עפיפונים

יום הולדת 34

אני שמחה שחיכיתי כמעט חודש בשביל לכתוב פוסט יום הולדת. התחלתי לכתוב אותו כיום-יומיים אחרי תאריך יום הולדתי והוא יצא לי מאוד דיכאוני, כי הייתי די מבואסת, ובסוף העדפתי למחוק אותו. קראתי בבלוג של מישהי שהיא מעדיפה לפעמים שלא לתעד רגעים של דיכאון, כי היא לא רוצה שבסופו של דבר that will be her legacy. אני יכולה להבין את זה. אמנם זה קצת עצוב בעיניי שהיא לא מאפשרת לעצמה לפרוק גם בבלוג, גם בהקשר האישי וגם בהקשר הגלובלי יותר – לאפשר לאנשים אחרים להזדהות איתה. מצד שני, כמי שגדלה על ברכי הקונספט שהיומן שלנו זה מה שיישאר אחרינו, אני חושבת שהייתי מעדיפה לזכור והייתי מעדיפה להיזכר דווקא דרך הרגעים הטובים והשמחים.

Anyway, כשהייתי בת 30, אני חושבת, הייתי אצל נומרולוג שאמר לי שבגיל 34 אגיע לבגרות. מאז אני מנסה להבין מה זה אומר בדיוק, ולבדוק אם זה נכון. אם בגרות היא היכולת להעריך את עצמך כמו שאתה, ולהסתכל בעיניים פקוחות על חייך, אני מניחה שאני פחות או יותר שם. אני עוד עובדת על זה, כנראה (בכלל, לפעמים אני מרגישה שכל חיי הם a work at progress), אבל אין ספק שאני קרובה לזה יותר משהייתי אי פעם. לפעמים אני מדמיינת שהחיים הם כמו כד פורצלן שאני מרכיבה מחתיכות חתיכות, בכל פעם משבצת חתיכה אחרת שהייתה חסרה לי קודם. אני מרגישה שהשנה החתיכה ששיבצתי היא חתיכת החברות (friendship). במשך תקופה ארוכה, שהתחילה באמצע הדרך בין סיום התיכון לסיום התואר הראשון (כעתודאית, התקופות האלו היו עוקבות אחת לשנייה), לא היו לי חברות-בנות אלא רק ידידים-בנים. מאז נאבקתי לשינוי המצב, וכרגע אני מרגישה שאני כבר די זורמת באזור הזה. חברות-בנות זה נהדר.

השנה אני רוצה להתמקד בבריאות שלי (וזה כולל גם חזרה למשקל שפוי ונורמלי) ובמציאת הדרך שלי בחיים. כשהייתי בת 20 הייתי מאוד בטוחה לגבי העתיד ולגבי מה שאני רוצה להשיג. היום בגיל 34 אני כבר לא רוצה את מה שרציתי לעצמי אז. גם זה חלק מההתבגרות, אני מניחה.
יש כמובן עוד כל מיני תכניות, אבל זה העיקר :-)

כל שנה אני מחכה ומתכננת אותה, תודו שהיא הייתה חסרה לכם…. פינת הגיקית.

< גיקית >

אני מודה שהמספר 34 אינו מרגש אותי במיוחד. הוא מתחלק ב-17, שזה חביב. הוא מורכב משני מספרים עוקבים (שזה חביב), שסכומם 7, מכפלתם 12, וחיסור ביניהם הוא 1. כל אלו מספרים חביבים. Nothing really exciting. אני אומרת, גיל 36 – זה מספר.

</ גיקית >

שיחות על החיים עם יאיר #4

אני עדיין מופתעת כשאני שומעת את יאיר מדבר. הוא אוטוטו יהיה בן 3 וחצי, והוא כבר יודע טוב מאוד לבטא את מה שהוא רוצה, הוא עומד על שלו, דורש דרישות, מתלונן, מפטפט ומספר סיפורים, וזה עדיין מפתיע אותי. אולי בגלל שהוא מבחינתי בקטגוריית "הילד הקטן" עדיין, ואולי בגלל שהוא התחיל לדבר מאוחר יחסית (יחסית בכלל ויחסית לאייל בפרט). בכל פעם שהוא מוציא מפיו משפטים "של ילד גדול" הוא תופס אותי קצת לא מוכנה.

 

אבחנה
יאיר: שומעים באוזניים.
אני: נכון.
יאיר: אם רוצים לדעת מאיפה בא הרעש הזה, אז מסתכלים בעיניים.
אני: נכון. אתה כל כך חכם! ויודע כל כך הרבה דברים.
יאיר: אני גם גדול וארוך.

 

לוקח ת'זמן
אני רואה שיאיר התעורר משנת הצהריים של שישי
אני: יאירי! קמת?
יאיר: עוד לא.
< לאחר 5 דקות >
יאיר: עכשיו אני ער.

 

נכתב בדם

נרשמתי לקורס בן כמה מפגשים שמתקיים בשבועות האחרונים בימי חמישי בשעות אחר הצהריים עד הערב. בשעות האלה הילדים אצל ההורים שלי, ובעלי אמור לחזור הביתה מהעבודה בשעה יחסית סבירה ולקחת אותם. אני נוסעת ישר מהקורס לחוג זומבה וחוזרת הביתה אחרי 22:00 בלילה.

ביום חמישי שעבר הכל השתבש. מעין גראנד פינאלה לשבוע שהיה משובש כולו ומלא בדברים שלא הסתדרו. בעלי לא הצליח לצאת מהעבודה, ובסופו של דבר אמא שלי לקחה את הילדים בסביבות השעה שבע וחצי בערב אלינו הביתה. הילדים, שאוהבים מאוד אחד את השני ודואגים אחד לשני, היו במצב רוח פורק עול במיוחד, ועסקו במשחק האהוב עליהם של "ללכת מכות" (שבו הם מחטיפים אחד לשני, ואז כל אחד נורא נעלב שהשני הרביץ לו, ובסוף שניהם בוכים). בכניסה למעלית אייל דחף את יאיר (בכוונה או שלא בכוונה), יאיר נפל על מעקה המתכת שבתוך המעלית, ומאפו התחיל ליזול דם.
כמויות של דם.
אמא שלי, כמובן, נבהלה מאוד, וכשהמעלית הגיעה לקומה שלנו, מיהרה לפתוח את דלת הדירה ולרוץ עם יאיר לחדר האמבטיה. בדרך הורתה לאייל להכניס את התיקים לבית ולנעול את הדלת. בסופו של דבר זרימת הדם פסקה, אין נפיחות או נזק כלשהו, הילדים התרחצו והושמו במיטות.

אני, כאמור, בקורס. מידי פעם מקבלת דיווחים ב-what's up כגון "הילדים פורקים כל עול", "ירד ליאיר מלא דם", "הם לא רוצים ללכת להתרחץ", ואני נכנסת ללחץ. אני בורחת מהקורס בהזדמנות הראשונה, קצת לפני שהוא נגמר, ודוהרת הביתה. לחוג זומבה כבר לא אגיע היום.

בבית אני מוצאת סבתא אחת מותשת בחצי היסטריה חצי פוסט-טראומה וילדים ערניים. יאיר במצב רוח מרומם, מספר לי בהתלהבות שירד לו דם – "הרבה הרבה", בעוד עיניו בורקות ופרצופו מואר ומחייך. אייל שוכב במיטה, אדיש. אני מנסה לשכנע את אימא שלי שתלך הביתה כדי לנוח ולהירגע. היא מספרת לי את קורות אותו ערב שוב ושוב, בדגש על המעורבות של אייל ועל השיחה שניהלה איתו בעקבות זאת.

וגם אני הולכת לדבר עם אייל, ושואלת אותו אם ביקש סליחה מיאיר על מה שעשה. אייל אומר שכן, יאיר אומר שלא. אני מנסה לדבר עם אייל על מה שהוא עשה. חומה. הילד לא מקשיב ולא מתקשר איתי.

במצב הזה היו לי כמה אפשרויות. למשל, להתעקש מולו, לצעוק, להעניש, או לחילופין להיכנע ולעזוב את הנושא.
החלטתי לנסות משהו אחר הפעם. אולי בגלל ששלוש השעות של הסדנה ניקו לי קצת את הראש (וסוף סוף ביליתי בחברת מבוגרים ולא בחברת הילדים). אולי זה בגלל שתפקיד המבוגר הכועס וההיסטרי כבר נתפס. אולי תיאור הדם לא הלחיץ אותי, כי ליאיר נוזל דם מהאף מידי פעם בכל מקרה. אולי סתם נדלקה לי נורה מעל הראש.

ביקשתי מאייל שיתאר לי את הפרטים של מה שקרה – הם נכנסו עם סבתא למעלית, יאיר נפל וירד לו המון דם, ומה קרה אז…? ואייל תיאר בצורה דומה לסיפור שסיפרתי למעלה.

בטח מאוד נבהלת, אמרתי לו.

פתאום ראיתי איך כל קמטי הלחץ בפרצוף של הילד משתחררים. הוא הנהן והעיניים שלו התחילו להתמלא דמעות.

זה בטח היה מאוד מפחיד, אמרתי לו.

הילד נראה כאילו ירד ממנו משא של 50 קילו. והסכר נפתח. בוודאי שכל המקרה הפחיד אותו. הוא בכלל לא התכוון שזה יקרה. זה לא היה בכוונה. ואמנם הוא יודע שיאיר בסדר, אבל הוא לא מפסיק לדמיין מה היה יכול לקרות אילו, ואילו דברים נוראיים היו יכולים לקרות, וזה מאוד מפחיד ומעציב ומלחיץ  אותו, כך שחלק ממנו מעדיף בכלל להעמיד פנים שלא קרה כלום, וחלק ממנו משחזר שוב ושוב אילו דברים נוראיים יכולים לקרות.

חיבקתי את אייל. הרגעתי אותו שוב ושוב שיאיר בסדר ולא קרה כלום. הזמנתי את יאיר לבוא ולהתחבק איתנו חיבוק קבוצתי. נפרדתי מהם בנשיקת לילה טוב, והלכתי לסלון כדי להיות מרוצה מעצמי בשקט.

תכל'ס, אין לי מושג אם מה שעשיתי היה נכון מבחינה חינוכית או הורית. זה הרגיש נכון. אני חושבת שהושג אפקט חיובי יותר בשיטה הזו מאשר אם הייתי נוזפת. מצד שני, לפעמים נדמה לי שהיום אנחנו ההורים מצופים להכיל את הילדים שלנו עד להקיא, גם אם הם מתנהגים בצורה קשה, ואני תוהה מה בדיוק הם לומדים ומבינים מזה על דרך ההתנהגות הכן נכונה, והאם זה בכלל מעודד אותם להתנהג בצורה הנכונה. מי יודע? יש לזה תשובה אבסולוטית?

מה דעתכם?