עפיפונים

אחר הצהריים חמוד (בתמונות אינסטגרם)

אתמול היה לנו אחר הצהריים ממש נחמד. מאז שהתחיל הקיץ, גם אני וגם הילדים מאוד מאוד עייפים אחרי הצהריים, ואני מניחה שזה בגלל החום. הילדים רובצים עם חמודי החתול על הפופים שלהם ונחים במשך לפחות שעה, עד שהם מצליחים להרים את עצמם לעיסוקיהם…
אתמול נקבעה לי שיחת הורים בגן של יאיר, כך שלו"ז אחר הצהריים שלנו היה הפעם שונה.
בזמן שאני והגננת משוחחות, הילדים השתעשעו עם בלונים שקיבלו מאחת הסייעות. זה תמיד משעשע אותי לגלות איך הדברים הכי קטנים ופשוטים הם אלו שגורמים לאושר כל כך גדול.
רוח קלילה שנשבה גרמה לבלונים לעוף מעט הצידה באוויר בכל זריקה שלהם למעלה, למצהלות הילדים.

בדרך הביתה יאיר דרש שנכין היום עוגיות, ובצורת פיל. הבריזה הקלילה בגן של יאיר, והישיבה הרגועה שם בצל, הצליחה להשיב את נפשי ונתנה לי אנרגיות. הכנתי בצק  (עוגיות ג'ינג'ר), רידדתי, הלכתי להביא את חותכן הפיל, וכשחזרתי גיליתי את הדבר הבא… אני קוראת לזה: "חותם של חתול על מדיית בצק עוגיות".

קרצתי פילים, יצרתי עיניים ופה מסוכריות לקישוט עוגות, ואפיתי.

בעלי התחיל ללמד את אייל את משחק השחמט. אחרי שכל אחד מהילדים זלל שני פילים, אייל החליט שהוא רוצה להעביר הלאה את הידע ליאיר, ונתן לו שיעור שחמט פרטי.

ארוחת ערב של טוסטים עם גבינה צהובה וקטשופ, מקלחת, סיפור (הספר החמוד "עכבר הספרייה"), ושיחה מתוקה עם אייל על קורותיו בגן ובצהרון, וכמה כיף זה יהיה כשילמד בכיתה א' לקרוא, ויוכל לראות סרטים באנגלית עם תרגום. לילה טוב…. הולכים לישון.

ושוב נצאה אל הדרך…

רשומת התגובה לא בכל מחיר, על נשים שעוזבות את שוק העבודה, זוכה להדים רבים ואני שמחה מאוד על כך. אשמח אם תקראו ותפיצו אם עדיין לא עשיתם זאת.

ולנושא אחר, המעסיק אותי בימים אלו – המשקל שלי. נראה כי נפלתי לדפוס שבו ביום ראשון אני מתחילה דיאטה, שורדת יומיים במקרה הטוב, מרימה ידיים, עוברים כמה שבועות שבהם אני מעלה עוד במשקל, ושוב מחליטה להתחיל דיאטה, וכך הלאה. בסופו של דבר אני מוצאת את עצמי עכשיו שוקלת יותר מאשר ביום הלידה של יאיר.
בין מטלות החיים, נושא המשקל שלי הוא באמת אחד הנושאים שיש לי הכי פחות זמן פנוי, מוטיבציה וכוח לעשות איתם משהו.  יש לי גנים של נטייה להשמנה (זו אמת – עשיתי בדיקה גנטית וזו היתה אחת האבחנות), הרגלי אכילה קלוקלים ביותר, נטייה חזקה מאוד לאכילה רגשית, וחיבה לממתקים. כל זאת בשילוב של חוסר עמוק ועצום בכוח ואנרגיות, לא תורמים למצב.

הבעיה היא שעכשיו אני לא יכולה להתעלם מהמצב יותר. אני חושדת שהמשקל מתחיל להשפיע עליי לרעה, מעבר לכך שקשה לי להסתכל על עצמי במראה או בצילומים, ולכך שאין לי מה ללבוש כי כלום לא עולה עליי. אני מרגישה שאני מתעייפת הרבה יותר בקלות, שקשה לי לצלוח את חיי היומיום – גם בגלל המאמץ של לסחוב 30 ק"ג עודפים על גופי, שלא בא לי לצאת מהבית כי כל סאגת ההתלבשות נורא מעיקה, שאני נמנעת מללבוש שמלות שאני כל כך אוהבת כי הירכיים משתפשפות לי אחת בשנייה.

חברה התחילה ללכת לשומרי משקל ואני החלטתי להצטרף אליה.

זו הפעם השלישית שלי בשומרי משקל. הפעם האחרונה הייתה לפני 5 שנים, אחרי הלידה של אייל. רזיתי 18 ק"ג במהירות יחסית, הגעתי לחברות כבוד, והייתי רזה – מידה 36.
אחרי שנתיים נכנסתי להריון עם יאיר ומאז הלידה אני נאבקת.
אז למה נתתי לעצמי להגיע לעודף המשקל הנוכחי? למה לא חזרתי לקבוצה הרבה קודם?
אני חושבת שיש לכך כמה סיבות.
סיבה ראשונה, ואולי מרכזית – הרגשתי כמו כישלון. ניסיתי לרזות לבד, כי חזרה לקבוצה הייתה כמו הודאה – נכשלתי. השמנתי בחזרה. עכשיו אני מקבלת את העובדה שזו מחשבה טיפשית, שלהודות בחולשה זה דווקא חוזק, ושאני לא יכולה לעשות את זה לבדי. אני צריכה עזרה, ואין בכך שום דבר רע.
סיבה שנייה – בבוקר אני בעבודה, ואחר הצהריים אני עם הילדים. לא רציתי ללכת לקבוצה עם הילדים. אני הולכת אתם לקניות, לסידורים ולרופא (שלי) לפעמים, אבל לגבי הקבוצה (ורופא נשים), הרגשתי שאני צריכה לשים גבול. הפתרון בא ממקום לא צפוי – פתחו קבוצה במקום העבודה שלי. הסיבה הזו לא רלוונטית יותר.
סיבה שלישית – ההתעסקות. אני מרגישה כל כך עמוסה, כל כך מלאה במטלות ומשימות עד כדי חנק, כל כך חסרת כוחות ואנרגיה, שלהוסיף עוד מטלה לרשימה הרגיש לי הרבה יותר מידי.  מצד שני, אני מבינה שירידה במשקל ותחושת השליטה שבעקבותיה דווקא יעזרו לי להרגיש יותר חזקה.

אז זהו. אני יוצאת למסע, משתדלת להנמיך ציפיות, מבינה שזו דרך ארוכה ושזה ייקח זמן, מקבלת את התסכול מהמצב הנוכחי, אבל מזכירה לעצמי להסתכל רחוק רחוק קדימה. מה שהיה, היה. הולך להיות טוב יותר.

 

לא בכל מחיר

טלי חרותי סובר כתבה באפריל ב-The Marker על תופעה נשית חדשה  – נשים מוצלחות ומשכילות בנות 30 פלוס עוזבות את שוק העבודה וחוזרות הביתה, להיות אימא במשרה מלאה. בכך, מזהירה פרופ' דליה מור המרואיינת בכתבה, הן גורמות נזק לא רק לעצמן ולקריירה העתידית שלהן, אלא גם מדירות את רגלי בעליהן מהמשימות הביתיות ואינן נותנות לו לקחת חלק בהן!

קראתי את הכתבה ולא ידעתי אם לנחור בבוז, לגחך, או לנפץ את המסך מרוב כעס. מדוע זה מפתיע שנשים בנות 30 פלוס בוחרות לעזוב את שוק העבודה ולעשות לעצמן ולביתן? מה בדיוק מחכה להן שם בשוק העבודה הזה? נשים בעלות שני תארים, שנות ניסיון רבות, משקיעניות, תקתקניות, שנאלצות לקום כל יום בחמש וחצי או שש בבוקר, על מנת שהנסיעה לתל אביב תיקח רק חצי שעה ולא שעה וחצי, על מנת שיוכלו לצאת בשלוש וחצי או ארבע כי גם הנסיעה חזרה הביתה היא פשוט פקק אחד גדול, שנמדדות לפי מספר השעות שהן פיזית במשרד ולא לפי התפוקה שלהן (רמז – מס' השעות אף פעם לא מספיק), שנותנות את נשמתן, אך גברים יקודמו על פניהם או יקבלו את הפרויקטים ה"שווים" יותר, כי הם תמיד יוכלו להיות "שם" פיזית (למרות הקדמה, בשוק העבודה עדיין לא מאמינים בעבודה מרחוק), שפעם או פעמיים בשבוע עושות "יום ארוך" של 12 או 14 שעות (במקום 9) כדי להשלים שעות.

וכל זה בלי אתגרי העבודה עצמה, האחריות, הדרישות מהבוסים, ההתמודדות עם כפיפים וקולגות.

אכן, ממש גן עדן שלא ברור כיצד אותן נשים בוחרות לוותר עליו!!

ואז, יום אחד, הן פשוט לא יכולות יותר. רוצות את השקט שלהן, את החיים הפשוטים. לקום בבוקר ולשתות קפה בנחת בבית, ולא תחת ניאוני המשרד. לנשום. להפסיק את הלחץ והמירוץ הבלתי פוסק הזה. ל ח י ו ת.

אבל גם אז הן לא בסדר. הן לא מאפשרות לבעל לקחת חלק בעינייני הבית. וכשכן ירצו לחזור לעבוד, כבר אף אחד לא ירצה אותן.

הן לא בסדר, הבנתם? לא החברה הישראלית שמעודדת ילודה אבל לא חיים שפויים, שדורשת 9 שעות עבודה (כאשר מחקרים הוכיחו שיום עבודה של מעל 8 שעות פוגע בבריאות), שבה נסיעה של שעה וחצי מאזור השרון או השפלה לתל אביב בבוקר ואחה"צ היא שגרה, שכובלת את הגברים למשרד במקום לשלוח אותם בשעה שפויה הביתה, שבה שעות חשובות יותר מתפוקה, שבה יש אפלייה על פי גיל ומין. אנחנו אשמות, על כך שהגוף והנפש קורסים, על כך שאנחנו לא מסוגלות יותר לסבול בשביל שההון והשלטון יתעשרו על גבנו. על כך שאנחנו רוצות חיים שפויים.

אם יש משהו שמעצבן אותי כל כך, אלו אותן נשים כביכול-פמיניסטיות, שבמסגרת תוארן האקדמאי או תפקידן הציבורי מרשות לעצמן להטיף לנשים אחרות עד כמה הן לא בסדר. מדוע את לא מטיפה לשיפור תנאי ההעסקה בחברה הישראלית? קידום שיטות עבודה אלטרנטיביות שאינן דורשות נוכחות במשרד? צמצום שעות העבודה הארוכות? שיפור נושא התחבורה? צמצום כמות החופשות של מוסדות החינוך? יצירת מקומות עבודה בכל אזורי הארץ ובכל התעשיות?
חלילה, הרי להטיף לקבוצה של נשים אינטליגנטיות ומשכילות בדיוק כמוך, שבחרו אחרת, כי הן לא מסוגלות ולא רוצות לשלם את המחיר הכבד, זה כל כך הרבה הרבה יותר פשוט.

יאיר בן שלוש

מאיפה מתחילים? נראה כאילו רק מצמצתי, ופתאום עברו להן כבר 3 שנים מאז הלידה של יאיר. "פוצה" המתוק, כפי שאנחנו קוראים לו (יום אחד הוא יכעס עליי מאוד על חשיפת הכינוי הזה בפומבי, אני כבר מתארת לעצמי), נהיה ממש ילד גדול, ונראה כאילו הכל קרה פתאום, בהפתעה.
זו כנראה השיטה שלו. גם כשהיה תינוק. פתאום התחיל לזחול. פתאום התחיל לעמוד. פתאום התחיל ללכת. ועכשיו – פתאום התחיל לדבר שוטף. עבר מהגייה של מספר מילים ומלמולים לדיבור שוטף (קולח! כמו נהר! שטף בלתי פוסק!) של משפטים. עכשיו אנחנו מחכים שגם פתאום ייגמל מחיתולים…

החיוך הרחב, הצחוק המתגלגל, המבט הממזרי בעיניים הכחולות, העליצות שמובנת אצלו באופן כל כך טבעי ולא מתאמץ, האור שקורן ממנו… הוא irresistable. הוא לא הולך, הוא רוקד או מדלג או מקפץ. הוא לא נכנס למקומות, הוא פורץ אליהם עם משב רוח של נצנוצים. הוא מסובב ראשים, מושך מבטים. "של מי הילד הזה? איך משיגים כזה?" – שאלו אותי אנשים זרים בבדיחות הדעת לא פעם ולא פעמיים (התשובה שאני תמיד נותנת – "הוא הגיע מהבטן שלי והוא לא למכירה"). אני מוצאת את עצמי לפעמים מביטה בו ומנסה להבין – איך יוצרים כזו הילה? כזה קסם? כשאני אתו אני מרגישה שהקסם שלו נדבק גם בי קצת, ואני הופכת לפחות אפורה ודהויה ויותר צבעונית ומנצנצת.

גם השנה החלטתי לרכז רשימה של 10 דברים על יאיר (אתם מוזמנים לקרוא את הרשימות של גיל שנה ושל גיל שנתיים). אם הזמן עובר כל כך מהר, לפחות אנסה להקפיא אותו לרגע בבלוג.

1. יאיר אוהב מאוד את חמודי, החתול החדש שלנו, שרשמית שייך לאייל. באופן כללי הוא מעדיף חתולים על כלבים, לדעתי בגלל שהם קטנים יותר וגם לא נובחים (ליאיר יש שמיעה רגישה ונביחות של כלבים הרבה פעמים "מקפיצות" אותו). בתקופה הראשונה אחרי שאימצנו את חמודי, יאיר היה דורש "הביתה לחמודי" כשהייתי לוקחת אותו מהגן. גם היום, כל כניסה הביתה מלווה בדהרה לעבר חמודי, ליטופים וחיבוקים. פעם אחת גם שמענו אותו מספר לחמודי על משהו שקרה לו.

2. רכבות. הוא מאוד אוהב רכבות. כשנסעתי איתו בנתיבי איילון הוא ממש התרגש לראות את כל הרכבות שחלפו על פנינו. הוא עדיין זוכר איך נסע עם בעלי ברכבת לפני שנה.

3. דינוזאורים, אבירים, חרבות, רובים… כן כן.

4. הוא התחיל להרכיב פאזלים, כשהוא מעדיף בעיקר פאזלי רצפה. זה כיף גדול לראות אותו עוסק במלאכה – הוא מרוכז מאוד, ממיין את החלקים, משווה לתמונה שעל האריזה, מדבר לעצמו ("זה לא מתאים!", "הא, מצאתי!")…

5. הוא גם אוהב לשחק במשחקי דמיון ולהמציא לעצמו סיפורים.

6. הוא לא אכלן גדול, ומעדיף מלוחים על פני מתוקים. חובב אקטימל, יוגורט לשתייה ("משקה בוקר"), מיץ, עוגיות, ונאצ'וס/דוריטוס. גם אלו החריפים.  הוא אוהב להכין איתי עוגות, אבל לא אוכל אותן, ועד כמה שזה נשמע מוזר – הוא לא אוהב עוגות שוקולד. לאירועים אני תמיד מכינה לו עוגת בננות או תפוזים או גזר.

7. כשהוא בא איתי לקחת את אייל מהגן, הוא תמיד מקפיד לחבק את אייל. בשאר הזמן שהם ביחד הוא בדרך כלל דווקא חובט בו ללא הפסקה.

8. הוא קלט את מספר הקומה שבה אנחנו גרים, ומראה לי את המספר הזה בכל מקום (עיתונים, שלטים וכו').

9. ה"שמיכי" שלו הוא עכבר פרווה מאיקאה, העונה לשם "במבי" (וביחד עם המוצץ, מהווה חצי מ-"כוח צצי במבי"). מדובר באותו "עכברי" מהפוסט של גיל שנתיים. לא מזמן במבי נעלם, ובעלי המציא סיפור על כך שבמבי הלך לטייל (ונסע באוטובוס ועשה עוד כל מיני דברים), עד שהצלחנו למצוא אותו (זה לקח כמה ימים).

10. עם כל זה שהוא נראה כמו מלאך קטן, לבנבן ומתוק, הוא ילד עקשן שיודע טוב מאוד מה הוא רוצה, ולא יהסס להקים מבוגרים מרבצם, למשוך אותם בידם או להוליכם לעבר המטרה… כמו שאימא שלי אומרת: "הקטנצ'יק הזה לא פראייר".

יאירי שלי… אוהבת אותך עד הירח ובחזרה בחזקת מיליון. נשיקות וחיבוקים מאימא, לעוד הרבה הרבה שנים ארוכות, טובות ומנצנצות.

יאיר בן 3 – מסיבת גלידה

אחרי שבשנה שעברה ערכנו ליאיר מסיבת בריכה ליום הולדתו השני, החלטתי להמשיך בקונספט הקיצי גם השנה, והפעם בחרתי לערוך מסיבת גלידה, מאכל שאהוב מאוד על יאיר ואייל, וגם עליי :-)
הצבעים שבחרתי לעיצוב המסיבה הם צבעי ורוד-ירוק-חום, שמזכירים לי את טעמי הגלידה תות (הטעם האהוב על יאיר) – פיסטוק – שוקולד.

הזמנו למסיבה חברים וקרובי משפחה עם ילדים בגילאים הקרובים לגיל של יאיר. ברוח הנושא ופלטת הצבעים, עיצבתי את ההזמנה למסיבה, שנשלחה במייל ואף הועלתה לאירוע בפייסבוק.

בחודשים שלפני המסיבה, ליקטתי השראה ברחבי הרשת, ושמרתי את כל הלינקים בלוח פינטרסט שהקמתי במיוחד עבור האירוע – ice cream inspired party.

החלטתי שאין טעם לערוך יום הולדת עם הפעלה ארוכה ומובנת, כמו במסיבות שערכתי לאייל (אבירים, דינוזאורים), כי יאיר עוד קטן בשביל זה. במקום זה הכנתי 3 הפעלות שונות (שבמהלך המסיבה צומצמו ל-2 הפעלות), ומי שרצה השתתף. זו הייתה החלטה טובה, כי במהלך המסיבה התברר לי, שרוב הילדים פשוט מעדיפים להתחפש בעזרת אביזרים מארגז התחפושות שלנו, ולשחק עצמאית אחד עם השני בשלל משחקי דמיון (אבירים ונסיכות, למשל), וכל דבר אחר סתם הפריע להם ליהנות אחד עם השני… הם גם מאוד התעניינו בסט השחמט הגדול שלנו ורצו ללמוד איך משחקים.
כפי שאמרה לי אחת החברות – כשיש חדר משחקים אטרקטיבי, כנראה שלא צריך יותר מזה.

במסיבה נכחו 16 ילדים, בגילאים בין שנתיים ל-8 (אני לא מחשיבה את 2 התינוקות המתוקים שנכחו גם :-) ).

קודם כל, הושבתי את כל הילדים על המחצלת, שאלתי אותם באיזו עונה אנחנו, מה אוכלים בקיץ, וביקשתי מכל אחד לספר על טעם הגלידה האהוב עליו (הרוב אוהבים שוקולד, וניל ותות).

הפעלה ראשונה: משחק הזיכרון של גביעי גלידה
כהשראה ממשחק זיכרון עם קלפים בצורת ארטיקים, שמצאתי בבלוג  eat drink chic, הכנתי בצורה דומה משחק זיכרון עם קלפים בצורת גביעי גלידה. עיצבתי את התמונות במחשב, ובעלי גזר , הדביק והכין את הקלפים. בסופו של דבר, המשחק הזה מתאים לילדים קצת יותר גדולים מגיל 3, לדעתי. גם כמות הקלפים שהכנתי (20 זוגות) הייתה גדולה מידי בדיעבד.

הפעלה שנייה: פעילות יצירה – עיטור וקישוט גביעי גלידה מקלקר
בהפעלה הזו כמעט כל הילדים השתתפו, ונהנו מאוד לצבוע ולהדביק.
יצרתי גביעי גלידה מחרוטי קלקר וכדורי קלקר שהשחלתי על שיפוד. סידרתי שולחן יצירה עם מדבקות, צבעי טוליפ וצבעי גואש. הילדים צבעו ועיטרו את גביעי הגלידה שלהם. כל ילד צולם עם היצירה שלו, ובסוף "תקע" את הגביע שלו באחת האדניות לייבוש. הילדים מאוד אהבו את ההפעלה הזו.

בנוסף לכך, הכנתי לילדים מדבקות טאטו בצורת גביעי גלידה וכדורי גלידה בכל מיני צבעים, שהדפסתי על נייר טאטו מיוחד שקניתי ב-ebay. הכוונה הייתה שכל ילד יבחר גביע וכדורי גלידה לפי רצונו, ואני אדביק על הילדים את מדבקות הטאטו. אחרי היצירה רוב הילדים רצו לאכול או לשחק עם התחפושות, והייתה גם רוח שהעיפה לי את המדבקות, אז ויתרתי על ההפעלה הזו.

מדבקות הטאטו שעיצבתי

העיצוב של המסיבה היה, כאמור, בצבעי ירוק-ורוד-חום. קישטנו את המרפסת עם בלונים. לצערי לא מצאתי בלונים חומים.

שולחן הכיבוד עוצב בצבעי המסיבה: סכו"ם ירקרק, צלחות ורודות וירוקות, מפיות ירוקות, כוסות ורודות. מפת השולחן והמגשים היו בצבעי לבן / שקוף / בז', כדי שלא להאפיל על הירוק והוורוד.
הגשנו חטיפים מלוחים (במבה, דוריטוס, בייגלה), מרשמלו, סוכריות גומי ורודות, בורקסים מבצק פילו במילוי גבינה, כדורי פירות בגביעי גלידה, וקאפקייקס שוקולד עם ציפוי ורוד-ירוק. לצהריים הגשנו צ'יפס בתנור ונקניקיות.
כקינוח הקמנו דוכן יוגורט "עשה זאת בעצמך" (DIY) עם בופה של תוספות שונות. כל אחד הרכיב לו את מנת היוגורט האישית שלו, עם התוספות החביבות עליו.

כל הפרטים בפוסט על יום ההולדת בבלוג הבישול שלי, "פשוט מבשלת".

עוגת יום ההולדת הייתה בצורת גביע גלידה, ובצבעי המסיבה.

 

הייתה מסיבה צבעונית וכיפית :-) יום הולדת שמח ליאיר המתוק שלי!!

חברתי מירב נשאה בתפקיד "צלמת הבית" ורוב הצילומים כאן הם שלה. תודה מותק על העזרה!!