עפיפונים

אחוות גברים

פתאום הבנתי – אני לעולם לא אוכל להיות חלק מחבורה של גברים. תמיד אהיה "הצד השני". זו שמדברים איתה, אבל היא לא באמת חלק מהחבורה. זאת שעוזרת להבין את הצד של המין השני.
אין לי מקום בעולם שלהם. של דיבורים על בנות, על כדורגל או כדורסל, על כל מיני נושאים שאיכשהו יוצא שבכלל לא מעניינים או נוגעים לי. אני הולכת ונבלעת עמוק בעולם של הנשיות.
איך זה קרה פתאום? מאז ומעולם התרגלתי להיות בחברת גברים. ההקבצה הגבוהה במתמטיקה. קורס מחשבים. טכניון. תמיד הייתי הנציגה הבלעדית של המין השני, או לכל היותר היו איתי עוד מספר קטן של בנות. עם הבנים תמיד היה על מה לדבר – מדע, מתמטיקה, מחשבים, תכנות, סטאר טרק. עם הבנות? רק על בנים. וכבר היו לי ידידים בנים שאפשר היה לדבר איתם על בנים.
אז עכשיו אני כבר לא שייכת. אני לא בטוחה שאני מתחרטת על זה מאוד – יש יתרונות לחברות עם נשים. יש דברים שגברים לא מבינים. אבל כן קצת חסר לי להיות חלק מהחבר'ה. אחת מאלה שנותנים להם צ'אפחה על הכתף, לא זאת שאומרים לה שלום בנימוס.

תרגיל אתר אישי

אני לוקחת הסמסטר קורס בשם "עסקים אלקטרוניים". במסגרת אחד התרגילים, שמטרתו היתה להתאמן קצת בכתיבה ב-HTML, התבקשנו להקים אתר אישי בן 3 דפים. לא יכולתי להגיש את "ביטים של קסם" (שלמרבה הבדיחה אינו עומד בדרישות התרגיל), אז נאלצתי ליצור לעצמי אתר אישי חדש כביכול.
כדי לשמור על המוניטין, וגם קצת "להשוויץ", יצא שהשקעתי 2 ערבים שלמים בתרגיל הזה. האמת – ממש נהנתי. אולי זה גם יתן לי מוטיבציה לעצב מחדש את הבלוגים באתר.
מי שמעוניין להסתכל על היצירה הסופית, מוזמן לבקר ב-http://tx.technion.ac.il/~racheliz.

סוגיה כבדת משקל

אתמול עליתי על המשקל, ומיהרתי לספר לבעלי בפנים עגומות: "ירדתי את הקילו שהעלתי במצפה הימים". "אז למה את כל כך עצובה?!" התפלא. "את אמורה לשמוח!"
לכי תסבירי שהקילו הזה רק מזכיר לי שעדיין לא הורדתי את שני הקילו שהעלתי בסדנת שטח, ואת זה שכל היום צועקות אליי הפרסומות של סטודיו C מכל עבר, ומזכירות לי שאמנם אני בת 26, אבל לא מידה 26 בג'ינס. לעזאזל, כנראה שלא משנה מה אעשה – לעולם לא אצליח להשתחרר מהתסביכים האלה.
כל ביקור ב"קסטרו" מלמדני, שכדי להשתחל לבגדים שלהם עליי להיות נטולת ציצים וישבן (והשנה בכלל אין לי כוונה להשקיע מכספי בקולקציית הקיץ המכוערת שלהם).
מודעות הפרסומת של סטודיו C מציצות מכל עבר ומנסות לשכנע אותי, שכדי להיות באמת מאושרת עליי להיות במידה 36/38, ורצוי בלונדינית. אחת הפרסומות האחרונות שלהן מזעזעת אותי במיוחד – "מידה 36 בגיל 36". אתם השתגעתם? מה סקסי באישה בעלת רגלי גפרור?
ולמרות כל ההתקוממות הזו שלי נגד הממסד, החנויות והפרסומות, בסתר ליבי אני רוצה להיות אחת מהן – מהנשים האלו בעלות רגלי הגפרור, העצמות הבולטות, המרפקים והברכיים הדוקרות.
אבל ממש להתאמץ בשביל זה? לא תודה.

יום האישה הבינלאומי

אמנם יום האישה הבינלאומי היה ב-8 בחודש, אבל אז הייתי בנופש (במצפה הימים). חוץ מזה, עדיף מאוחר מעולם לא וכו'.
בניגוד לנשים אחרות, אולי, אני חושבת שהכרזה על יום עם ה-title "יום האישה" הוא דווקא חשוב. זו הזדמנות לשוחח ולהציג סוגיות שונות וחשובות ממה שעובר עלינו, מההתמודדות עם קריירה ומשפחה, ועד הטרדה מינית וסחר בנשים. האמת היא, שברוב המקרים היום הזה מוקדש דווקא לנושאי תדמית, טיפוח היופי וכו'. אמנם גם זה חשוב – אבל חבל שנושאים חשובים יותר לאו דווקא מקבלים במה.
אחד הדברים שעולים לי כשאני חושבת על המושג "זכויות נשים" זו המילה "פמיניסטית". לאחרונה נראה שיש טרנד חדש בקרב סלבריטאיות וכו' – ההכרזה האומללה "אמנם אני מאמינה שנשים יכולות לעשות אותם דברים כמו גברים וכ'ו וכו', אבל אני לא פמיניסטית". מה כל כך מפחיד במילה פמיניסטית? למה היא הפכה למילה נפרדת למיליטנטיות? יש לי חדשות בשבילכן בנות – אם תגדירו את עצמכן כפמיניסטיות, אף אחד לא יחשוב שאתן לא מורידות שיער מבית השחי או שאתן שורפות את החזיות שלכן. אני לא מתביישת לומר – אני פמיניסטית גאה! אני מאמינה בשיוויון הזדמנויות בין גברים ונשים. אני מאמינה שלנשים יש את הזכות לממש את עצמן, לפתח קריירה ולהרוויח בדיוק כמו גבר. אני מאמינה בשיוויון בבית ובמשפחה.
אני שומרת לי את הזכות לעשות שופינג, להתאפר, להתלבש בצורה נשית ולהתנהג בצורה נשית, ואני גם שומרת לי את הזכות להיות משכילה, להרוויח משכורת נכבדה, ולחלק את עבודות הבית ביני ובין בעלי (אני מבשלת, אבל לא עושה ספונג'ה, למשל).
זה לא קל, ונראה לי שכל השנה, לא רק ביום אחד בשנה, כדאי שנחשוב כולנו, כחברה, כיצד לעשות את זה קל יותר.

אריזה משפחתית

אנחנו נוסעים לנופש, וזה מעניין לראות כיצד הרגלי האריזה שלנו שונים. אני נאמנה לשורשיי הפולניים, ותמיד אורזת יותר מידי. אני תמיד לוקחת יותר חולצות ומכנסיים משצריך, כי מה יקרה אם פתאום לא יתחשק לי על החולצה האדומה? או שהמכנסיים הסגולים פתאום ירגישו לי צמודים מידי? כמו אשת מחשבים, אני מאמינה בגיבוי. בסוף הנופש, אני מגלה שבעצם לא לבשתי חצי מהבגדים.
הוא, לעומת זאת, תמיד אורז פחות מדי. זכור לי סוף שבוע (2 לילות) לפני כמה שנים, שלקראתו הוא ארז 2 חולצות ומכנס. המכנסיים נרטבו, כי טיילנו על חוף הים. חולצה אחת התלכלכה, השניה כבר הסריחה, וכך עמדנו בפני שוקת שבורה. איך פתרנו את המצב איני זוכרת.
פעם, גם ההתנהלות שלנו בטיולים היתה שונה. הוא היה דובק ברשימת המוזיאונים והאתרים שהכין מראש, ומאיץ בשנינו כדי שנספיק. לפני כל יציאה לכיבוש היעד הבא, הוא היה מתייעץ במפת העיר וברשימות, והלאה היינו ממשיכים. אני תמיד רציתי סתם להסתובב ברחובות, להסתכל על חלונות ראווה, על בתי קפה, ועל אנשים. ההבדלים האלו הביאו לפיצוץ בטיול שעשינו בפריז. אני התעייפתי מהריצות מאתר לאתר, והוא נעלב שאני מעקמת את האף בכל פעם שאני רואה אותו מביט במפה.
מאז למדנו, התבגרנו והתמתנו. רואים אתרים ומבקרים במוזיאונים, אבל גם משוטטים ברחובות. אני השלמתי עם האהבה שלו למפות, הוא השלים עם האהבה שלי לחנויות פיצ'יפקעס, והעיקר – הבנו שמה שבאמת חשוב, זה שאנחנו אוהבים אחד את השני. כל השאר זו סתם תפאורה.