עפיפונים

מה אני עושה במקום ללמוד?

כשאין לי מטלות ללימודים, הכיור עולה על גדותיו, השיש מנוקד בכלים מלוכלכים, הסלון מבולגן, יש הררי כביסה שצריך לקפל על הספה, הררי כביסה מלוכלכת במכונת הכביסה, והשליח הנחמד של הפיצה כבר מכיר אותנו באופן אישי.
אבל כשיש לי דברים לעשות, מאמרים לקרוא, תרגילים להגיש, מבחנים ללמוד אליהם?
הכיור נקי, כל הכביסה מקופלת, כל הכלים שטופים יפה יפה, הסלון מסודר והמקרר מלא באוכל מבושל בקופסאות מסודרות.
אני שונאת לעשות את עבודות הבית, אבל כשיש מטלות מעצבנות אחרות, הן "פתאום" הופכות ל-*כל כך* חשובות. פיקוח נפש ממש!
עוד כמה חודשים אסיים את התואר השני שלי, ומה יהיה אז על הבית?
שנת לימודים מוצלחת ומהנה לכולם 🙂
(ולמרות כל מה שנאמר למעלה, אני באמת נהנית מהתואר)

ריקודי בטן

אני מסיימת היום את השבוע הראשון של החודש השישי. הבטן פתאום גדלה לה והתעגלה, ואני מרגישה "רשמית" שאני בהריון. גם ג'וניור פתאום התעורר לו, ובמקום התנועות המפרפרות שהרגשתי בשבועות האחרונים, הוא התחיל לבעוט ולרקוד לי בבטן.
בדרך כלל אני עוסקת בעניניי בשקט, כשפתאום משהו קופץ לי בבטן ומקפיץ אותי. ואז שוב. ועוד פעם. אני מתחילה לצחוק צחוק גדול, והוא ממשיך לרקוד לו שם לצלילי צחוקי.
לפעמים הוא משחק איתי מחבואים, בועט בעיטה אחת, ומפסיק. כשאני מתייאשת מלחכות לבעיטה הבאה, וחוזרת לעסוק בעניניי, הוא בועט שוב במקום אחר. וכך הלאה, ואני מתחילה לצחוק.
ולפעמים, אני סתם יושבת ורואה טלוויזיה, והבטן מרקדת לה מתחת לחולצה. איך אפשר לא לצחוק?
כך נראה השובב הקטן לפני שבוע וחצי:

הרי החדשות ועיקרן תחילה

לא מבינה את המחלה הזו.
ערב נחמד, בריזה קלה מכיוון השדות, מגיעה השעה שמונה ו…. בואו נפתח טלויזיה ונהרוס לעצמנו את הערב עם החדשות! הרי הערב לא יהיה שלם מבלי לשמוע על ילדה בת שלוש שנפלה מקומה חמישית ומתה, על רצח נוסף של אשה בידי בעלה, על התרעות להתקפת מחבלים (בקולו הלחוץ, המעצבן והחרדתי של רוני דניאל), על קאסמים שמשוגרים לשדרות ואוטוטו יגיעו לכפר סבא, ומחר, הו מחר, יהיה חם מהרגיל לעונה.
אותו דבר בבוקר – הרי למה להתחיל את הבוקר בשקט עם מוזיקה נעימה. לא! את הבוקר שלנו חייבים להתחיל עם הרשות הפלסטינית, אבו מאזן והגזירות החדשות של האוצר.
תגידו לי, אתם השתגעתם?
אני לא רואה חדשות בטלויזיה, ולא שומעת חדשות ברדיו. אם ממש ממש מוכרחים, אז אני מוכנה להתפשר על חדשות ערוץ 10 (משום מה, לכתבים שלהם יש קול הרבה יותר נעים) בסאונד מאוד מאוד חלש.
אני קוראת חדשות בעיתון, ובעיתון בלבד. איכשהו, מנת האקטואליה היומית היא הרבה יותר קלה לעיכול כשהיא כתובה. בעיתון גם הרבה יותר קל להתמודד עם הסנסציות הזולות והמניפולציות שמנסים להפעיל עלינו, הצרכנים התמימים.
ועוד רוצים להפעיל ערוץ אקטואליה ייעודי. אוכלוסיית המזוכיסטים הרבה יותר גדולה ממה שחשבתי, כנראה.

הבטן הציבורית

כבר התרגלתי לכך שכולם שואלים אותי כל הזמן איך אני מרגישה, ואם הכל בסדר, כאילו אני חולה במשהו, חס וחלילה.
עדיין לא התרגלתי לכך שהבטן שלי הפכה להיות אובייקט ציבורי, ויש אנשים ששוכחים שמאחורי הבטן עומדת לה אישה, שהיא גם בן אדם, שהוא במקרה בהריון.
נמאס לי ששואלים אותי "הכל תקין איתו?", כאילו אני עושה משהו לא בסדר.
נמאס לי שלפני שמסתכלים לי בעיניים, מסתכלים לי על הבטן (או במקרה היותר גרוע – על הציצים).
נמאס לי שאומרים לי לאכול עוד, כי עכשיו אני אוכלת בשביל שניים.
נמאס לי שמזהירים אותי שלא אגזים עם האוכל, כדי שלא אעלה יותר מידי.
נמאס לי שמעירים לי הערות על גודל הבטן.
נמאס לי ששואלים אותי אם אלה בגדי הריון. אני שואלת אתכם איזו מידה אתם לובשים?
ודרך אגב, "נו, מה שלומך? משמינה?" היא לא דרך להתחיל שיחה.
מתעניינים בי ובהריוני? יש לי מיליוני חוויות לספר. אף אחת מהן לא קשורה לבטן שלי.

סליחה!

לפני יום כיפור, אני רוצה לבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו בשוגג. לא התכוונתי.
וסליחה שאני לא כותבת בתדירות מספיק גבוהה בבלוג.

יום נישואין

כרגיל, אני עושה תוכניות לכתוב בבלוג על משהו חשוב, ואחר כך שוכחת מזה לגמרי.
אבל הפעם דווקא חשוב לי להגיד כמה דברים על ימי נישואין בכלל, ועל הדרך לחגוג אותם בפרט, אז למרות שחגגנו את יום נישואינו השלישי כבר לפני 10 ימים, עדיין חשוב לי להזכיר את הנושא.
יש מיתוס על כך שגברים שוכחים את ימי הנישואין שלהם, והנשים הפגועות מזכירות להם. יש מיתוס על כך שבימי נישואין, הבעל צריך לפנק את האישה בתכשיט, בפרחים או במתנה אחרת.
ואני שואלת – האם יום הנישואים הוא חגיגה של האשה בלבד?
הרי התחתנו אחד עם השני. הוא-איתי, ואני-איתו. האחריות על החגיגות – כמו האחריות על החיים המשותפים – היא משותפת!
לכן, את יום הנישואים שלנו אנחנו חוגגים בצורה שונה מהמיתוסים (ההוליוודיים?).
אנחנו מתכננים פעילות זוגית כלשהי (מסעדה, סרט, טיול, נופש) – ביחד.
אנחנו מחליפים מתנות – כשכל מתנה מיועדת לשנינו ביחד, ולא רק לצד השני. עלות המתנה מוגבלת בסכום, כי היא אמורה להיות סימלית. החלק החשוב פה הוא ה"ביחד", לא המתנה עצמה.
ואז – שנינו נהנים, מבלים ביחד, והקשר מתחזק.
תחשבו על זה.

חטא ההיבריס

אין לי דרך אחרת להסביר את זה. זה חייב להיות זה.
אני מאמינה בחטא ההיבריס, אותו חטא עליו למדנו בשיעורי ספרות, כשדיברנו על המחזה "אנטיגונה". אני מאמינה שברגע שמרימים את האף (או מגביהים את הלב), מקבלים עונש משמים ומשלמים על זה.
מאז שאני בהריון אני מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי ועם גופי. יש לי הריון סקסי, אני זוהרת, ובחודש חמישי הבטן לא גדולה יחסית, מה שלא מפריע לי להיות אובססיבית לחלוטין לגבי המראה שלי. כל מחמאה בנוסח "זאת לא נראית בטן של חודש חמישי", או "בכלל לא גדלת, נשארת קטנה" שולחת אותי ישירות לרקיע השביעי (השביעי? העשירי!), בעוד כל שימוש במילים "תופחת", "משמינה", "גדלה" וכו' מוריד אותי ביגון שאולה.
בקיצור, אני מסתובבת לי מבסוטה לחלוטין מעצמי ומאיך שאני נראית. כל כך מבסוטה, שאני מפיקה ברכת שנה טובה עם צילום קלוז-אפ עצבני של הבטן שלי, בעודי מחזיקה רימון (שנת פיריון וכו'), ומרוצה לחלוטין מהתמונה האמנותית והמגניבה שצילמתי (אפשר לראות אותה בפוטולוג שלי, החיים בתמונות). אני שולחת את התמונה לכל מכריי עם ברכת שנה טובה ממני ומבעלי.
אני מספיקה להיות מרוצה יומיים בדיוק, אך העונש – והתגובות – לא מאחרים לבוא.
"רחלי נראית כאילו היא בחודש 12!", מודיעה חמותי לבעלי (טאקט אף פעם לא היה הצד החזק שלה), בעוד הוא מנסה להסביר כי בגלל הצילום מקרוב, הבטן נראית הרבה יותר גדולה ממה שהיא באמת.
כשבת הדודה שלו מתקשרת אליו ושואלת באיזה חודש אני, כי הבטן כבר ממש גדולה, אני מאיימת שאוטוטו אני שולחת תמונה עדכנית שלי לכל מכרנו, שידעו את הסטטוס האמיתי.
כשאשתו של דוד שלי מתקשרת לאמא שלי להגיד שנה טובה, ושהבטן שלי נראית כאילו אני בתשיעי, כבר בא לי לבכות.
אז אני מתנצלת. חטאתי, פשעתי, גבה ליבי. אפשר להפסיק עם זה. הבנתי את הפואנטה. יותר לא אשוויץ בהריון המקסים שלי.
לפחות לא בשבוע הקרוב.