קראתי את הכתבות בעיתון הבוקר ולא יכולתי להפסיק לבכות 
יהי זכרו ברוך.
אסף רמון
מזועזעת
האמת היא שאין לי הרבה מה להגיד מעבר למה שנאמר בכותרת, אבל רציתי בכל זאת לכתוב בבלוג על כך, כדי לשחרר איזושהי הצהרה בנושא, גם אם מוגבלת בקוהרנטיות שלה. אני מתכוונת כמובן לפשע הנורא במרכז ת"א כנגד בני הקהילה הגאה – נערים ונערות שנפלו קורבן לפיגוע טרור על לא עוול בכפם.
עד כה אפשר היה להאמין כאילו נטייה מינית שונה היא כבר לא "אישו" בארץ. סלבז יוצאים מהארון בתקשורת, ובכל תוכנית ריאליטי יש ייצוג גם להומואים ולסביות. הפיגוע הזה בא ונתן לנו כחברה סטירה מצלצלת בפנים. המדינה שלנו היא הרבה יותר חשוכה ממה שחשבנו. אולי זו לא היתה צריכה להיות הפתעה כ"כ גדולה אם לוקחים בחשבון את הפגנות החרדים ו"תעלולי" המתנחלים. הלב האנושי הוא לא איבר גדול במיוחד, אבל כמה שנאה הוא יכול להכיל בתוכו. אלפי טונות.
כואב כואב כואב. פשוט כואב. באיזה מין עולם אני מגדלת את ילדיי. בא לי לבכות.
המעמד הבינוני
לאחרונה אני מרגישה מותקפת מכל הכיוונים. זה התחיל בדיבורים על העלאת המיסוי על רכבי הליסינג, ובימים האחרונים מדובר על פסק הדין התקדימי לגבי הכרה בהוצאות מטפלת לנשים עובדות.
לפעמים נדמה לי שכל מי שכותב ומחווה דיעה על הנושאים האלו, שוכח שמדובר באנשים כמוני וכמוך, ולא בשועי הארץ. האם העובדה שיש לי רכב חברה והעובדה שאני אם עובדת שמרוויחה לא רע בכלל, ישר שמה אותי תחת הכותרת של "העשירים והמפורסמים"? אמנם אין לי ספק שיש נשים רבות שמצבן גרוע משלי – לא עובדות, או נאלצות לממן רכב משלהן, אבל בפעם האחרונה שבדקתי, לא גנבתי שום דבר מאף אחד.
בכל פעם שעיני צדה כותרת כלשהי בנושא הזה בעיתון, אני ממש מתחילה לכעוס. מגיל 18 אני לומדת ועובדת. הוריי אינם עשירים, ואת לימודי התואר הראשון שלי מימנו מהלוואות ועבודה קשה. את התואר השני שלי אני ובעלי מימנו בכוחות עצמנו. למדתי תוך כדי השירות הצבאי. שירתתי 7 שנים בצבא, וכשהשתחררתי לא נסעתי לכמה חודשים להודו או דרום אמריקה. הייתי אז נשואה, אם לתינוק ובעלת משכנתא. לקחתי 4 ימי חופש "כדי להתרענן", והתחלתי לעבוד בעבודה חדשה.
אני עובדת במשרה מלאה. "מבלה" על הכביש כשעה וחצי כל יום.החברה יכולה לדרוש ממני להגיע לפגישות בכל מקום שהוא בארץ, ולהגיע לעבודה בסוף שבוע או בלילות, אם יש צורך. יש לי רכב חברה, שנחשב כהטבה של כ-3000 ש"ח בממוצע במשכורת, כל חודש (כלומרמשלמים לי פחות בגלל שיש לי רכב). בנוסף אני משלמת שווי מס. בחברה שלנו יש הגבלה על קילומטראז' בשעות הפנאי, ואם משהו קורה לרכב – אני משלמת מכיסי את התיקונים. בעיתונים אני ושכמותי מתוארים כמפלצות שסוחטות את המדינה בגלל שיש להם רכב חברה. האמנם??? האם הרכב הזה בא על חשבון מישהו אחר במדינה הזו?
כשאייל היה בן 10 חודשים בערך, הוא חלה בדלקת אוזניים. זה היה יום יפה, ולכן הלכתי איתו לגן הציבורי השכונתי. פגשתי שם חבורה של אמהות, כולן משכילות עם תואר ראשון ושני, מעטות אפילו עם דוקטורט. אני הייתי האם העובדת היחידה. לא אצה להן הדרך למצוא עבודה, הן נהנו עם הילדים בבית, וחיכו לעבודת החלומות שתיפול עליהן מהשמיים. הרגשתי כמו מטומטמת. לא עבדתי בעבודת החלומות שלי. עבדתי בעבודה שנראתה לי מכובדת מספיק ומתאימה להשכלתי ולנסיוני, ושאיפשרה לי לשלם את החשבונות. בתוכי ידעתי שמגיע לי יותר. הרבה יותר. אבל לאחר כמה שנים, הצלחתי להתקדם מעט במקום העבודה, קצת שיפור תנאים, העלאה קטנה במשכורת.
כשאני קוראת בעיתון את הטיעונים של אלו ש"לא מצאו עבודה שתתאים לזמנים הרצויים מבחינתן כאמהות", אני משתגעת. אני לא חושבת שיש אישה אחת שעובדת איתי שהעבודה שלה מתאימה לזמנים שלה כאם. כן, גם אני הייתי שמחה להרוויח משכורת מכובדת ולעבוד 5 שעות ביום, אבל במציאות של היום זה לא עובד ככה. זו מציאות גרועה, אבל זו המציאות. אני מכבדת את כל מי שבחרה אחרת ממני – להישאר בבית, לעבוד במשרה חלקית. כבדו גם אותי בחזרה. אני בחרתי להיאבק.
גם את אלו שמעדיפות להישאר בבית כי המשכורת לא מכסה את המטפלת קשה לי להבין. הרי כדי להגיע למשכורת גבוהה יותר – פעמים רבות צריך להתחיל נמוך, לצבור ניסיון, ואז להתקדם. רק כך מגיעים להרוויח יותר. אני זוכרת את הימים שבהם המשכורת שלי הספיקה לכיסוי המשכנתא בלבד. היום המצב כבר שונה.
אני מסכימה שהחזר הוצאות על מטפלת היא לא הדרך האידיאלית למשוך אמהות למעגל העבודה, אבל לפעמים נדמה לי שמי שמעוניינת להיות חלק ממעגל העבודה כבר תמצא את דרכה לשם. יש לי השכלה אקדמית, אולי אני לא הדוגמא הטובה ביותר לקשיים של אמהות בשוק העבודה. מצד שני, את הדוגמא שלי בחיים אני לוקחת מאמא שלי, מורה ואם ל-3 בנות, שכל השנים עבדה קשה ומעולם לא ישבה בבית – עליה אי אפשר לומר שהיא מרוויחה יותר מידי.
אם בסופו של דבר לא תקודם חקיקה שתחסום את ההטבה הזו במס, אני רוצה לקבל אותה. אני חושבת שמגיע לי לקבל תוספת של 200-1000 ש"ח במשכורת בחודש. מגיע לי. גם אם ההטבה הזו לא נותנת פתרון ל-60% מהנשים במדינה. מגיע לי. לא גנבתי את המשכורת שלי מאף אחד. אני עובדת קשה כדי שאוכל להשתמש בה בשביל לשלם על הגן של הילד.
אני מודעת לכך שמצבי שפר עליי, יחסית לנשים רבות שאינן בעלות השכלה אקדמית או מקצוע מבוקש. מצד שני, אני גם יודעת שיש נשים רבות שלא מעוניינות באורח החיים שאני מנהלת ובשעות העבודה שלי. זכותן. וזכותי לקבל את ההטבה הזו במס.
הבחירות המקומיות
הצבעתי, בטח שהצבעתי. הרי מדובר בבחירות שמשפיעות בצורה הכי ישירה על איכות החיים שלי במקום בו אני גרה.
היה לי קל מאוד להחליט למי אצביע, והשבועות שחלפו רק חיזקו את דעתי, בגלל שכל שאר המתמודדים גרמו לי פשוט להתעצבן:
היה מועמד שהפעילים שלו והמכוניות שלהם, שנשאו שלטים שקוראים לתמיכה בו, תפסו כמה וכמה חניות ליד הגן של הילד שלי, בדיוק בשעות שבהן הגן מסתיים וקשה מאוד למצוא חניה באיזור. אין לי כוונה לתמוך במי שלא מכבד את צרכי החניה והתחבורה שלי.
היתה סיעה שהחליטה לחלוף ברחובות העיר ברכב עם רמקולים ולהשמיע ג'ינגל צווחני הקורא לתמוך בה. כשזה היה בשישי בצהריים זה היה סתם מעצבן. כשזה היה ב-10 בלילה באמצע השבוע זה כבר היה מאוד מעצבן, וזה גם הפריע לילד שלי לישון. מאחלת לכם שגם אתם לא תצליחו להירדם בלילות.
וגם היו מועמדים שמבחינתם לנהל מערכת בחירות זה להשמיץ כל דבר שזז – ראש העיר, העיר עצמה, מערכת החינוך שלה, מערכת התחבורה שלה, וכו' וכו' וכו'. הם רק שכחו לספר במה הם טובים, ולמה בכלל לגור בעיר הזו אם היא כל כך נוראה בעיניהם.
היום כשבאתי לקלפי להצביע, סירבתי לקחת פתק הצבעה מפעיל של אחד המועמדים. תגובתו המתלוננת – "אוף, ממש תודה שאת מתייחסת באמת". זהו, שאני, כתושבת ובוחרת, היא זו שאמורה לקבל את ההתייחסות. לא אתה ולא המועמד שלך.
לסיום, היום ב-21:30 התקשרו אלינו לשאול אם הצבענו. חבל שלא היתה זו אני שענתה לטלפון, כי הייתי אומרת למתקשר בדיוק מה אני חושבת על אנשים שמתקשרים בשעות כאלו בשביל לשאול שאלות כאלו.
טוב שזה נגמר. נקווה שהסוף יהיה טוב.
ולחשוב שבפברואר הקרקס יחזור.
הרי החדשות ועיקרן תחילה
לא מבינה את המחלה הזו.
ערב נחמד, בריזה קלה מכיוון השדות, מגיעה השעה שמונה ו…. בואו נפתח טלויזיה ונהרוס לעצמנו את הערב עם החדשות! הרי הערב לא יהיה שלם מבלי לשמוע על ילדה בת שלוש שנפלה מקומה חמישית ומתה, על רצח נוסף של אשה בידי בעלה, על התרעות להתקפת מחבלים (בקולו הלחוץ, המעצבן והחרדתי של רוני דניאל), על קאסמים שמשוגרים לשדרות ואוטוטו יגיעו לכפר סבא, ומחר, הו מחר, יהיה חם מהרגיל לעונה.
אותו דבר בבוקר – הרי למה להתחיל את הבוקר בשקט עם מוזיקה נעימה. לא! את הבוקר שלנו חייבים להתחיל עם הרשות הפלסטינית, אבו מאזן והגזירות החדשות של האוצר.
תגידו לי, אתם השתגעתם?
אני לא רואה חדשות בטלויזיה, ולא שומעת חדשות ברדיו. אם ממש ממש מוכרחים, אז אני מוכנה להתפשר על חדשות ערוץ 10 (משום מה, לכתבים שלהם יש קול הרבה יותר נעים) בסאונד מאוד מאוד חלש.
אני קוראת חדשות בעיתון, ובעיתון בלבד. איכשהו, מנת האקטואליה היומית היא הרבה יותר קלה לעיכול כשהיא כתובה. בעיתון גם הרבה יותר קל להתמודד עם הסנסציות הזולות והמניפולציות שמנסים להפעיל עלינו, הצרכנים התמימים.
ועוד רוצים להפעיל ערוץ אקטואליה ייעודי. אוכלוסיית המזוכיסטים הרבה יותר גדולה ממה שחשבתי, כנראה.
קיץ כתום
נמאס לי. מתנחלים, התנתקות, הפגנות, סרבנים, חסימות כבישים, סרטים כתומים – די!
הלוואי והייתי יכולה לעלות עכשיו על מטוס ולהימלט מפה, לאיזו ארץ אקזוטית ושקטה. אפילו לא ארץ אקזוטית, גם ארצות הברית מקובלת עליי, העיקר שיהיה רחוק. הייתי חוזרת עוד כמה חודשים, כשהכל (בתקווה) יירגע.
כבר אזלו לי כל הכוחות. התעייפתי.
אבל אני לא יכולה, אז אני מתאפקת. מתאפקת שלא להתנתק משאריות השפיות שעוד נותרו לי.
צנעת הפרט?
כנראה שבישראל של סוף 2004 כבר אין משמעות לשיחות פרטיות ואישיות. דברים שהיינו לוחשים בחדרי חדרים בטלפון, ומקווים שאיש אינו מאזין לשיחה, נצעקים כעת בקולי קולות בפלאפון, כדי שחלילה אף אחד מהנוסעים באוטובוס או ברכבת לא יפספסו את הנאמר.
אני נוסעת הרבה בתחבורה הציבורית, וכל יום, בוקר וערב, נאלצת להיות מאזינה בעל כורחי לשיחות של הסובבים אותי. כשהאוטובוס הומה אדם, השיחה כמעט נבלעת ברעש הכללי. אבל יצא לי לא פעם להיות צד שלישי של שיחה שנזעקה בקולי קולות באוטובוס כמעט ריק.
המגמה הזו פשוט לא ברורה לי. האם נהיינו כל כך שקופים וכל כך מוחצנים? או שגרוע מזה, האם איננו מעניקים כבוד וחשיבות לסודות האישיים ולחיים הפרטיים שלנו, עד כדי זילות? בעידן של תוכניות מציאות כגון "Y בווילה", כנראה שהרגישות שלנו הפכה קהה.
אנשים, כבדו את חייכם האישיים, כבדו את המאזינים שלכם, וכבדו את הסובבים אתכם, שנאלצים לשמוע דברים אינטימיים שהם ממש לא מעונינים לשמוע.
בזמן האחרון אני בעיקר כועסת
על הממשלה, על המדינה, על הצבא.
אני לא מבינה למה אנשים צריכים לאבד את בתיהם, כי מחבל חדר לבסיס צבאי ובגלל שהתגלו מנהרות ברפיח.
אני לא מבינה למה 6 מילואימניקים צריכים לשמור על קרוואן וחצי. הם לא יתרמו יותר למדינה אם יעבדו וייצרו?
אני לא מבינה למה על מתנחלים ומתיישבים צריך לשמור, ואילו עליי אף אחד לא שומר – מפני המחבלים באוטובוסים, מפני הנהגים המטורפים בכבישים, מפני האנסים, מפני חמומי המוח שתוקעים סכין בגלל מילה שלא במקום, מפני המיתון, מפני האבטלה, מפני הרשלנות של הצבא ומפני היד הארוכה של המדינה, שכל חודש לוקחת לי מס הכנסה, אבל לא כל כך ברור לי מה אני מקבלת בתמורה.
כל זה נשמע די בכייני, אני יודעת. כולנו מורידים את הראש, וממשיכים לסחוב את האבן במעלה ההר, כל יום מחדש. מתי יגיע היום שבו נגיד די ונעשה מעשה?
