אמא. אישה. משפחה. גיקית.
אל תחשבי יותר מידי. תעשי. לפני שהחרדות יספיקו לעלות.
מותר לך להגיד לא.
מותר לך לעמוד על שלך.
חייכי. זה עושה את הכל להרבה יותר קל.
אספי חוויות. לא חרדות.
אל תישארי במקום שלא טוב לך בו. לא במקום פיזי ולא במקום מנטלי.
את כותבת את סיפור חייך. את בוחרת איך להסתכל על הדברים. את קובעת אם זה יהיה סיפור טוב או רע.
** מוקדש לעצמי, ולכל מי שזקוק לקצת השראה.
משרד הרווחה מעוניין להפריט את המקלטים לנשים נפגעות אלימות וילדיהן, שכרגע מופעלים על ידי עמותות שונות. במקום שנשים אלו יטופלו ברגישות ע"י אנשי מקצוע, מפריטים את המצוקה שלהן למכרז שהקריטריונים שלו תמוהים.
לא כל דבר צריך להפריט, ולא כל הפרטה היא נכונה!
בושה, פשוט בושה שלכאן הגענו.
בבקשה קראו את הפוסט נשים מוכות אינן מטבע עובר לסוחר בבלוג לא נסתום את הפה, שם מוסבר הכל.
הרבה הרבה יותר חשוב מקוטג'.
לפני שנים רבות, בעודי טינייג'רית, הייתי מנויה על "מעריב לנוער". הימים היו ימי ערוץ 2 החדש וסדרת הדרמה "רמת אביב ג'", וליעל בר זוהר היה טור במגזין. עד היום אני זוכרת את הטור האחרון שלה, שפורסם בדיוק לפני פסח, ודיבר על הצורך לעשות "ניקוי חמץ" גם בחיים וגם בנשמה. אז חשבתי שמדובר במטאפורה שחוקה ובנאלית, אבל היום אני בוגרת יותר, ומבינה את הכוח שיכול להיות למטאפורה שחוקה ובנאלית בחיינו. גם אני בימים האחרונים חושבת על כך שהגיע הזמן לעשות קצת spring cleaning בחיי, להיפטר מהרגלים רעים, מכמה קילוגרמים, מחברים מיותרים בפייסבוק, אטסטרה אטסטרה. זה גרם לי לחשוב על הביטוי "מעבדות לחירות". אני בהחלט מרגישה משועבדת לאספקטים שונים (ומיותרים) בחיי. מכיוון שחודש ניסן נחשב בעבר לחודש הראשון בשנה, ומזל טלה הוא המזל הראשון בגלגל המזלות, ואני מחבבת מאוד רשימת רזולוציות ושאיפות, החלטתי שעליי להכריז על מועד זה כיציאת מצרים הפרטית שלי, ולנסות להשתחרר מהמשעבדים שלי:
להפסיק להיות עבד לאוכל, בעיקר ברגעים של מצב רוח רע, ובעיקר לאוכל שעונה לשם שוקולד, פופקורן, בוטנים מלוחים, בייגלה ושאר שרצים בסגנון. יש פתרונות אחרים.
להפסיק להיות עבד למלחמה בעייפות. כשעייפים צריך לכבות את המנוע וללכת לישון. נקודה.
להפסיק להיות עבד לקנאה, לתהיות מה אנשים חושבים עליי, להשוואות הבלתי פוסקות, למה ש"צריך", למה ש"נכון". אני מי שאני. וזהו. טייק איט אור ליב איט.
להפסיק להיות עבד למירוץ הבלתי פוסק. לא חייבים להספיק הכל. אפשר לעצור לפעמים, להגיד שאני לא יכולה, שאני לא רוצה, או פשוט לא.
להפסיק להיות עבד לדחיינות. רבאק, לא חייבים לדחות הכל לרגע האחרון!
שיהיה לכולכם חג מקסים, פורח ומלבלב, והתחלה אביבית חדשה ומרגשת.
שאלה: מזל חודש אפריל הוא טלה על שום שוק הטלה שמוגש בליל הסדר? סתם, סתם…
לעיתים רחוקות יוצא לי לפגוש קרובי משפחה רחוקים מבוגרים, או חברות של חמותי. לאחר שהן שואלות בחביבות מה שלומי ואיך הילדים, מגיעה השאלה – "ואת, עובדת?"
השאלה תמיד מצליחה להרגיז אותי, אז אני אומרת לעצמי שמדובר בדור אחר, שלא מכיר את המושגים קריירה והגשמה עצמית, ואולי גם לא מודע לכך שממשכורת אחת לא קל להתפרנס במדינתנו מוכת המשכנתא.
כבלוגרית, אני מקבלת כמעט ברמה יומית הזמנות לכל מיני "פתיחות וסגירות" שמתרחשות פעמים רבות בשעות הבוקר או הצהריים. לאלו אני עונה בנימוס כי לא אוכל להגיע, משום שאני נמצאת בעבודה, ומזכירה לעצמי שהבלוגים הם "מדיה חדשה", שלא כל משרדי היח"צ מכירים, ושרוב הנמענים להזמנות האלו הם עיתונאים – שזו בדיוק עבודתם. רוב אירועי הבלוגרים שאני מוזמנת אליהם מודעים להיות הבלוג עיסוק לשעות הפנאי, ולכן קובעים את שעות האירוע לשעות הערב או שישי בבוקר.
בשבוע שעבר הצליחו להפתיע אותי. הזמינו אותי להצטרף לקבוצת מיקוד של מובילות רשת ובלוגריות בחסות של חברה גדולה העוסקת בתחום התינוקות והילדים. תדירות הפעילות היא אחת לחודשיים-שלושה, ובמסגרתה נחווה את דעתנו על מוצרים ונושאים שונים.
שמחתי מאוד, גם על הפניה המחניפה וגם בגלל שיש לי דעה על כל דבר בערך, ואני יותר משמחה להשמיע אותה.
הבעיה היא שהפעילות תתרחש תמיד בשעות הבוקר.
ובשעות הבוקר אני בעבודה.
ולפי דבריו של נציג החברה עימו דיברתי – אני היחידה מכל הקבוצה שהעלתה איזו הסתייגות בנושא. רק לי זה הפריע.
בהתחלה חשבתי שאולי יהיה אפשר להסתדר. לקחת יום או חצי יום חופש פעם בשלושה חודשים נראה לי איכשהו אולי אפשרי.
אבל אז הסתבר שהפגישה הראשונה היא בעוד שבועיים, בדיוק ביום שבו יש לי פגישה חשובה מחוץ למשרד עם לקוחות של החברה בה אני עובדת.
נפרדנו כידידים.
אני לא מבינה את זה. האם אף אחד מנציגי החברה ו/או חברת האינטרקטיב לא העלה על דעתו שאמהות בלוגריות הן, ובכן, עובדות? ולא סתם עובדות, אלא כשכירות? ובמשרה שאינה מאפשרת גמישות בזמנים בשעות הבוקר? ושאינה מאפשרת להעלם לחצי יום כדי להיות להשתתף בפעילות לאמהות? לא ידעתי איך לעכל את העניין הזה. אמנם באחורי מוחי תמיד יש את הפנטזיה שיום אחד אצליח להתפרנס מהמתכונים ומהקטעים שאני כותבת בבלוגים שלי, אבל החלק השפוי יותר יודע ומודה שאני אוהבת את עבודתי, אני אוהבת להיות מנהלת פרויקטים, אני מוצלחת בזה, וכשאני בעבודה אני משקיעה בה את כל כולי. בשעות הפנאי שלי, בערב (לילה), אחרי שאני מסירה את כובע ה"אמא", אני יכולה לחבוש את כובע ה"בלוגרית", אבל הבקרים מוקדשים למירוץ הפרויקטלי בעבודה.
האם זה מוזר? האם זה יוצא דופן? אני תוהה.
יש תקופות שבהן שאיפותיי מתרכזות במילת מפתח אחת: מנוחה.
אני חושבת שכל האמהות יזדהו איתי.
ואם כבר לנוח, אני רוצה לנוח בזה:
זה יכול להיות על הר מוריק ושליו:
לא אכפת לי להיות תלויה מעץ, למרות שיש לי פחד גבהים:
ואני יותר מאשמח לחלוק את המנוחה עם כמה חברים או חברות. אני לא סנובית. לכולם מגיעה מנוחה.
התמונות מאתר המוצר Dedon Collections. יש בלבן ויש בצבע טבעי.
מצאתי בבלוג Handmade Charlotte.
בפורים הלכתי עם אייל לראות את ההצגה "עוץ לי גוץ לי". כבר שנים שאני רוצה ומתכננת לראות את ההצגה הזו, ועכשיו כשיש לי ילד בן 4, יש לי תירוץ מספיק טוב.
ההצגה היתה מקסימה. גם אני וגם אייל נהנינו מאוד. השירים והשפה ממש נהדרים, התלבושות מרהיבות והכל כל כך מושקע ומלא טעם וחוכמה.
רגעי קסם מההצגה:
א. איך שהתיישבנו (ביציע), אייל הכריז: "יש לנו את המקומות הכי הכי טובים!" (הם באמת היו טובים)
ב. כדורי ענק זהובים מתעופפים להם אל הקהל. אלינו הם לא הגיעו כי ישבנו למעלה (כפי שאייל ציין בחוכמה), אבל אייל התלהב מאוד לראות אותם מקפצים.
ג. רמי ברוך, ששיחק את המשרת, רוכב על המטאטא שלו ומדבר אליו כאילו היה סוס. ילדים צועקים לו שזה מטאטא ולא סוס, והוא מסביר שאם מפעילים את הדמיון, אפשר להאמין שזה סוס ולא מטאטא. אייל לוחש לי: "אמא, אני מאמין שזה סוס".
בפסח עברתי בקניון וראיתי מבצע של 1+1 על DVD-ים. ביניהם היה DVD של המחזמר. רכשתי בשמחה (את ה-DVD השני נתנו במתנה באחד מימי ההולדת הרבים בגן). ה-DVD הפך ללהיט בביתנו.
רגעי קסם בזכות ה-DVD:
א. אייל מסתחרר לו בבית ושר לו "פורימפו-פפה, פורימפו-פפה, אוי כמה שאני יפה…" (שיר החצרונית)
ב. שלושה ילדים (שניים בני 4 – אייל וחבר, ואחד בן שנתיים – האח של החבר) יושבים מרותקים מול המסך וצופים ב-"עוץ לי גוץ לי". כן, בטקסט של שלונסקי.
ג. שלושה דורות – אמא שלי, אני ואייל – יושבים וצופים ב"עוץ לי גוץ לי", ונהנים עד השמיים.
וגם בזכות ה-DVD, התחלתי פתאום לחשוב. יש משהו שמפריע לי במחזה הכל כך מקסים הזה. משהו שאני לא מבינה.
המלך כולא את בת הטוחן ומאיים כי אם לא תהפוך את הקש לזהב תוך לילה, אביה יושלך לכלא (כי שיקר למלך).
היא מצליחה (בעזרת האצלת סמכויות ויכולת הנעת אנשים – תעזבו את הפרטים הקטנים) לגרום לקש להפוך לזהב.
אבל המלך מכריח אותה לעשות זאת במשך לילה נוסף. ואחר כך במשך לילה נוסף.
ואז היא מתאהבת בו, מתחתנת איתו ועושה ילד. כן, עם אותו אדם שהתאהב בה בגלל שהיא יפה ובגלל יכולותיה הפיננסיות, לא חלילה בשל אישיותה.
זה לא קצת צורם?
ומצד שני, מה, שתשאיר לו את הזהב ותעזוב? תחזור להיות בת טוחן עלובה ועניה? זה הרי שלה! הזהב נוצר בזכותה. למה שלא תהנה ממנו? למה שלא תהיה מלכה?
לא פשוט, לא פשוט בכלל.
ואולי אני סתם מגזימה?
תקיעות ודחיינות ממלאות את עולמי בזמן האחרון. בדרך כלל אני אדם ביצועיסטי, שמריץ, מקדם ומתקתק, אבל יש כמה דברים שאני פשוט לא מצליחה להזיז קדימה.
הבית
עברנו דירה בסוף ספטמבר והבית עדיין לא מסודר לחלוטין. נעזרנו במעצבת שעשתה עבודה נפלאה, ובזכותה רוב הבית מעוצב ומאורגן, אבל לא הכל. המסדרון, למשל, מנוקד בארגזים, בניירות ובחפצים. גם חדר העבודה. עוד אין שלט לדלת. המטבח עוד לא מסודר ב-100%. אין מזוזות. את חדר המשחקים סידרתי רק בשבוע שעבר (לא היה לי נעים מאייל. אי אפשר היה ללכת בו על הרצפה, שלא לדבר על לשחק). צריך לעשות עבודות שפכטל, צביעה ואיטום בכל הדירה. אני צריכה לשלוח תמונות לפיתוח בשביל לתלות על הקירות.
אמנם לא כל המשימות הנזכרות למעלה הן שלי, אבל גם את שלי אני לא מצליחה בכלל לקדם. לפעמים שורה עליי המוזה ואני מצליחה לסדר קצת, אבל זה מעט מידי ובמרווחי זמן גדולים מידי.
למה אני כל כך תקועה עם הנושא הזה? הרי בסך הכל לא נשאר הרבה. אמנם אני מאוד עסוקה עם היום יום והשוטף, עבודה, ילדים, כביסה, בלוג, כלים, בישול וכו', אבל אפילו 15 דקות ביום היו במצטבר עושות שינוי גדול.
כשנסיים לסדר את הבית אנחנו מתכננים לערוך חנוכת בית ולהזמין את המשפחה. כנראה שמשם נובעת התקיעות שלי. אני חוששת. התגובות הפוטנציאליות לדירה מלחיצות אותי. הדירה יפה וגדולה, מסודרת ומרשימה, ואני גאה בנו שהצלחנו להגיע לדבר כזה בזכות עצמנו ובזכות העבודה הקשה שלנו. אמנם המשכנתא בשמיים, אבל אנחנו עומדים בה (מוותרים על דברים אחרים). אני לא בטוחה שכל מי שנזמין וכל מי שייבקר בה באמת יפרגן לנו ויחמיא. למעשה אני די בטוחה שיהיו כאלו שלא יפרגנו.
אין לי מגנים והגנות. לא נולדתי עם עור של פיל ולא הצלחתי לפתח כזה במרוצת השנים. חוסר פרגון ישפיע עליי בצורה לא טובה, ולא בא לי להיכנס לסחרור הרגשות הזה, שאני לא יודעת כיצד להימנע ממנו.
אז אולי אני לא מצליחה להתקדם עם סידור הדירה כי אני לא רוצה לסיים, לא רוצה לארח בה אנשים בצורה רשמית ולשמוע את ההערות והביקורת שלהם. לא רוצה להיפגע.
אולי.
הדיאטה
אני לא אוהבת את מה שאני רואה במראה. מעולם לא שקלתי ככה. אני רוצה לחזור בשלב ראשון לשקול כמו ששקלתי בתחילת ההריון עם יאיר, ואחר כך לרדת עוד כמה קילוגרמים למשקל שארגיש בו נוח. אני רוצה לחזור לבגדים הישנים שלי.
בתכל'ס, עשיתי זאת כבר בעבר. אני מכירה את השיטה והיא גם עובדת. הבעיה היא שאני לא מצליחה להתקדם. אני תקועה על אותו משקל כבר כמה שבועות (לפחות לא עליתי), כי אני נשברת כל פעם מחדש.
אוכל מתקשר אצלי לרגש ורגש מתקשר אצלי לאוכל. ברגע שמפציע בחיי משברון קטן, עננות נמוכה, הרגשה מחורבנת, חוסר פרגון או סתם עייפות מהמירוץ שהוא החיים, אני ישר חושבת על שוקולד, וכשמדובר בשוקולד – כשמתחילים בקוביה גומרים בחצי חפיסה.
לפעמים אני מצליחה לשלוט בזה ולפעמים אני נכנעת. לאחרונה התחלתי לתהות מה שורש העניין. אולי אני חוששת מלחזור להיות רזה וחתיכה? בעבר נתקלתי בלא מעט קנאה, צרות עין וחוסר פרגון בהקשר לירידה שלי במשקל. שוב לא רוצה להיפגע?
הבלוג
לאחרונה לא הצלחתי לעדכן את הבלוג הזה כמו שהייתי רוצה. יש לי הרבה על מה לכתוב אבל אני לא מסוגלת לכתוב את זה. לא מדובר בהיעדר מוזה. הראש שלי שופע רעיונות לפוסטים. למה אני לא מצליחה להעלות אותן על הדף (האינטרנטי)? חוששת מתגובות? חוששת מהיעדר התגובות? תוהה מה יוצא לי מזה? שוב לא רוצה להיפגע?
אני מקווה שלפחות עכשיו, כשהוצאתי את האמת החוצה, והיא מופיעה מול פרצופי כך שאוכל לקרוא אותה שחור על גבי לבן (#000 על גבי fff#), אולי אצליח לחולל שינוי אצלי.
אני לא מחובבי עונת החורף. אני אוהבת שמש, סנדלים ובגדים קצרים. השנה, לעומת זאת, בא לי דווקא שהחורף יימשך עוד קצת.
בחורף אפשר להסתיר את השומנים (הבטן…) מאחורי ז'קט מכופתר.
בימים גשומים הילדים לא יוצאים לחצר של הגן/צהרון, ולכן הבית שלי לא מתמלא בחול / שבלולים / מקלות / חרובים יבשים / אבנים מהכיסים של אייל.
בחורף המזגנים בעבודה לא מקפיאים אותי. הם סגורים ולכן מאוד נעים.
בחורף אוכלים מרקים. בקיץ חם מידי בשביל זה.
בחורף אפשר לאפות בכיף וכמה שיותר. בקיץ לא תמיד קל להתקרב לתנור.
בחורף המכונית לא הופכת לכבשן לוהט אחרי שתי דקות של חנייה בשמש.
בחורף אין חופש גדול.
אחרי 3 שבועות של שיכרון חושים, שוקולד וממתקים – 3 עוגות יום הולדת לאייל, שתי עוגות יום הולדת לבעלי, ופורים אחד (שהתחלק ל-100 אוזני המן ביתיים, עשרות כדורי אוראו על מקל ו-3 משלוחי מנות שקיבלנו), אני סוף סוף חוזרת לשגרה ולדיאטה שלי, ומתכננת שלפחות הסיבה הראשונה ברשימה לא תהיה valid כשהחום ממש יכה.
לסיום, סתם שיר שאני אוהבת:
אבל בשביל זה אני פה. גברים, גזרו ושמרו:
המשפט "את צודקת"
החלפת גליל נייר הטואלט כשהוא נגמר
בסוף הארוחה, לשים את הכלים בכיור ולשטוף אותם
להעביר "ויש" על השיש, ככה בין לבין
קיפול כביסה, כך שהבגדים נראים כמו על מדף בחנות, ולא כאילו לקחו אותם וקיווצ'צ'ו
ילדים רחוצים + פיג'מות + סיפור, ללא מעורבות שלך וללא בלגן (לזכות בעלי יאמר שהוא מעניק לי את המתנה הזו לא מעט. תלמדו)
מילים חמות על אמא שלך, אבל לא כשאת עצבנית עליה.
"הילד חולה? אין בעיה. אני אשאר איתו. את יכולה ללכת לעבודה בראש שקט".
להיות בבית לפני השעה 7 בערב.
"זה בסדר, אני אקום אליו, תמשיכי לישון" (עוד מתנה שבעלי מעניק לי רבות. האוזניים שלי מסננות בכי בלילה. לא שומעת. מין אפליקציה שכזו)
יש כמובן עוד, אבל צריך להתחיל מאיפשהו.
אם אתם ממש ממש רוצים לפנק ולצרף משהו קטן נוסף לאחת מהמתנות הנזכרות למעלה, כמובן שלא הייתי מתנגדת לקבל מתנה מאחת מהחנויות ב-Etsy (לחיצה על התמונה תוביל אתכם לחנות):
כל התמונות נלקחו מהחנויות המקושרות.
מחזיק מפתחות מכסף עם ציון תאריך חשוב. הכוונה ליום הנישואין כמובן, לאלו שלא הבינו. 69$ + 4.5$ משלוח לארץ
לגיקית שבי:
שרשרת לב ב-ASCII. חמוד. 15$ + 15$ משלוח (נסחפו פה קצת)
עגילים, כי עשיתי חורים באוזניים לא מזמן:
עגילים חמודים מכסף. 18$, והמשלוח חינם.
ואם כבר ציפורים, אני אוהבת סגול:
עגילי כסף ואבן אמטיסט, של דבורה שלפר, יוצרת ישראלית. 26$ + 3.5$ משלוח.
כי הלב ממריא אל על, גם אחרי 11 שנה:
עגילים בצורת כדור פורח. 15$ + 3.75$ משלוח.
וכמובן שהברכה היא הכי חשובה. גם הכרטיס.
אוהב אותך יותר מקשת בענן וחד-קרן. באנגלית זה נשמע יותר טוב. 4$ + 5$ משלוח.
תקנו, זה של שרונה ראובני המהממת. 3.5$ + 3.5$ משלוח.
אהבה ונשיקות לכל מי שקורא אותי! (למגיבים – מנה כפולה)
סיפרתי לחמי שדווקא יוצא לי לבשל די הרבה. הוא אמר: נו, אם את מבשלת סימן שיש לך זמן!
בלי להיכנס כרגע למה שהאמירה שלו גרמה לי להרגיש (לא all fuzzy and warm, זה בטוח),
הוא צודק.
יש לי זמן. 24 שעות בכל יום.
גם לכם יש זמן. לכולנו אותה כמות של זמן.
ומה אני עושה עם הזמן שלי?
לא ישנה מספיק, זה בטוח. אני ישנה בין 4 ל-6 שעות בלילה. זה ממש לא מספיק. (יאיר ישן כל הלילה, טפו טפו, אי אפשר להשתמש בילד בשביל לתרץ את זה)
כמעט ולא רואה טלוויזיה. יש תוכניות בודדות שאני מקליטה לעצמי ורואה ב-delay (לפעמים של כמה שעות, לפעמים של כמה ימים). אני לא זוכרת מתי סתם ישבתי וזיפזפתי. אני חיה עם זה מצוין.
עובדת במשרה מלאה. נוסעת ברכב. נמצאת עם הילדים. מבשלת. עושה כביסה (המון כביסה!). שוטפת כלים לפעמים (בתדירות נמוכה מידי). שוטפת ומסטרלזת בקבוקים (לאחרונה אני נותנת למדיח לעשות את זה). מכינה אוכל. אוכלת (יותר מידי?). כותבת בבלוגים שלי. גולשת באינטרנט הרבה (מידי?). קצת מסדרת. מורחת קרמים. לא ישנה מספיק. לחלוטין לא ישנה מספיק. לא עושה ספורט.
אוקיי, זה הזמן לפרויקט חדש:
א. לישון 7 שעות בלילה. לא יודעת עדיין איך עושים את זה, אבל צריך לנסות.
ב. ספורט. אני מתכוונת בכל ליבי להירשם לחוג התעמלות כבר שבועיים. ביום ראשון אני מתייצבת במקום ויהי מה!
בהצלחה לי.
