עפיפונים

סיכום העשור שלי

כולם מסכמים עכשיו את העשור, אז למה לא גם אני? כשחשבתי על מה שאכתוב בפוסט הזה, היה נראה לי כאילו ב-10 שנים האחרונות עברתי מחזור חיים שלם. כל כך הרבה השתנה אצלי בשנים האלו.

שנת 2000
חזרתי לגור בבית הוריי אחרי 3 שנים של מגורים עצמאיים במעונות הטכניון. זה היה לא קל לשני הצדדים, אני חושבת. בנובמבר 1999 חזרתי לשירות ושובצתי בחיל האוויר, אחרי שסיימתי תואר ראשון במדעי המחשב כעתודאית. אחרי שהתרגלתי להיות אדון לעצמי במשך 3 שנים, לקבוע לעצמי את מערכת השעות, מתי אוכל, מתי אקום בבוקר, וכו', פתאום נאלצתי לקום מאוד מוקדם ולנסוע ב-2 עד 4 אוטובוסים לבסיס (לכל כיוון). בשנה זו אף סיימתי קורס קצינות, שבסופו החלטתי את אחת ההחלטות החשובות והטובות בחיי – להיפטר מהפוני שכיסה את מצחי מגיל שנה בערך. בעצם מהשנה הזו התחלתי את שנות הקימה המוקדמת (ואני ממש לא טיפוס של בוקר), שיסתיימו כנראה רק כשאצא לפנסיה. בשנה זו אף פתחתי את הבלוג הראשון שלי, באנגלית בינתיים, ושמו girl.dot.comp.

שנת 2001
אני ובן זוגי דאז (בעלי דהיום) החלטנו לעבור לגור ביחד. שכרנו דירת 3 חדרים ענקית, קומה רביעית ללא מעלית, בראשון לציון (שיהיה לי קרוב לבסיס). בנוסף הצטרפתי לשומרי משקל והפכתי לחתיכה רצינית (כשאני מסתכלת על תמונות מאז, אני בהלם מכמה שהייתי רזה),  למגינת ליבם של כמה אנשים, שכנראה היה להם יותר נוח איתי כשהייתי שמנמנה. פתחתי את הבלוג הראשון שלי בעברית – רחלי.נקודה.נט.
אנחנו מאמצים את דקסטר, החתול הג'ינג'י.

שנת 2002
שנה פלינדרומית לא יכולה להיות רעה, נכון?
בשנה הזו עשיתי קורס בניתוח מערכות בבית הספר למקצועות המחשב של צה"ל, והבנתי שזה המקצוע שלי ושניתוח מערכות וניהול פרויקטים זה מה שאני רוצה לעשות. בקורס גם פגשתי את ידידי ערן, ממש "ידידות ממבט ראשון". עד היום אני זוכרת את הקטעים שהרצנו בקורס. ערן חי כבר כמה שנים בארה"ב ואני מאוד משתדלת לשמור איתו על קשר.
השנה בן זוגי הציע לי נישואין במסעדת רוטשילד'ס בראשל"צ (שכבר אינה קיימת), ואמרתי "כן" (עוד החלטה טובה שעשיתי). ב-1.10.02, יום החברות הרביעי שלנו, התחתנו. שיר ההליכה לחופה היה מנגינת הנושא מתוך הסרט star wars, כיאה לגיקים.
סביב כל נושא החתונה נתקלתי בצרות עין וחוסר פרגון של הרבה אנשים, לצערי. הייתי צעירה ותמימה and now I know better.
במהלך השנה לקחתי כמה קורסים לתואר שני במדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה, אך לאחר שסיימתי אותם, הבנתי שבזאת סיימתי את כל הנושאים שעניינו אותי בתואר, והחלטתי לוותר על ההמשך. לקראת סוף השנה הועלתי לדרגת סרן.
סגרתי את הבלוג שלי כי לא יכולתי להתמודד יותר עם החשיפה והייתי צריכה קצת הפסקה מהאינטרנט.

שנת 2003
שנת המשכנתא. עברנו דירה להוד השרון, לקחנו משכנתא והשתדלנו להצטמצם בהוצאות. התאהבתי במלאכת הבישול, ופתחתי את בלוג הבישול שלי, פשוט מבשלת, ועוד 3 בלוגים: בלוג על יצירה, בלוג צילומים ובלוג אישי – הגלגול הקודם של הבלוג הזה – בשם "בלה בלה בלוג". באוקטובר התחלתי תואר שני במנהל עסקים במסגרת הטכניון, עוד החלטה טובה שעשיתי בחיי. פגשתי שם אנשים מקסימים ועד היום אני בקשר עם חלקם. אני עדיין רזה, פחות או יותר.
אנחנו מאמצים את ז'אן לוק, החתול השחרחר והיפה, אך שמנמן משהו.
אני עושה רישיון סוף סוף. על אוטומטי.

שנת 2004
עברתי לשרת בקריה בתפקיד חדש. עשיתי קורס צילום דיגיטאלי (מתנה מבעלי). כתבו על האתר שלי בידיעות אחרונות, YNET ומעריב, והאתר אף הוכתר כאחד מנבחרי השנה לשנת 2004. בעלי מסיים את התואר השני שלו (גם מנהל עסקים, אבל בתל אביב), ואני ממשיכה עם שלי. אני עדיין רזה, פחות או יותר.

שנת 2005
פורסמה עליי כתבת צבע במקומון של איזור השרון – כתבת המקומון ראיינה אותי, צלמת מקצועית צילמה אותי, וזה היה ממש כיף. אהבתי את התוצאה.
אני כבר פחות רזה, ובאמצע השנה גם נכנסת להריון. בעלי משתחרר מהצבא, מוכר את הטוסטוס ועידן מכונית הליסינג מפציע בחיינו. לראשונה אנחנו מסוגלים לצאת מגוש דן רבתי מבלי לבקש את הרכב מאמא שלי.
בסוף השנה הגשתי את הפרויקט האחרון בתואר השני שלי.

שנת 2006
נקודת מפנה. שנה של "לפני" ו"אחרי". אני יולדת את אייל בלידה קשה וארוכה, ולאחר מכן מתחילה השנה הקשה ביותר בחיי, מכל הבחינות. נקודת האור היחידה היא אייל – ילד מדהים, רגוע ונבון.
בשנה זו חטפו את גלעד שליט ופרצה מלחמת לבנון השניה, שהשתתפתי בה (עד היום אני מחכה לקבל את אות המלחמה דרך אגב. מה קורה עם זה?).
בשנה זו הבנתי שהאנרגיות החיוביות שאני שולחת לעולם לאו דווקא יחזרו אליי. שמי שחשבתי שהם חברים שלי אינם כאלה. שיש מעטים שאוכל לסמוך עליהם בעת צרה וצורך. שיש מעט מאוד אנשים שאני באמת חשובה להם.
השנה הזו לימדה אותי להיות זהירה ולשים לב למי אני מעניקה מהאנרגיות שלי, כי אחרת אשאר בלי.
לקראת סוף השנה השתחררתי מהצבא לאחר 7 שנות שירות והתחלתי להרוויח משכורת נורמאלית. התחלתי גם דיאטה במסגרת שומרי משקל, שוב.

שנת 2007
הדי השנה הקודמת עדיין מחלחלים בי בשנה זו, למרות שבאמצע השנה המצב משתפר. חוץ מזה, עכשיו אני גם רזה וחתיכה.
אייל מתחיל לדבר ומאז לא מפסיק. פשוט לא מפסיק לרגע. לא יאומן איך הוא מסוגל לדבר רצוף במשך שעות.

שנת 2008
אני עוברת לתפקיד אחר בתוך המחלקה שלי בעבודה. בעלי מתחיל לנסוע לחו"ל בתדירות של פעמיים בחודש, וזה קשה. הדבר נותן בי את אותותיו ואני מתחילה לאכול…
לקראת סוף השנה אני נכנסת שוב להריון, ובנובמבר חוגגת יום הולדת 30. מרגישה בת 25.

שנת 2009
במהלך ההריון אני עולה המון במשקל, וכל גופי מתכסה בבצקות, למרות שכל ההריון עשיתי יוגה ואף הלכתי לחדר כושר עד חודש שישי. בחודש התשיעי אני כבר בקושי מסוגלת ללכת, בקושי ישנה, ונמצאת בעיקר בבית. הלידה הקלה של יאיר המהמם, ויאיר עצמו, מפצים על הכל. מהבטן הענקית בגודלה יוצא תינוק רזה משהו – 3.160 ק"ג.
בחופשת הלידה אני מבינה שכשאמרו לי שכל המשקל העודף ירד אחרי הלידה – שכחו לציין תאריך ושנה. אני סובלת מעודף משקל שאני לא מכירה. שום דבר לא עולה עליי (גם לא הבגדים שלבשתי אחרי ההריון של אייל) ואני נפוחה נורא. יאיר תינוק רגוע ומקסים, ההנקה הולכת לי בקלות, וכתוצאה מכך הוא צמוד אליי והולך איתי לכל מקום, גם לקוסמטיקאית או לעשות ציפורניים. אני מתחרטת על כך, כשבתום 4 חודשים אני לא מצליחה לשאוב ויאיר מסרב לקחת בקבוק. אני מוותרת על השאיבות בלי כל חרטות, ויאיר מסתגל בכיף לבקבוקי סימילאק בעזרתה של המטפלת במשפחתון.
גם לאחר הלידה הזו אני מגלה לצערי שמי שחשבתי שהם חברים שלי אינם כאלה, ושיש מעט אנשים שבאמת אכפת להם ממני. מוטיב חוזר?
אחרי ראש השנה אנחנו עוברים לדירה חדשה, שמסתמנת כדירה שנזדקן בה בכיף. אני חוזרת לעבודה אחרי סוכות, יורדת קצת במשקל, ומשדרגת את סגנון הלבוש שלי בהשראת בלוגי האופנה האהובים עליי. עדיין שמנ.. מלאה.

ומה ב-2010?
אני רוצה שנה רגועה. אני רוצה לחזור להיות רזה. אני רוצה שנסיים סוף סוף את הסידור של הדירה החדשה ושנוכל להזמין אליה אנשים. אני רוצה בריאות. אני רוצה לבלות. אני רוצה שיהיה לי כיף. אני רוצה לנסוע לחו"ל (רצוי לארה"ב אבל אני באמת לא בררנית). אני רוצה לנסוע עם בעלי לצימר בלי הילדים. אני רוצה להכיר אנשים חדשים. אני רוצה לעשות דברים מעניינים.
איכשהו נראה לי שזו הולכת להיות שנה טובה, למרות שאין משהו מיוחד שירמוז על כך.
במסגרת יום הולדתי ה-30 הייתי אצל נומרולוג, שאמר לי שאגיע לשיאי בגיל 34, כלומר לקראת סוף שנת 2012. אני מקווה שלא אטבע אחרי זה בהצפות הענקיות כמו בסרט "2012". זה יהיה קצת בזבוז, לא? :-)

שתהיה לכולכם שנה נהדרת ועשור נפלא ומבטיח!

צריכה את זה: כריות אבנים

יש דברים שאני ממש צריכה. כלומר רוצה. כלומר אני ממש חייבת שיהיה לי. כלומר בא לי עליהם נורא. אולי גם לכם?

והסיפתח לפינתנו – כריות בצורת חלוקי נחל ענקיים. אני מדמיינת אותן זרוקות במרפסת, כאילו מדובר בחוף ים בתולי, ואנחנו מתכרבלים ונחים עליהם, כמו חרדונים בשמש. מקסים.

 מצאתי דרך הבלוג בלינגבלינג. התמונות מ-LivingStones.

שיחות על החיים עם אייל (#11)

אייל אוכל פעם בשבוע שעועית לבנה בצהרון. בגלל שהוא אוהב את זה כל כך, קניתי שעועית לבנה בסופר, כדי שיהיה בבית ואוכל להכין לו גם. אייל שמע שאני לא אוהבת שעועית לבנה, ומאז הוא מנסה להרביץ בי תורה בריאותית.

אייל: אמא, שעועית לבנה זה בריא?
אני: כן, זה בריא.
אייל: אז למה את לא אוכלת את זה?
אני: כי אני לא אוהבת.
אייל: למה?
אני: כי זה לא טעים לי.
אייל: אבל זה בריא! את צריכה לנסות. מה יש בזה?
אני: בשעועית לבנה?
אייל: כן. מה יש בזה?
אני: אההה…. יש בזה חלבונים.
אייל: נכון! חלבונים זה מאוד חשוב! אנחנו צריכים לאכול חלבונים, כי אין לנו מספיק בגוף.
אני: כן.
אייל: יש בה חלבון, בגלל זה היא לבנה!
(* אתם הבנתם את זה? רמז: מה הצבע של חלבון ביצה? *)
אני: וואלה.
אייל: אז את צריכה לאכול מזה!
אני: טוב, אני אנסה.
אייל: בסדר.

שיחות על החיים עם אייל (#10)

אייל: אמא, בואי תראי משהו!
אני: מה?
אייל מושיט לי חתיכת קרטון ועליה כל מיני שרבוטים בטוש ירוק, מעין "כתב"
אני: מה זה?
אייל: זה כרטיס בשבילך, לעבודה
אני: מה עושים עם הכרטיס הזה?
אייל: כתוב פה מה את צריכה לעשות בעבודה שלך.
אני: מה כתוב פה?
אייל: כתוב פה – לעבוד ולעבוד טוב!
אני: וואלה. טוב, אני אשתדל.

אני מקווה שזה לא בא בעקבות שיחה עם המנהל שלי או משהו.

דרך אגב – אייל המציא אתמול מתכון למאפינס. הוא מופיע בבלוג הבישול שלי: מאפינס שוקולד עם חתיכות שוקולד מריר, שוקולד צ'יפס לבן, פירות יער ותבלינים

עיניים כחולות

*** טפו טפו טפו חמסה חמסה בלי עין הרע נוק און ווד **
(מה שבטוח בטוח)

ליאיר יש עיניים כחולות. מסתבר שזה נחשב כסוג של ביזאר במקומותינו.
בכל פעם שמישהו (לרוב מישהי, גברים פחות שמים לב לפרטים האלה) רואה אותו, המבט מתפקס על העיניים, הלסת נשמטת, ואז זה מגיע:

איזה עיניים!! מאיפה הוא קיבל אותם??????"
(מה זאת אומרת? גנבתי מהתינוק של האמא ששכבה לידי בחדר במחלקת יולדות. יצאה רגע לשירותים אז ניצלתי את ההזדמנות. מזל שהיא לא שמה לב. אתם יודעים איך זה נשים אחרי לידה, בקושי יודעות איך קוראים להם)

ממני.
(כלומר מהבחורה- אישה? – שמסתובבת איתו, קרי: אמא שלו. קרי: אני. זה באמת מוזר שתינוקות יורשים תווי פנים מסוימים מההורים שלהם. גנטיקה, חוקי הטבע וכאלה. מאוד נדיר. מקרים בודדים.)

המבט מוסב אליי. הלסת נשמטת בריכוז. קמט במצח. פוקוס על האיזור העליון של הפנים שלי. זוהה גוון תכלת/טורקיז. צפירת הרגעה.

אה, וואלה, נכון. גם לך יש.
(מה את אומרת! לרגע לא הייתי בטוחה)

ארץ יצורי הפרא – לראות או לא לראות?

הספר "ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק הוא אחד מספרי הילדים (הלועזיים) האהובים עליי. השבוע הגיע לארץ הסרט של ספייק ג'ונז שנעשה עפ"י הספר. הסרט קיבל rave reviews מכל הכיוונים.
ברור לי שלפני 10 ואפילו 5 שנים, בכלל לא הייתי מתלבטת. ברור שהייתי הולכת לראות את הסרט. עכשיו, לעומת זאת, כשהיציאות שלי מהבית בערבים הן מתוזמנות היטב ואף דורשות סיוע בתשלום בדמות בייביסיטר, אני תוהה.

תהייה ראשונה – כיצד מתרגמים ספר קצרצר, שכוחו דווקא בציוריו, לסרט שצריך לעבור רף של מס' דקות מינימלי מסוים? האם ג'ונז דחף לשם כל מיני עלילות משנה לא רלוונטיות? רגעי מוסיקה ושירה? מי יודע?
תהייה שניה – עם מי ללכת לסרט? המועמד הקלאסי הוא אייל כמובן, שמכיר ואוהב את הספר (בעלי לא סובל את הספר). הבעיה היא שהסרט אינו מדובב (מעולם לא הצטערתי על כך שסרט לא דובב לעברית, עד למקרה הזה), ולכן באמת שאין טעם.
תהייה שלישית – יש משהו בהייפ שסביב הסרט שמרתיע אותי. כשמשהו מקבל המון סופרלטיבים ואפס ביקורת, יצר ה"דווקא" שבי מתעורר ומנסה לחפש את הפגמים. אני כבר רואה את עצמי יושבת וצופה בסרט, דרוכה ומחפשת את הפאשלה, כאילו החלטתי מראש שלא להתחבר ולא לאהוב. דווקא. ואני לא רוצה להגיע למקום הזה.
אז אני עוד תוהה.

לינק לטריילר המקסים, אבל עבורי הוא בכלל לא מתחבר לספר.

מטבח במידה petit

בסטודיו Petit מעצבים מטבחי עץ מתוקים מתוקים מתוקים שמיועדים לילדים. עכשיו המעצבת, עפרה, יוצאת במבצע: גם 100 ש"ח הנחה ברכישת מטבח, וגם הגרלה של מטבח למי שיפרסם את המבצע בבלוג/אתר שלו!
עוד פרטים ניתן לקרוא בבלוג של עפרה.

המבצע עד סוף דצמבר.
(התמונה מכאן)

מטבח - דגם "לירי"

איפה הייתי ומה עשיתי

לפני קצת יותר מחודשיים החלטתי סופית לשדרג את הטכנולוגיה שמאחורי הבלוג, ולהעביר אותו לעבוד על בסיס wordpress. זה היה אמור להיות קל ופשוט, אבל הסתבר כלא ממש כזה. ימיי כמתכנתת וכחובבת קידוד כבר מזמן מאחוריי, ואין לי סבלנות או זמן לזה יותר. בנוסף לכך, אחרי סוכות חזרתי לעבודה, מה שהיווה את תחילתה של תקופה מתישה ולא קלה בכלל. למה לכבס מילים? עברתי תקופה קשה. נאלצתי להתרגל לקום כל יום ב-5:30 בבוקר כדי להניק, אחרי הצהריים מוקדשים לשני הילדים, וכתוצאה מכך כל ערב קרסתי לחלוטין כתוצאה מתשישות. נאלצתי לתעדף את מעשיי ותוכניותיי כדי שבכל זאת אצליח להזיז משהו ולא רק אתעלף כל ערב על הספה. בנוסף גם התחלתי דיאטה, או ניסיון לאכול יותר שפוי ונכון, מה שלא שיפר במיוחד את מצב רוחי.
לכן כל תוכניות שדרוג הבלוג נדחקו לקרן זווית. מצד שני, לא רציתי לכתוב עוד פוסטים כדי שלא אצטרך אחר כך לייצא אותם לבלוג החדש בשיטה העקומה שמצאתי. מצד שלישי, לא היה לי ממש זמן לכתוב בבלוג. מצד רביעי, גם לא היה לי ממש חשק.

אסביר את עצמי – ולכך דרושה הקדמה.

אני אחת מהבלוגרים הראשונים בארץ. את הבלוג הראשון שלי באנגלית (girl.dot.comp) הקמתי בשנת 2000, ובשנת 2001 פתחתי את הבלוג העברי שלי – רחלי. נקודה.נט. הוא היה אחד הבלוגים הראשונים בבלוגוספירה הישראלית, ולכן קיבל חשיפה די גדולה בזמנו. כתבתי בו על דברים שעניינו אותי אז, בחורה בת 23 פלוס חבר, שכללו בעיקר כל מיני אתרים מגניבים שמצאתי, הגיגים שונים ומשונים על דברים שאני אוהבת, אזכורים של הארי פוטר ושר הטבעות, ועוד קצת על העבודה שלי (שהיתה אז שירותי הצבאי למעשה), תכנון החתונה ועוד כל מיני. בגדול – הקדמתי לחלוטין את זמני. היום מקובל לכתוב "קישקושים" מעין אלה – ואני עושה זאת בהנאה מרובה בטוויטר שלי. אז, לעומת זאת, קצת משכתי אש בגלל נטייתי להתמקד בצד הקליל של החיים, במקום לכתוב הגיגים נוגים היוצאים ישר מן הלב ובעלי אמירה עמוקה ונוגעת. לאחר נישואיי באוקטובר 2002, הייתי חייבת הפסקה מהאינטרנט בכלל ומהבלוג בפרט. הפסקתי לקרוא אימיילים למשך חודש (התיבה שלי נסתמה לחלוטין בספאם – ימי טרום תוכנות האנטי ספאם – ונדרשה התערבות של הצוות הטכני של חשבון האחסון שלי כדי לנקותה), והפסקתי לכתוב בבלוג.
שנה לאחר מכן, התגעגעתי לבלוג ופתחתי אותו שוב – בהתחלה תחת השם "בלה בלה בלוג" ומאוחר יותר תחת השם "עפיפונים". הנימה שלו הפכה רצינית ואישית יותר, משובצת בקטעים סאטיריים על חיי מידי פעם. תדירות העדכון היתה נקודת התורפה, משום שלא תמיד היו לי דברים רציניים ואישיים לכתוב עליהם, וגם אם היו לי – לא תמיד היה לי חשק לעשות את זה. עם הפיכתי לאמא, הבלוג התחיל להתמקד יותר ויותר באייל (ומאוחר יותר ביאיר) ובהגיגיי על אמהות. השתמשתי בבלוג גם כדי לתעד כל מיני "פנינים" של אייל לטובת הדורות הבאים.
למרות שאני נהנית מהכתיבה האישית, ובמקרים רבים היא גם עוזרת לי "לשחרר" כל מיני מחשבות מציקות, היא לא קלה לי. אני מקדימה לכך שעות של מחשבה על הנושא, קריאה חוזרת ונשנית של הנכתב, ובסוף גם מגלה לפעמים שבכלל לא הובנתי או שאני לא מסוגלת להגיד את מה שאני באמת רוצה להגיד – כי זה אישי מידי. הבלוג התחיל להכביד עליי, ואני – רצינות ואחריות יש לי מספיק בחיים עצמם. באכסניה הזו אני רוצה לתת דרור לא רק למחשבותיי על החיים, אלא גם לדברים אחרים – שיטחיים? – שמעסיקים אותי. בגדים, למשל. ספרים, קולנוע, פרסומות, תכשיטים, קניות, אתרים מגניבים, סרטים מצחיקים, עיצוב, צילומים, ציטוטים מצחיקים ששמעתי וכאלה שהמצאתי בעצמי, ועוד ועוד כל מיני כאלה. הטוויטר נותן לי לכך מענה מסוים, אבל מבחינתי לא מספק, כי הפלטפורמה שלו מוגבלת מעט.
את חיבתי לבישול אני חולקת בבלוג הבישול שלי – פשוט מבשלת. את חיבתי לכל הדברים האחרים בחיים – אני רוצה לחלוק כאן. זה לא אומר שלא אכתוב גם פוסטים אישיים או רציניים. אני מניחה שזה יקרה, אבל יהיו פה גם פוסטים אחרים – על שרשראות מהממות שמצאתי ב-Etsy, למשל.

אלו הן התוכניות שלי לבלוג מעכשיו והלאה. אתם מוזמנים להצטרף אליי למסע המחודש שלי.