה לכל השבוע מרופאת המשפחה ("דלקת ויראלית בדרכי הנשימה", כלומר נזלת ושיעולים). מיותר לציין כמובן שזה קרה בשבוע שבו היו לי ערימות של עבודה לעשות…
תחשבו על זה – שבוע בבית! רחלי בריאה אחת יכולה לעשות כל כך הרבה דברים בשבוע…. אבל מסתבר שרחלי חולה – לא ממש. את השבוע ביליתי במצב צבירה של סמרטוט, על הספה בסלון, מוקפת בערימות של טישואים. ביומיים הראשונים לא הייתי מסוגלת אפילו לראות טלויזיה, שלא לדבר על לקרוא משהו. לא היה לי תיאבון, אז הורדתי קילו וחצי תוך שלושה ימים (זה בסדר, הם חזרו בסוף השבוע, יחד עם התיאבון).
העיסוק העיקרי שלי היה להשתעל, לקנח את האף, לסבול, לרחם על עצמי, ולהתמלא חרדות מכל העבודה שאני אצטרך להשלים כשאחזור.
אבל עכשיו אני בסדר. אני מרגישה שכאילו איבדתי שבוע מהחיים.
אז מה עשיתם בין ה-9 ל-13 בינואר?
(נ.ב. לפחות החתולים נהנו לבלות קצת עם אמא)

תודה YNET!

ברגע זה הסתבר לי שהאתר שלי נמצא ברשימת הפייבוריטים הגדולים של 2004, של "עלו ברשת" ב-YNET. איזה כיף!
לכל הגולשים שהגיעו לכאן דרך YNET, וגם לאלו שלא, אני מאחלת שנה מעולה, ומקווה שתהנו מהגלישה באתר :)

2004-2005

מאוד מעניין לקרוא את מה שכתבתי כאן בשנה שעברה. סוף שנת 2004 היה די שונה מסוף שנת 2003.
מסתבר שבשבועיים האחרונים אני ובעלי הפכנו לחיות לילה, שחוזרים הביתה ביום שישי ב-5 בבוקר, וישנים ביום שבת עד 4 אחרי הצהריים (האמת היא שחשבתי שמיציתי את כל העיניין לפני 7 שנים. נראה כמה זמן נחזיק מעמד).
השנה האחרונה היתה טובה יותר מקודמתה, אבל אני עדיין מרגישה שיש לי עוד כברת דרך לעשות. אני מקווה שהשנה אצליח לעשות את הזינוק שאני כל כך מייחלת לו – בכל התחומים.
אם נעבור על המטרות שהגדרתי לעצמי בסוף השנה שעברה, אפשר לסכם:
1. לרדת במשקל – לא ממש הלך לי…
2. פיזרתי את ימי החופש יפה לאורך השנה, ולא הרגשתי במחסור.
3. בסוף לא נסענו לארה"ב, עקב המצב הכלכלי (שלנו, לא של המדינה).
4. הדרכון חודש! אפילו ויזה לארה"ב יש לי. בסוף נסענו לפראג.
5. השנה לא עשינו את ליל הסדר אצלנו. ארחנו בראש השנה (וגם זה התיש אותנו מספיק לכמה ימים)
6. אכן הצלחתי להשיג ציונים מעל ל-80. אני מקווה שהשנה אף אשתפר, ולא אתחיל לזרוק…
7. לפרגן לעצמי? אני עובדת על זה.
8. השתדלנו מאוד לשמור על קשר עם חברים ומשפחה. היו תקופות שהצלחנו יותר לשמור על קשר והיו פחות. אחד הדברים שהכי מרגיזים אותי בעולם המודרני, זה הדגש המופרז שאנחנו נותנים לעבודה, על חשבון האנשים שחשובים לנו באמת.
9. דווקא ביציאה מהשגרה עשיתי חיל השנה. הלכנו להמון הצגות, מופעים, הרצאות, סרטים וטיולים. חבל לי שרק השנה גיליתי את העולם הזה. זה כיף גדול.
10. ללכת לישון מוקדם? כנראה שאף פעם לא אצליח להגשים את החלום הזה.

ולסיום, המטרות והיעדים לשנת 2005. אני מבטיחה להגשים לפחות יעד אחד….

1. לרדת במשקל ולעשות כושר.
2. הרחבת המשפחה (הכוונה אינה לחתול שלישי במספר, למרות שחשבנו על זה…)
3. להמשיך לבלות, להגדיל את מאגר החברים ולבלות איתם יותר.
4. לקדם את עצמי. לשווק את עצמי. למרות שאני שונאת להתעסק עם זה.
5. לשפר את הדימוי העצמי וההערכה העצמית שלי.
6. למצוא זמן לתחביבים שלי.
7. להוציא ציונים גבוהים בלימודים, מעל 80 לפחות.
8. לנצל את ימי החופש בחוכמה.
9. לא לשכוח שהגוף צריך שינה, אוכל בריא, ונפש רגועה.
10. לכתוב יותר בבלוגים. אני מתחילה ממש להנות מזה :)

אני מאחלת לכולכם שנת 2005 נהדרת, שתצליחו להגשים את המטרות שלכם, ושתעשו המון כיף.

שקיות

לכל עדה יש מנהגים משלה. גם בעדה הפולנית ישנה מסורת העוברת מדור לדור, מפולניה לפולניה. לא מדובר במתכון סודי של גפילטע פיש, או בתורה "בכל דבר מהנה תמיד אפשר למצוא על מה להתלונן". מדובר באמנות העתיקה של איסוף שקיות.
כל בת ובן בעדה הפולנית יודעים על מה אני מדברת. בארון שמתחת לכיור, לרוב, שוכן לו עדר ענק של שקיות מכל הגדלים, הצבעים והמינים. כל אשה פולניה קנאית מאוד לגורל האוסף שלה. היא לעולם לא תתן במתנה שקית מהאוסף מרצונה החופשי, אלא אם כן מדובר בקרובי משפחה מדרגה ראשונה, וגם אז לא תמיד.
ימי הולדת הם תמיד חגיגה אמיתית, כי בדרך כלל המתנות מגיעות בשקיות יפות… והכי מגניבות הן השקיות מחו"ל.
מי לא אוספת? אני, אימי, חמותי, גיסתי, הדודות והדודים. ממש מסורת משפחתית.
הייתי ביום שישי אצל ההורים שלי. אחותי בת ה-16 חיפשה משהו בארון שמתחת לכיור, והותקפה קלות על ידי עדר השקיות. בתגובה צעקה על אימי – "מתי כבר תזרקי את כל השקיות האלה??"
"אל דאגה, מותק", אמרתי לה, "כשתגדלי גם לך יהיה אוסף של שקיות משלך"…
(אתם חושבים שיש מצב שאימא תשאיל לי כמה? כבר שבועיים שלא עשיתי קניות.)