עפיפונים

צריכים לעבור ניתוח? כדאי שתדאגו להיות חולים בחודש המתאים.

חוק ההסדרים - מכסת ניתוחים שנתית

הכי טוב להיות עשיר ובריא, נכון? הביטוי הזה מקבל משמעות חדשה אם מעיינים בהצעת חוק ההסדרים וצופים בכתבה ששודרה בערוץ 2.

אגיד את זה בצורה הכי בוטה וישירה שאפשר – רוצים שהילד שלכם יעבור ניתוח פשוט כמו ניתוח שקדים? הכינו את המזומנים.

נגיד שהילד שלכם צריך ניתוח להוצאת שקדים. ההמתנה לניתוח בבתי החולים הציבוריים היא ארוכה, ובארוכה – מדובר ביותר משנה.
אבל בינתיים הילד סובל. מה עושים? הרי גם בשביל זה שילמנו ביטוח משלים במשך כל השנים, נכון? משלמים כמה מאות שקלים ומקבלים תור לניתוח לעוד שבועיים או חודש באופן פרטי במסגרת הביטוח.

במסגרת חוק ההסדרים החדש, אפילו את זה לא יאפשרו לנו לעשות! החוק הולך להגביל את מכסת הניתוחים השנתית שנעשית בבתי החולים הפרטיים. אז אם הילד שלכם צריך את הניתוח ביולי, ומכסת הניתוחים השנתיים התמלאה… שיסבול עד ינואר. אז מה אם אתם משלמים כספים כל חודש לביטוח המשלים כבר שנים? בעיה שלכם!
או לחלופין, שלחו יד לכיס, הוציאו מזומנים, וממנו את הניתוח כולו בעצמכם.

אז שוב מסתבר שאם רוצים לחיות פה, כדאי שתהיו עשירים.
או שכדאי מאוד שתדאגו להיות חולים בחודש המתאים.
את הכסף שהוצאתם על הביטוח המשלים בשביל שיכסה את המקרים האלו, אף אחד לא יחזיר לכם.
להפך, אולי אפילו ייקרו לכם את הביטוח, כי אם אתם רוצים לעבור ניתוח ולהיות בריאים – הממשלה חושבת שאתם צריכים לשלם על זה.

מסתבר שלא רק שקשה לגדל כאן ילדים, ולא רק קשה להתפרנס, גם לטפל במחלות ובבעיות הבריאות שלנו זה כבר לא אפשרי.

בבקשה שתפו את הפוסט הזה ואת הסרטון בכל מדיה אפשרית. כתבו לחברי הכנסת של המפלגות שלכם. הפיצו בפייסבוק (הדף של ביבי, הדף של יאיר לפיד, הדף של שלי יחימוביץ, הדף של נפתלי בנט, הדף של ציפי לבני, הדף של שרת הבריאות יעל גרמן). כבר הוכחנו שלחץ ציבורי יכול לחולל שינוי. זה הזמן!

לא בכל מחיר

טלי חרותי סובר כתבה באפריל ב-The Marker על תופעה נשית חדשה  – נשים מוצלחות ומשכילות בנות 30 פלוס עוזבות את שוק העבודה וחוזרות הביתה, להיות אימא במשרה מלאה. בכך, מזהירה פרופ' דליה מור המרואיינת בכתבה, הן גורמות נזק לא רק לעצמן ולקריירה העתידית שלהן, אלא גם מדירות את רגלי בעליהן מהמשימות הביתיות ואינן נותנות לו לקחת חלק בהן!

קראתי את הכתבה ולא ידעתי אם לנחור בבוז, לגחך, או לנפץ את המסך מרוב כעס. מדוע זה מפתיע שנשים בנות 30 פלוס בוחרות לעזוב את שוק העבודה ולעשות לעצמן ולביתן? מה בדיוק מחכה להן שם בשוק העבודה הזה? נשים בעלות שני תארים, שנות ניסיון רבות, משקיעניות, תקתקניות, שנאלצות לקום כל יום בחמש וחצי או שש בבוקר, על מנת שהנסיעה לתל אביב תיקח רק חצי שעה ולא שעה וחצי, על מנת שיוכלו לצאת בשלוש וחצי או ארבע כי גם הנסיעה חזרה הביתה היא פשוט פקק אחד גדול, שנמדדות לפי מספר השעות שהן פיזית במשרד ולא לפי התפוקה שלהן (רמז – מס' השעות אף פעם לא מספיק), שנותנות את נשמתן, אך גברים יקודמו על פניהם או יקבלו את הפרויקטים ה"שווים" יותר, כי הם תמיד יוכלו להיות "שם" פיזית (למרות הקדמה, בשוק העבודה עדיין לא מאמינים בעבודה מרחוק), שפעם או פעמיים בשבוע עושות "יום ארוך" של 12 או 14 שעות (במקום 9) כדי להשלים שעות.

וכל זה בלי אתגרי העבודה עצמה, האחריות, הדרישות מהבוסים, ההתמודדות עם כפיפים וקולגות.

אכן, ממש גן עדן שלא ברור כיצד אותן נשים בוחרות לוותר עליו!!

ואז, יום אחד, הן פשוט לא יכולות יותר. רוצות את השקט שלהן, את החיים הפשוטים. לקום בבוקר ולשתות קפה בנחת בבית, ולא תחת ניאוני המשרד. לנשום. להפסיק את הלחץ והמירוץ הבלתי פוסק הזה. ל ח י ו ת.

אבל גם אז הן לא בסדר. הן לא מאפשרות לבעל לקחת חלק בעינייני הבית. וכשכן ירצו לחזור לעבוד, כבר אף אחד לא ירצה אותן.

הן לא בסדר, הבנתם? לא החברה הישראלית שמעודדת ילודה אבל לא חיים שפויים, שדורשת 9 שעות עבודה (כאשר מחקרים הוכיחו שיום עבודה של מעל 8 שעות פוגע בבריאות), שבה נסיעה של שעה וחצי מאזור השרון או השפלה לתל אביב בבוקר ואחה"צ היא שגרה, שכובלת את הגברים למשרד במקום לשלוח אותם בשעה שפויה הביתה, שבה שעות חשובות יותר מתפוקה, שבה יש אפלייה על פי גיל ומין. אנחנו אשמות, על כך שהגוף והנפש קורסים, על כך שאנחנו לא מסוגלות יותר לסבול בשביל שההון והשלטון יתעשרו על גבנו. על כך שאנחנו רוצות חיים שפויים.

אם יש משהו שמעצבן אותי כל כך, אלו אותן נשים כביכול-פמיניסטיות, שבמסגרת תוארן האקדמאי או תפקידן הציבורי מרשות לעצמן להטיף לנשים אחרות עד כמה הן לא בסדר. מדוע את לא מטיפה לשיפור תנאי ההעסקה בחברה הישראלית? קידום שיטות עבודה אלטרנטיביות שאינן דורשות נוכחות במשרד? צמצום שעות העבודה הארוכות? שיפור נושא התחבורה? צמצום כמות החופשות של מוסדות החינוך? יצירת מקומות עבודה בכל אזורי הארץ ובכל התעשיות?
חלילה, הרי להטיף לקבוצה של נשים אינטליגנטיות ומשכילות בדיוק כמוך, שבחרו אחרת, כי הן לא מסוגלות ולא רוצות לשלם את המחיר הכבד, זה כל כך הרבה הרבה יותר פשוט.

אמא, מה זה הפגנה? (צעדת העגלות ברעננה)

 

אייל: אמא, היום אנחנו עובדים בשוקולד, נכון?
אני: כן, אבל לפני שנעבוד בשוקולד, אני רוצה שתבואו איתי להפגנה.
אייל: מה זה הפגנה?
אני: הפגנה זה כשהרבה אנשים מתאספים ביחד, והם כועסים על משהו לא טוב שקורה במדינה, אז הם רוצים שכולם ידעו על זה, שיש משהו לא טוב במדינה, אז הם צועקים את זה ומניפים שלטים ובלונים, כדי שכולם ידעו, וכדי שהממשלה תשנה את זה.
אייל: טוב, אז נלך.
אני:  ההפגנה היא בגלל שהמחירים בארץ מאוד יקרים, וכל דבר עולה הרבה כסף, ובגלל זה קשה לחיות ולקנות את מה שאנחנו צריכים. מה אתה אומר? זה חשוב לעשות על זה הפגנה?
אייל: זה מאוד חשוב.

(מתנצלת על איכות התמונות, הן צולמו בסלולארי)

הילדים צעדו איתי היום בצעדת העגלות ברעננה. אני כל כך גאה בהם! (אני מודה ששוחד בדמות גלידה היה מעורב בעניין…)
אני מניחה שיאיר לא יזכור את זה, אבל הסברתי לאייל על המחאה, מה זו הפגנה ולמה מפגינים.
אני ובעלי אקדמאים, בעלי משכורות מעל הממוצע במשק, גרים באזור השרון, אנשים מחושבים שעוקבים ומנהלים את הוצאותיהם, ובכל זאת בקושי מצליחים לגמור את החודש.  המחירים עלו בצורה מטורפת במהלך השנים. הכל כל כך יקר, והמשכורות נשארות אותו דבר, אם לא יורדות.
הגיע הזמן לעשות שינוי.

 

 

 

 

לא! להפרטת המקלטים לנשים נפגעות אלימות וילדיהן

משרד הרווחה מעוניין להפריט את המקלטים לנשים נפגעות אלימות וילדיהן, שכרגע מופעלים על ידי עמותות שונות. במקום שנשים אלו יטופלו ברגישות ע"י אנשי מקצוע, מפריטים את המצוקה שלהן למכרז שהקריטריונים שלו תמוהים.
לא כל דבר צריך להפריט, ולא כל הפרטה היא נכונה!
בושה, פשוט בושה שלכאן הגענו. 

בבקשה קראו את הפוסט נשים מוכות אינן מטבע עובר לסוחר בבלוג לא נסתום את הפה, שם מוסבר הכל.
הרבה הרבה יותר חשוב מקוטג'.

יום האמהות

באופן אירוני, האמריקאים חוגגים השנה את יום האם שלהם, Mother's day, ב-8 במאי, שבו חל ערב יום הזיכרון.
אתמול ישבתי ובכיתי במשך 5 דקות, וכתבתי פוסט מתוך הבכי הזה (שבסוף גנזתי), כי חשבתי על הילדים שלי ועל כך שעוד כמה שנים, מה זה משנה כמה, הם ילכו לצבא.
לא הצלחתי להבין מה הקשר בין הקטנצ'יק שלי, אוטוטו בן שנתיים, עם הלוק השברירי כל כך והעור השקוף, שחייך אליי מבעד למוצץ אתמול בבוקר, כממתיק סוד, לבין מלחמות ונשק.
כל האמהות בטח לא מבינות.

כשהייתי נערה, ולאחר מכן סטודנטית, וגם קצינה, הייתי מאוד גאה לחיות במדינה הזו. היה לי ברור שזה המקום הכי טוב לחיות בו. מאז שנולד אייל, וככל שאני מתבגרת, אני פחות ופחות בטוחה בזה. על פניו נראה לי שיש עוד אופציות, לא פחות טובות. אולי יותר?

האיום האיראני לא מטריד אותי. גם לא הפיגועים. לא זה מה שיגרום לי לקום וללכת. פיגועים יש גם ברכבת התחתית של לונדון, לא רק באוטובוסים בירושלים.

החיים פה מטרידים אותי. מעיקים עליי. החינוך. מצב בתי החולים. חוסר היכולת לקנות דירה. חוסר היכולת להתפרנס בכבוד. הפקקים בכביש והחוסר בתחבורה ציבורית נורמלית.
אני רוצה את היכולת להרגיש חופשית פה.

כשההרשמה לספינת החלל אנטרפרייז בפיקודו של ז'אן לוק פיקארד תיפתח, תרשמו אותי, טוב?

אסון השריפה בכרמל

אייל אמר לי היום שאש היא לא כל כך חזקה. יש הרבה דברים שיכולים לכבות אותה: מים יכולים לכבות אותה. בוץ. חול. שמיכה. יהלום טהור הוא חזק, אבל אש היא די חלשה.

לצערי הרב, הפעם הילד החכם שלי לא צודק.

התמונות בסרטון הבא נראות כאילו הן לקוחות ממציאות אחרת. עולם אחר. פצצת האטום על הירושימה זה הדבר הראשון שעלה לי בראש. קשה לתפוס שזה קורה אצלנו, בארץ שלנו. מזעזע.

אסף רמון

קראתי את הכתבות בעיתון הבוקר ולא יכולתי להפסיק לבכות :-(
יהי זכרו ברוך.

מזועזעת

האמת היא שאין לי הרבה מה להגיד מעבר למה שנאמר בכותרת, אבל רציתי בכל זאת לכתוב בבלוג על כך, כדי לשחרר איזושהי הצהרה בנושא, גם אם מוגבלת בקוהרנטיות שלה. אני מתכוונת כמובן לפשע הנורא במרכז ת"א כנגד בני הקהילה הגאה – נערים ונערות שנפלו קורבן לפיגוע טרור על לא עוול בכפם.
עד כה אפשר היה להאמין כאילו נטייה מינית שונה היא כבר לא "אישו" בארץ. סלבז יוצאים מהארון בתקשורת, ובכל תוכנית ריאליטי יש ייצוג גם להומואים ולסביות. הפיגוע הזה בא ונתן לנו כחברה סטירה מצלצלת בפנים. המדינה שלנו היא הרבה יותר חשוכה ממה שחשבנו. אולי זו לא היתה צריכה להיות הפתעה כ"כ גדולה אם לוקחים בחשבון את הפגנות החרדים ו"תעלולי" המתנחלים. הלב האנושי הוא לא איבר גדול במיוחד, אבל כמה שנאה הוא יכול להכיל בתוכו. אלפי טונות.
כואב כואב כואב. פשוט כואב. באיזה מין עולם אני מגדלת את ילדיי. בא לי לבכות.

המעמד הבינוני

לאחרונה אני מרגישה מותקפת מכל הכיוונים. זה התחיל בדיבורים על העלאת המיסוי על רכבי הליסינג, ובימים האחרונים מדובר על פסק הדין התקדימי לגבי הכרה בהוצאות מטפלת לנשים עובדות.
לפעמים נדמה לי שכל מי שכותב ומחווה דיעה על הנושאים האלו, שוכח שמדובר באנשים כמוני וכמוך, ולא בשועי הארץ. האם העובדה שיש לי רכב חברה והעובדה שאני אם עובדת שמרוויחה לא רע בכלל, ישר שמה אותי תחת הכותרת של "העשירים והמפורסמים"? אמנם אין לי ספק שיש נשים רבות שמצבן גרוע משלי – לא עובדות, או נאלצות לממן רכב משלהן, אבל בפעם האחרונה שבדקתי, לא גנבתי שום דבר מאף אחד.
בכל פעם שעיני צדה כותרת כלשהי בנושא הזה בעיתון, אני ממש מתחילה לכעוס. מגיל 18 אני לומדת ועובדת. הוריי אינם עשירים, ואת לימודי התואר הראשון שלי מימנו מהלוואות ועבודה קשה. את התואר השני שלי אני ובעלי מימנו בכוחות עצמנו. למדתי תוך כדי השירות הצבאי. שירתתי 7 שנים בצבא, וכשהשתחררתי לא נסעתי לכמה חודשים להודו או דרום אמריקה. הייתי אז נשואה, אם לתינוק ובעלת משכנתא. לקחתי 4 ימי חופש "כדי להתרענן", והתחלתי לעבוד בעבודה חדשה.
אני עובדת במשרה מלאה. "מבלה" על הכביש כשעה וחצי כל יום.החברה יכולה לדרוש ממני להגיע לפגישות בכל מקום שהוא בארץ, ולהגיע לעבודה בסוף שבוע או בלילות, אם יש צורך. יש לי רכב חברה, שנחשב כהטבה של כ-3000 ש"ח בממוצע במשכורת, כל חודש (כלומרמשלמים לי פחות בגלל שיש לי רכב). בנוסף אני משלמת שווי מס. בחברה שלנו יש הגבלה על קילומטראז' בשעות הפנאי, ואם משהו קורה לרכב – אני משלמת מכיסי את התיקונים. בעיתונים אני ושכמותי מתוארים כמפלצות שסוחטות את המדינה בגלל שיש להם רכב חברה. האמנם??? האם הרכב הזה בא על חשבון מישהו אחר במדינה הזו?
כשאייל היה בן 10 חודשים בערך, הוא חלה בדלקת אוזניים. זה היה יום יפה, ולכן הלכתי איתו לגן הציבורי השכונתי. פגשתי שם חבורה של אמהות, כולן משכילות עם תואר ראשון ושני, מעטות אפילו עם דוקטורט. אני הייתי האם העובדת היחידה. לא אצה להן הדרך למצוא עבודה, הן נהנו עם הילדים בבית, וחיכו לעבודת החלומות שתיפול עליהן מהשמיים. הרגשתי כמו מטומטמת. לא עבדתי בעבודת החלומות שלי. עבדתי בעבודה שנראתה לי מכובדת מספיק ומתאימה להשכלתי ולנסיוני, ושאיפשרה לי לשלם את החשבונות. בתוכי ידעתי שמגיע לי יותר. הרבה יותר. אבל לאחר כמה שנים, הצלחתי להתקדם מעט במקום העבודה, קצת שיפור תנאים, העלאה קטנה במשכורת.
כשאני קוראת בעיתון את הטיעונים של אלו ש"לא מצאו עבודה שתתאים לזמנים הרצויים מבחינתן כאמהות", אני משתגעת. אני לא חושבת שיש אישה אחת שעובדת איתי שהעבודה שלה מתאימה לזמנים שלה כאם. כן, גם אני הייתי שמחה להרוויח משכורת מכובדת ולעבוד 5 שעות ביום, אבל במציאות של היום זה לא עובד ככה. זו מציאות גרועה, אבל זו המציאות. אני מכבדת את כל מי שבחרה אחרת ממני – להישאר בבית, לעבוד במשרה חלקית. כבדו גם אותי בחזרה. אני בחרתי להיאבק.
גם את אלו שמעדיפות להישאר בבית כי המשכורת לא מכסה את המטפלת קשה לי להבין. הרי כדי להגיע למשכורת גבוהה יותר – פעמים רבות צריך להתחיל נמוך, לצבור ניסיון, ואז להתקדם. רק כך מגיעים להרוויח יותר. אני זוכרת את הימים שבהם המשכורת שלי הספיקה לכיסוי המשכנתא בלבד. היום המצב כבר שונה.
אני מסכימה שהחזר הוצאות על מטפלת היא לא הדרך האידיאלית למשוך אמהות למעגל העבודה, אבל לפעמים נדמה לי שמי שמעוניינת להיות חלק ממעגל העבודה כבר תמצא את דרכה לשם. יש לי השכלה אקדמית, אולי אני לא הדוגמא הטובה ביותר לקשיים של אמהות בשוק העבודה. מצד שני, את הדוגמא שלי בחיים אני לוקחת מאמא שלי, מורה ואם ל-3 בנות, שכל השנים עבדה קשה ומעולם לא ישבה בבית – עליה אי אפשר לומר שהיא מרוויחה יותר מידי.
אם בסופו של דבר לא תקודם חקיקה שתחסום את ההטבה הזו במס, אני רוצה לקבל אותה. אני חושבת שמגיע לי לקבל תוספת של 200-1000 ש"ח במשכורת בחודש. מגיע לי. גם אם ההטבה הזו לא נותנת פתרון ל-60% מהנשים במדינה. מגיע לי. לא גנבתי את המשכורת שלי מאף אחד. אני עובדת קשה כדי שאוכל להשתמש בה בשביל לשלם על הגן של הילד.
אני מודעת לכך שמצבי שפר עליי, יחסית לנשים רבות שאינן בעלות השכלה אקדמית או מקצוע מבוקש. מצד שני, אני גם יודעת שיש נשים רבות שלא מעוניינות באורח החיים שאני מנהלת ובשעות העבודה שלי. זכותן. וזכותי לקבל את ההטבה הזו במס.

הבחירות המקומיות

הצבעתי, בטח שהצבעתי. הרי מדובר בבחירות שמשפיעות בצורה הכי ישירה על איכות החיים שלי במקום בו אני גרה.
היה לי קל מאוד להחליט למי אצביע, והשבועות שחלפו רק חיזקו את דעתי, בגלל שכל שאר המתמודדים גרמו לי פשוט להתעצבן:
היה מועמד שהפעילים שלו והמכוניות שלהם, שנשאו שלטים שקוראים לתמיכה בו, תפסו כמה וכמה חניות ליד הגן של הילד שלי, בדיוק בשעות שבהן הגן מסתיים וקשה מאוד למצוא חניה באיזור. אין לי כוונה לתמוך במי שלא מכבד את צרכי החניה והתחבורה שלי.
היתה סיעה שהחליטה לחלוף ברחובות העיר ברכב עם רמקולים ולהשמיע ג'ינגל צווחני הקורא לתמוך בה. כשזה היה בשישי בצהריים זה היה סתם מעצבן. כשזה היה ב-10 בלילה באמצע השבוע זה כבר היה מאוד מעצבן, וזה גם הפריע לילד שלי לישון. מאחלת לכם שגם אתם לא תצליחו להירדם בלילות.
וגם היו מועמדים שמבחינתם לנהל מערכת בחירות זה להשמיץ כל דבר שזז – ראש העיר, העיר עצמה, מערכת החינוך שלה, מערכת התחבורה שלה, וכו' וכו' וכו'. הם רק שכחו לספר במה הם טובים, ולמה בכלל לגור בעיר הזו אם היא כל כך נוראה בעיניהם.
היום כשבאתי לקלפי להצביע, סירבתי לקחת פתק הצבעה מפעיל של אחד המועמדים. תגובתו המתלוננת – "אוף, ממש תודה שאת מתייחסת באמת". זהו, שאני, כתושבת ובוחרת, היא זו שאמורה לקבל את ההתייחסות. לא אתה ולא המועמד שלך.
לסיום, היום ב-21:30 התקשרו אלינו לשאול אם הצבענו. חבל שלא היתה זו אני שענתה לטלפון, כי הייתי אומרת למתקשר בדיוק מה אני חושבת על אנשים שמתקשרים בשעות כאלו בשביל לשאול שאלות כאלו.
טוב שזה נגמר. נקווה שהסוף יהיה טוב.
ולחשוב שבפברואר הקרקס יחזור.