בואו נגיד שאני מתכתבת עם מישהי באימייל. אנחנו מחליפות כמה מיילים בסבבה, ואז מגיע הרגע שבו אני מחליטה לשפוך קצת את הלב. אני כותבת מייל בגוון קצת יותר אישי, הכולל נתח לא קטן מליבי. האצבע (הוירטואלית) על ה-send קצת רועדת, ובסוף מחליטה ללחוץ. המייל נשלח, ואני מחכה לתשובה.
ומחכה.
עובר יום ועוד יום ואני מחכה.
אין תשובה. כלום. נאדה. nothing. זילץ'. NULL.
ואז אני מתחילה להתעצבן. כאילו, מה קרה? ברגע שיחסי האימייל עלו שלב, הצד השני הפכה ללא בנויה/פנויה לקשר? תודה רבה באמת. מה זה אמור ללמד אותי? שאין טעם להיות כנה? שאין טעם לשתף? שפינג פונג של משפטים מתחכמים זה כל מה שאפשר לשאוף אליו?
יאללה. אני אלך לחפש את החברים שלי במקום אחר.
הלו, מישהו שומע אותי?
הבטן הציבורית
כבר התרגלתי לכך שכולם שואלים אותי כל הזמן איך אני מרגישה, ואם הכל בסדר, כאילו אני חולה במשהו, חס וחלילה.
עדיין לא התרגלתי לכך שהבטן שלי הפכה להיות אובייקט ציבורי, ויש אנשים ששוכחים שמאחורי הבטן עומדת לה אישה, שהיא גם בן אדם, שהוא במקרה בהריון.
נמאס לי ששואלים אותי "הכל תקין איתו?", כאילו אני עושה משהו לא בסדר.
נמאס לי שלפני שמסתכלים לי בעיניים, מסתכלים לי על הבטן (או במקרה היותר גרוע – על הציצים).
נמאס לי שאומרים לי לאכול עוד, כי עכשיו אני אוכלת בשביל שניים.
נמאס לי שמזהירים אותי שלא אגזים עם האוכל, כדי שלא אעלה יותר מידי.
נמאס לי שמעירים לי הערות על גודל הבטן.
נמאס לי ששואלים אותי אם אלה בגדי הריון. אני שואלת אתכם איזו מידה אתם לובשים?
ודרך אגב, "נו, מה שלומך? משמינה?" היא לא דרך להתחיל שיחה.
מתעניינים בי ובהריוני? יש לי מיליוני חוויות לספר. אף אחת מהן לא קשורה לבטן שלי.
רגע של עצבנות 2
אתם, בני הנוער, נמצאים עכשיו בחופשה. חודשיים תמימים של חופשה.
אולי לא שמתם לב, אבל שאר המדינה לא בחופשה. במיוחד המבוגרים. אני יודעת שהמילה "מבוגרים" גורמת לכם לדמיין את ההורים שלכם ואת המורים שלכם, אבל המבוגרים הם גם אנשים כמוני – שגדולים מכם בסך הכל ב-10 שנים. גם אנחנו עובדים. גם אנחנו צריכים לקום מוקדם בבוקר, וגם לנו קשה לישון כשחבורה של בני נוער צועקת בקולי קולות ברחוב שלנו.
אני יודעת שחופש זה כיף. זה כיף לא לעשות כלום. זה כיף להיפגש עם חברים ולקשקש עד השעות הקטנות, כי מחר לא צריך לקום לבית הספר, אבל למה תוך כדי פגיעה באנשים אחרים?
כנראה שבגיל הזה מיתרי הקול שלכם מגיעים לדציבלים מאוד מרשימים, או שאולי זה השקט של הלילה שמגביר את הסאונד, אבל הדיבורים (הצעקות) שלכם מפריעים לי לישון.
אז אולי די?
גם אני הייתי לא ממזמן בגיל שלכם, ותאמינו לי בעוד כמה שנים לא תבינו מה כבר עשיתם בחודשיים תמימים של כלום. עצה קטנה ממני – תבלו זמן בכלום, אבל אל תשכחו שבחופש אפשר גם לעבוד, ללמוד (כן! כן!) דברים ומיומנויות חדשות, לפתח את עצמכם בתור בני אדם. לא בתור (תסלחו לי) יצורים שצועקים ליד החלונות של כל השכונה באחת בלילה.
רגע של עצבנות
במוצ"ש היינו במופע של עידן רייכל. אחלה של הופעה, באמת.
אבל למה בשעה 21:30, שעת תחילת ההופעה, האולם עדיין היה חצי ריק?
ולמה רק ברבע לעשר, כשההופעה סוף סוף התחילה, שליש מהשורה שלפנינו טרח סוף סוף להגיע?
הופעה זו לא חתונה – אין קבלת פנים!
לטעמי זהו פשוט חוסר כבוד. חוסר כבוד לאמנים המבצעים וחוסר כבוד לשאר האנשים באולם.
צנעת הפרט?
כנראה שבישראל של סוף 2004 כבר אין משמעות לשיחות פרטיות ואישיות. דברים שהיינו לוחשים בחדרי חדרים בטלפון, ומקווים שאיש אינו מאזין לשיחה, נצעקים כעת בקולי קולות בפלאפון, כדי שחלילה אף אחד מהנוסעים באוטובוס או ברכבת לא יפספסו את הנאמר.
אני נוסעת הרבה בתחבורה הציבורית, וכל יום, בוקר וערב, נאלצת להיות מאזינה בעל כורחי לשיחות של הסובבים אותי. כשהאוטובוס הומה אדם, השיחה כמעט נבלעת ברעש הכללי. אבל יצא לי לא פעם להיות צד שלישי של שיחה שנזעקה בקולי קולות באוטובוס כמעט ריק.
המגמה הזו פשוט לא ברורה לי. האם נהיינו כל כך שקופים וכל כך מוחצנים? או שגרוע מזה, האם איננו מעניקים כבוד וחשיבות לסודות האישיים ולחיים הפרטיים שלנו, עד כדי זילות? בעידן של תוכניות מציאות כגון "Y בווילה", כנראה שהרגישות שלנו הפכה קהה.
אנשים, כבדו את חייכם האישיים, כבדו את המאזינים שלכם, וכבדו את הסובבים אתכם, שנאלצים לשמוע דברים אינטימיים שהם ממש לא מעונינים לשמוע.
למה לי לקחת ללב….
ובאמת למה? זו שאלה שאני מתחבטת בה ארוכות בתקופה האחרונה.
אני מגדירה את עצמי כטיפוס פתוח, שאוהב להעניק, לתת, לעזור ולהשקיע. רוב האנשים מגיבים לכך באופן חיובי ונהנים מכך. במשך שנותיי, נתקלתי במספר מועט של אנשים שהשיבו על הנתינה שלי ביחס מכוער. לרוב, ניתקתי את כל "צינורות ההפצה" שלי אליהם, וניסיתי להתרחק.
אבל עכשיו זה לא עובד לי. קשה לי להתמודד עם המצב הנוכחי שבו אדם מסוים מתייחס אליי בצורה מגעילה, למרות (ואולי בגלל) ההשקעה והרצון להעניק שלי.
אמרה לי חברה – תתרחקי!
אבל קשה לי. קשה לי ליצור את הנתק המחשבתי הזה.
החלטתי לנסות לנקוט באסטרטגיה אחרת, ולנתב את הרגשות והמחשבות הפגועים ליצירת מנוף לשיפור עצמי והגשמת מטרות. זה קשה. אבל אני מנסה.
