עפיפונים

הפנטזיה הנשית-גיקית

במפגש עם חברות שנערך בביתי לפני כמה חודשים, אחת הבנות התחילה לדבר על בראד פיט. השאר נאנחו בערגה. אני, לעומת זאת, חשפתי בפניהן שמעולם לא חשבתי שבראד פיט חתיך בכל צורה שהיא, ושהוא לחלוטין לחלוטין לא הטעם שלי.

זכיתי למבטים תמהים מהבנות. "אז מה כן הטעם שלך?!", דרשו לדעת.

"גברים גיקים, גבוהים, רזים וארוכים, עם שיער כהה קצר ומשקפיים", עניתי.

לראייה, כשהייתי בת 20 פגשתי אחד כזה בטכניון, וארבע שנים מאוחר יותר גם התחתנתי איתו.

 

אני והגבר שלי, בתמונה ראשונה ביחד

אני והגבר שלי, בתמונה ראשונה ביחד

השיחה הזו גרמה לי לחשוב. הפנטזיות של בנים גיקים הם נושא מוכר ולעוס, אבל מה לגבי הפנטזיות של הבנות הגיקיות? ניסיתי לחשוב על עצמי כשהייתי טינאייג'רית. לא הצלחתי לדלות פנטזיות משמעותיות. הרי זה לא מספיק שהלוק של סלבריטי כלשהו (ואז, טרום עידן הריאליטי, הסלבז היו זמרים ושחקנים) ימצא חן בעיניי. הוא צריך להיות גם חכם, וטוב במחשבים. תכונה לא נפוצה במיוחד.

חשבתי וחשבתי וחשבתי, והיחידים שהצלחתי לדלות מתקופת נערותי בשנות ה-90 הם קפטן פיקארד, קומנדר רייקר (שניהם זקנים מידי בשביל להיות פנטזיה של טינאייג'רית גיקית), ו-ווסלי קראשר (שהוא חמוד, אבל קצת, איך לומר, בעל לוק סיסי?) מסטאר טרק.

ימים חשוכים אלו עברו. בתקופתנו יש הרבה יותר אופציות לפינטוזים גיקיים. הנה כמה מהם, כשירות לציבור הגיקיות. גזרו ושימרו.

 

פיטר פארקר / ספיידרמן – הסרט "ספיידרמן המופלא"

קודם כל יש להדגיש – הכוונה כאן היא לסרט "ספיידרמן המופלא" (The Amazing Spiderman), בכיכובו של אנדרו גארפילד, וממש לא לסדרת הסרטים בכיכובו של טובי מגווייר. למעשה, רשומה זו בבלוג מוקדש ליוצרי הסרט באהבה ובהערכה. אני לא בטוחה שהם התכוונו לכך, אבל במקום סרט אקשן קומיקסי, יצא להם סרט רומנטי לבנות הנעורים הגיקיות. פיטר פארקר בגילומו של אנדרו גארפילד הוא גם ארוך, גם גבוה, גם בעל שיער כהה, גם מרכיב (בחלק מהסרט) משקפיים, גם רגיש, גם פגיע, גם גאון במדעים, וגם לבוש בסטייל מרושל הזועק "אני לא מתעניין בבגדים ובאופנה, אני פשוט נראה טוב". פלא שבעלי נרדם אחרי רבע שעה בטענה שהסרט משעמם, ואילו אני העברתי אותו בלסת שמוטה, בעודי ממלמלת "אם הייתי טינאייג'רית הייתי כל כך דלוקה עליו" ??

אחר כך גם גיליתי שהשחקן הוא ממוצא יהודי וחי בילדותו בבריטניה, ועל כך אמר בעלי בעצמו – "הוא פשוט מושלם בשבילך!".

(התמונות הנ"ל נלקחו מהאתרים pichaus.com ו-lunettesde.com וממסך הטלוויזיה שלי)

אנדרו גריפית' הוא בהחלט ספיידרמן מופלא

אנדרו גארפילד הוא בהחלט ספיידרמן מופלא

 

טוביאס איטון (Tobias Eaton) / פור (Four), טרילוגיית Divergent (מפוצלים)

אך, טוביאס איטון. העלם המושלם. בן 18, חתיך (למרות שנטול משקפיים), חכם, טוב במחשבים, לוחם, אמיץ ומסתורי אך גם רגיש ופגיע. ורוניקה רות' יצרה גיבור לוהט, שאני ממש ממש מקווה שהסרט המבוסס על הספר (יוצא לאקרנים בחודש מרץ) לא יהרוס.

יש לציין שכמעט סיימתי לקרוא את הספר השלישי בסדרה,  Allegiant, שנכתב בחלקו מנקודת מבטו של טוביאס, וזה די הרס לי את הדמות לצערי.

 

divergentAllegiant

תיאו ג'יימס ישחק את טוביאס (Four) בסרט Divergent. העניין הוא שבספר יש לו עיניים כחולות כהות ושיער שחור. מה קרה, לא שמעתם על עדשות מגע וצבע לשיער? בקיצור, האופטימיות לגבי הסרט ממני והלאה.

 

 

 אנדר וויגין, הסרט "המשחק של אנדר"

אני בכוונה מתייחסת לסרט ולא לספר. השחקן אסא באטרפילד פשוט מדהים בתפקיד אנדר וויגין, ומכיוון שהוא גם ארוך, רזה ובעל שיער כהה וקצר, וכמובן גאון, הוא בהחלט פנטזיה-worthy עבור הגיקיות הצעירות בחבורה.

(ודרך אגב, אסא באטרפילד ממש דומה ליאיר פה. רק עם שיער שחור.)

 

אסא באטרפילד בתפקי אנדר וויגין, מתוך אתר הסרט endersgamemovie.com

 

 מאט סמית' כד"ר Who בפרק The Lodger בעונה 5

אני מודה שעונה 5 זו העונה היחידה של Dr. Who שראיתי. מאט סמית' הוא חמוד אמיתי (למרות שאינו ממש עונה לקריטריונים שציינתי), ובפרק The Lodger (שהוא פרק ממש חמוד) אפשר לראות אותו גם בבגדים רגילים נטולי פפיון וגם יוצא מהמקלחת כשרק מגבת לגופו.

 

גם סופי, הידידה של קרייג, אומרת בפרק שהוא חתיך

גם סופי, הידידה של קרייג, אומרת בפרק שהוא חתיך

 

היו קרובים אבל לא נכנסו לרשימה: ד"ר שלדון קופר (The Big Bang) מסיבות מובנות, יו דנסי בתפקיד גריג בסרט "The Jane Austen Book Club" (כי גיקיותו רק נרמזת בסרט), פיטה, פיניק וגייל מ"משחקי הרעב" (לא גיקים).

אחיותיי הגיקיות, חושבות ששכחתי מישהו? מישהו חסר לכן ברשימה? מוזמנות לתרום מועמדים נוספים דרך התגובות!

10 שנות בלוג, 10 ימי השראה: שרונה ראובני כותבת על קבלה עצמית

10 שנות בלוג, 10 ימי השראה

שרונה ראובני מהבלוג יוצאת מהארון היא אחת מחברותיי הטובות והיקרות. הכרנו ברשת, כשנתקלתי בחנות האטסי שלה. כששרונה פתחה את הבלוג שלה, שמוקדש לאופנה במידות גדולות אבל ממש לא רק, המשכתי לעקוב אחריה, נפגשנו באירוע בלוגרים כלשהו (לדעתי אירוע ב"יד מרדכי", אבל אנחנו לא ממש זוכרות), ומאז אנחנו מחוברות גם ב-RL ולא רק באינטרנט. בבלוג שלה שרונה כותבת לא רק על אופנה, אלא גם על פמיניזם, קבלה עצמית, העצמה אישית ונשית, ועושה זאת ברגישות ונחרצות. אני מזדהה מאוד עם הרבה דברים שהיא כותבת, למדתי ועדיין לומדת ממנה, וזה בנוסף לכמה שפשוט כיף כיף כיף לקרוא אותה, כי היא נהדרת ומשעשעת 🙂

שרונה היא מחוננת כמוני וכמו אייל, וזה נושא שיצא לנו לדבר עליו רבות. בפוסט החשוב שלה על קבלה עצמית, היא קושרת בין החוויה שלה כילדה מחוננת לבין הנטייה שלנו הנשים, ונשים מלאות בפרט, לרצות את כל סביבתנו על חשבון עצמנו. נושא שמוכר לי מאוד… כדאי וחשוב לקרוא.

מוזמנים לתת קפיצה לבלוג של שרונה ולקרוא את הפוסט שלה שמוקדש ליום הולדת 10 לבלוג.

כל הפוסטים שמפורסמים במסגרת חגיגות יום הולדת 10 לבלוג מרוכזים בקישור הבא.

שרונה ראובני - יוצאת מהארון

 

אמא עובדת מהבית

בשבוע שעבר הלכתי עם אייל לקחת את יאיר מהגן, ובדרך דיברנו. כלומר, אייל דיבר וסיפר לי על משחקי המחשב החדשים שהמציא בראש שלו, ועל תכניותיו לעתיד, ועוד ועוד, כמו תמיד. הזכרתי לו שבשבוע שלפני פסח אין בית ספר, והוא הולך לקייטנה. הוא שאל אם אבא שלו גם יהיה בחופש. הסברתי לו שרק בתי הספר והגנים בחופש, שאר האנשים הולכים לעבודה, וגם אבא, וגם אני עובדת בשבוע הזה, למרות שאני בבית.

אייל: בעבודה הקודמת שלך עבדת בתל אביב, שזה רחוק.
אני: נכון.
אייל: בגלל שזה רחוק, התחלת לעבוד מהבית, כדי שתוכלי לקחת אותי מבית הספר בצהריים. אם היית ממשיכה לעבוד בתל אביב, לא היית מספיקה להגיע לקחת אותי, ואז הייתי הולך לצהרון. אבל אני לא רוצה ללכת לצהרון. אני מעדיף שאת תיקחי אותי מבית הספר ואני אבוא הביתה. אני מעדיף להיות אתך בבית. טוב לי בבית.
אני: בגלל זה עשיתי את זה.

כך, בפשטות, אמר לי הבן שלי: אימא, אני צריך אותך.

אני אוהבת את העבודה מהבית. היא מאפשרת לי לסדר לעצמי את שעות העבודה כפי שנוח לי (אני לא טיפוס של בוקר). שקט לי ואני יותר ממוקדת, אין רעשים או הסחות דעת מצד קולגות. אין בוס ששופט אותי לפי הנוכחות שלי במקום לפי התפוקה שלי. טוב לי וכיף לי.
מצד שני, לא פשוט להיות פרילאנסרית. הופשטתי מכל מנעמי ההייטק. אין רכב צמוד והחזרי שיחות בסלולאר. אין בונוס שנתי ושי לחג. אין פעילות לילדי העובדים. אין שיחות במסדרון, אין ארוחות צהריים משותפות ואין תחושת חברותא. אין קרן השתלמות וביטוח מנהלים.
והתדמית, הו התדמית. תחושת הערך. אני, אשת המקצוע המהוללת והמשובחת, בעלת מעל 10 שנות ניסיון, מקצוענית לעילא ולעילא, נמצאת היום במקום אחר לגמרי (מאחור?), ואני גם מרוויחה פחות מחצי ממה שהרווחתי בעבר.

אבל הבן שלי צריך אותי בבית עכשיו, ולחשוב שאני מסוגלת לעשות את זה בשבילו, להיות שם בשבילו, גורם לשמש שאצלי בבטן להאיר את כל המקומות החשוכים והמפקפקים שנמצאים אצלי בגוף ובנשמה.
עכשיו, יותר מתמיד, אני מבינה שאני אימא, ומה זה אומר.

תלוי בחדר העבודה שלי, מעל המחשב, שלא אשכח.

תלוי בחדר העבודה שלי, מעל המחשב, שלא אשכח.

להסתכל אחורה בשביל להתקדם קדימה

יאיר ביקש ממני שאראה לו תמונות מהתקופה שהיה תינוק. התיישבנו ליד המחשב, כשאני מרגישה את החרדה מתחילה לעלות מהבטן ישר לכיוון הפה והעיניים. לאחר כל אחת מהלידות סבלתי מדיכאון לאחר לידה, שאובחן רק כשיאיר היה בן שנה וקצת. התקופה הזו צבועה אצלי בצבעים אפורים כהים ושחורים. זכרתי את עצמי הריונית נפוחה כמו בלון וענקית. זכרתי את עצמי פוסט-הריונית נפוחה כמו בלון וענקית, מכוערת, מפלצת. 3 שנים נמנעתי מלהסתכל על תמונות שלי מתקופת ההיריון ומהשנה הראשונה של יאיר.

כמובן שנכונה לי הפתעה. בתמונות ראיתי אישה שנראית… בערך כמו שאני נראית עכשיו, בעצם. לא רזה, אבל בטח שלא obese. נראית טוב. הפנים מעט עייפות, אבל עדיין יפות. אישה יפה. לבושה יפה.

הרגשתי כאילו הורם מסך מעל העיניים שלי, והבנתי. הבנתי איך מחלת הדיכאון אחרי לידה, המפלצת בעלת אלף הפרצופים, הכלב השחור, לקחה את דף חיי וקימטה אותו, דרכה עליו וניקבה אותו באלפי חורים. איך היא גרמה לי להאמין בכל הדברים הלא נכונים. איך התהלכתי עם משקפיים עם זגוגיות כהות, שלא העבירו את האור פנימה. נזכרתי בחרדות, במצוקה, בבכי, ובמאמצים הקשים להתנהל ולתפקד ב-200% על בסיס מכלי חמצן ואנרגיות ריקים.
וגם הבנתי שעד כה הייתי מאוד לא סלחנית כלפי עצמי. כל דבר קטן שמזכיר לי את התקופה הזו גורם לי עד היום להתקפל מכאב חד. כאב שיושב בול בלב. וזה הגיוני. זו הייתה תקופה קשה, ומותר לי לחוש חמלה כלפי עצמי על כך שנאלצתי לעבור אותה. להיות חזקה לא אומר שאני צריכה להתעלם ממה שעברתי. להיות חזקה אומר לקבל את הקושי שלי לחשוב על התקופה הזו, להרשות לעצמי לתת לכאב לזרום החוצה. לא להתבייש בזה שכואב. אני לא צריכה להתנצל.

קראתי ציטוט שאומר שלא צריך להסתכל אחורה, כי זה לא הכיוון שאליו הולכים. במקרה הזה דווקא שמחתי שהעזתי להסתכל אחורה, כי בשביל להתקדם קדימה, כנראה שזה מה שהייתי צריכה לעשות.

לא בכל מחיר

טלי חרותי סובר כתבה באפריל ב-The Marker על תופעה נשית חדשה  – נשים מוצלחות ומשכילות בנות 30 פלוס עוזבות את שוק העבודה וחוזרות הביתה, להיות אימא במשרה מלאה. בכך, מזהירה פרופ' דליה מור המרואיינת בכתבה, הן גורמות נזק לא רק לעצמן ולקריירה העתידית שלהן, אלא גם מדירות את רגלי בעליהן מהמשימות הביתיות ואינן נותנות לו לקחת חלק בהן!

קראתי את הכתבה ולא ידעתי אם לנחור בבוז, לגחך, או לנפץ את המסך מרוב כעס. מדוע זה מפתיע שנשים בנות 30 פלוס בוחרות לעזוב את שוק העבודה ולעשות לעצמן ולביתן? מה בדיוק מחכה להן שם בשוק העבודה הזה? נשים בעלות שני תארים, שנות ניסיון רבות, משקיעניות, תקתקניות, שנאלצות לקום כל יום בחמש וחצי או שש בבוקר, על מנת שהנסיעה לתל אביב תיקח רק חצי שעה ולא שעה וחצי, על מנת שיוכלו לצאת בשלוש וחצי או ארבע כי גם הנסיעה חזרה הביתה היא פשוט פקק אחד גדול, שנמדדות לפי מספר השעות שהן פיזית במשרד ולא לפי התפוקה שלהן (רמז – מס' השעות אף פעם לא מספיק), שנותנות את נשמתן, אך גברים יקודמו על פניהם או יקבלו את הפרויקטים ה"שווים" יותר, כי הם תמיד יוכלו להיות "שם" פיזית (למרות הקדמה, בשוק העבודה עדיין לא מאמינים בעבודה מרחוק), שפעם או פעמיים בשבוע עושות "יום ארוך" של 12 או 14 שעות (במקום 9) כדי להשלים שעות.

וכל זה בלי אתגרי העבודה עצמה, האחריות, הדרישות מהבוסים, ההתמודדות עם כפיפים וקולגות.

אכן, ממש גן עדן שלא ברור כיצד אותן נשים בוחרות לוותר עליו!!

ואז, יום אחד, הן פשוט לא יכולות יותר. רוצות את השקט שלהן, את החיים הפשוטים. לקום בבוקר ולשתות קפה בנחת בבית, ולא תחת ניאוני המשרד. לנשום. להפסיק את הלחץ והמירוץ הבלתי פוסק הזה. ל ח י ו ת.

אבל גם אז הן לא בסדר. הן לא מאפשרות לבעל לקחת חלק בעינייני הבית. וכשכן ירצו לחזור לעבוד, כבר אף אחד לא ירצה אותן.

הן לא בסדר, הבנתם? לא החברה הישראלית שמעודדת ילודה אבל לא חיים שפויים, שדורשת 9 שעות עבודה (כאשר מחקרים הוכיחו שיום עבודה של מעל 8 שעות פוגע בבריאות), שבה נסיעה של שעה וחצי מאזור השרון או השפלה לתל אביב בבוקר ואחה"צ היא שגרה, שכובלת את הגברים למשרד במקום לשלוח אותם בשעה שפויה הביתה, שבה שעות חשובות יותר מתפוקה, שבה יש אפלייה על פי גיל ומין. אנחנו אשמות, על כך שהגוף והנפש קורסים, על כך שאנחנו לא מסוגלות יותר לסבול בשביל שההון והשלטון יתעשרו על גבנו. על כך שאנחנו רוצות חיים שפויים.

אם יש משהו שמעצבן אותי כל כך, אלו אותן נשים כביכול-פמיניסטיות, שבמסגרת תוארן האקדמאי או תפקידן הציבורי מרשות לעצמן להטיף לנשים אחרות עד כמה הן לא בסדר. מדוע את לא מטיפה לשיפור תנאי ההעסקה בחברה הישראלית? קידום שיטות עבודה אלטרנטיביות שאינן דורשות נוכחות במשרד? צמצום שעות העבודה הארוכות? שיפור נושא התחבורה? צמצום כמות החופשות של מוסדות החינוך? יצירת מקומות עבודה בכל אזורי הארץ ובכל התעשיות?
חלילה, הרי להטיף לקבוצה של נשים אינטליגנטיות ומשכילות בדיוק כמוך, שבחרו אחרת, כי הן לא מסוגלות ולא רוצות לשלם את המחיר הכבד, זה כל כך הרבה הרבה יותר פשוט.

שחררי

אל תחשבי יותר מידי. תעשי. לפני שהחרדות יספיקו לעלות.

מותר לך להגיד לא.

מותר לך לעמוד על שלך.

חייכי. זה עושה את הכל להרבה יותר קל.

אספי חוויות. לא חרדות.

אל תישארי במקום שלא טוב לך בו. לא במקום פיזי ולא במקום מנטלי.

את כותבת את סיפור חייך. את בוחרת איך להסתכל על הדברים. את קובעת אם זה יהיה סיפור טוב או רע.

** מוקדש לעצמי, ולכל מי שזקוק לקצת השראה.

לא! להפרטת המקלטים לנשים נפגעות אלימות וילדיהן

משרד הרווחה מעוניין להפריט את המקלטים לנשים נפגעות אלימות וילדיהן, שכרגע מופעלים על ידי עמותות שונות. במקום שנשים אלו יטופלו ברגישות ע"י אנשי מקצוע, מפריטים את המצוקה שלהן למכרז שהקריטריונים שלו תמוהים.
לא כל דבר צריך להפריט, ולא כל הפרטה היא נכונה!
בושה, פשוט בושה שלכאן הגענו. 

בבקשה קראו את הפוסט נשים מוכות אינן מטבע עובר לסוחר בבלוג לא נסתום את הפה, שם מוסבר הכל.
הרבה הרבה יותר חשוב מקוטג'.

מעבדות לחירות

לפני שנים רבות, בעודי טינייג'רית, הייתי מנויה על "מעריב לנוער". הימים היו ימי ערוץ 2 החדש וסדרת הדרמה "רמת אביב ג'", וליעל בר זוהר היה טור במגזין. עד היום אני זוכרת את הטור האחרון שלה, שפורסם בדיוק לפני פסח, ודיבר על הצורך לעשות "ניקוי חמץ" גם בחיים וגם בנשמה. אז חשבתי שמדובר במטאפורה שחוקה ובנאלית, אבל היום אני בוגרת יותר, ומבינה את הכוח שיכול להיות למטאפורה שחוקה ובנאלית בחיינו. גם אני בימים האחרונים חושבת על כך שהגיע הזמן לעשות קצת spring cleaning בחיי, להיפטר מהרגלים רעים, מכמה קילוגרמים, מחברים מיותרים בפייסבוק, אטסטרה אטסטרה. זה גרם לי לחשוב על הביטוי "מעבדות לחירות". אני בהחלט מרגישה משועבדת לאספקטים שונים (ומיותרים) בחיי. מכיוון שחודש ניסן נחשב בעבר לחודש הראשון בשנה, ומזל טלה הוא המזל הראשון בגלגל המזלות, ואני מחבבת מאוד רשימת רזולוציות ושאיפות, החלטתי שעליי להכריז על מועד זה כיציאת מצרים הפרטית שלי, ולנסות להשתחרר מהמשעבדים שלי:

להפסיק להיות עבד לאוכל, בעיקר ברגעים של מצב רוח רע, ובעיקר לאוכל שעונה לשם שוקולד, פופקורן, בוטנים מלוחים, בייגלה ושאר שרצים בסגנון. יש פתרונות אחרים.

להפסיק להיות עבד למלחמה בעייפות. כשעייפים צריך לכבות את המנוע וללכת לישון. נקודה.

להפסיק להיות עבד לקנאה, לתהיות מה אנשים חושבים עליי, להשוואות הבלתי פוסקות, למה ש"צריך", למה ש"נכון". אני מי שאני. וזהו. טייק איט אור ליב איט.

להפסיק להיות עבד למירוץ הבלתי פוסק. לא חייבים להספיק הכל. אפשר לעצור לפעמים, להגיד שאני לא יכולה, שאני לא רוצה, או פשוט לא.

להפסיק להיות עבד לדחיינות. רבאק, לא חייבים לדחות הכל לרגע האחרון!

שיהיה לכולכם חג מקסים, פורח ומלבלב, והתחלה אביבית חדשה ומרגשת.

שאלה: מזל חודש אפריל הוא טלה על שום שוק הטלה שמוגש בליל הסדר? סתם, סתם…

אמא בלוגרית, עובדת?

לעיתים רחוקות יוצא לי לפגוש קרובי משפחה רחוקים מבוגרים, או חברות של חמותי. לאחר שהן שואלות בחביבות מה שלומי ואיך הילדים, מגיעה השאלה – "ואת, עובדת?"
השאלה תמיד מצליחה להרגיז אותי, אז אני אומרת לעצמי שמדובר בדור אחר, שלא מכיר את המושגים קריירה והגשמה עצמית, ואולי גם לא מודע לכך שממשכורת אחת לא קל להתפרנס במדינתנו מוכת המשכנתא.

כבלוגרית, אני מקבלת כמעט ברמה יומית הזמנות לכל מיני "פתיחות וסגירות" שמתרחשות פעמים רבות בשעות הבוקר או הצהריים. לאלו אני עונה בנימוס כי לא אוכל להגיע, משום שאני נמצאת בעבודה, ומזכירה לעצמי שהבלוגים הם "מדיה חדשה", שלא כל משרדי היח"צ מכירים, ושרוב הנמענים להזמנות האלו הם עיתונאים – שזו בדיוק עבודתם. רוב אירועי הבלוגרים שאני מוזמנת אליהם מודעים להיות הבלוג עיסוק לשעות הפנאי, ולכן קובעים את שעות האירוע לשעות הערב או שישי בבוקר.

בשבוע שעבר הצליחו להפתיע אותי. הזמינו אותי להצטרף לקבוצת מיקוד של מובילות רשת ובלוגריות בחסות של חברה גדולה העוסקת בתחום התינוקות והילדים. תדירות הפעילות היא אחת לחודשיים-שלושה, ובמסגרתה נחווה את דעתנו על מוצרים ונושאים שונים.
שמחתי מאוד, גם על הפניה המחניפה וגם בגלל שיש לי דעה על כל דבר בערך, ואני יותר משמחה להשמיע אותה.
הבעיה היא שהפעילות תתרחש תמיד בשעות הבוקר.
ובשעות הבוקר אני בעבודה.
ולפי דבריו של נציג החברה עימו דיברתי – אני היחידה מכל הקבוצה שהעלתה איזו הסתייגות בנושא. רק לי זה הפריע.

בהתחלה חשבתי שאולי יהיה אפשר להסתדר. לקחת יום או חצי יום חופש פעם בשלושה חודשים נראה לי איכשהו אולי אפשרי.
אבל אז הסתבר שהפגישה הראשונה היא בעוד שבועיים, בדיוק ביום שבו יש לי פגישה חשובה מחוץ למשרד עם לקוחות של החברה בה אני עובדת.
נפרדנו כידידים.

אני לא מבינה את זה. האם אף אחד מנציגי החברה ו/או חברת האינטרקטיב לא העלה על דעתו שאמהות בלוגריות הן, ובכן, עובדות? ולא סתם עובדות, אלא כשכירות? ובמשרה שאינה מאפשרת גמישות בזמנים בשעות הבוקר? ושאינה מאפשרת להעלם לחצי יום כדי להיות להשתתף בפעילות לאמהות? לא ידעתי איך לעכל את העניין הזה. אמנם באחורי מוחי תמיד יש את הפנטזיה שיום אחד אצליח להתפרנס מהמתכונים ומהקטעים שאני כותבת בבלוגים שלי, אבל החלק השפוי יותר יודע ומודה שאני אוהבת את עבודתי, אני אוהבת להיות מנהלת פרויקטים, אני מוצלחת בזה, וכשאני בעבודה אני משקיעה בה את כל כולי. בשעות הפנאי שלי, בערב (לילה), אחרי שאני מסירה את כובע ה"אמא", אני יכולה לחבוש את כובע ה"בלוגרית", אבל הבקרים מוקדשים למירוץ הפרויקטלי בעבודה.
האם זה מוזר? האם זה יוצא דופן? אני תוהה.

צריכה את זה: מקום למנוחה – NestRest

יש תקופות שבהן שאיפותיי מתרכזות במילת מפתח אחת: מנוחה.
אני חושבת שכל האמהות יזדהו איתי.

ואם כבר לנוח, אני רוצה לנוח בזה:

זה יכול להיות על הר מוריק ושליו:

לא אכפת לי להיות תלויה מעץ, למרות שיש לי פחד גבהים:

ואני יותר מאשמח לחלוק את המנוחה עם כמה חברים או חברות. אני לא סנובית. לכולם מגיעה מנוחה.

התמונות מאתר המוצר Dedon Collections. יש בלבן ויש בצבע טבעי.

מצאתי בבלוג Handmade Charlotte.