עפיפונים

שלום לקוראי ידיעות אחרונות ולגולשי YNET

הקטע שפורסם על האתר שלי במוסף המחשבים של "ידיעות" שימח אותי וריגש אותי, וגם קצת בלבל אותי. עד היום חשבתי שהפינה שיצרתי לי היא פרטית ומרוחקת, והידיעה שעכשיו אנשים רבים מצאו אותה היא קצת overwhelming בשבילי.
לא הייתי רוצה לוותר על תחושת האינטימיות והביתיות שיצרתי לעצמי כאן (שהמשמעות שלה היא, פעמים רבות, לחיות את החיים ולא לעדכן את הבלוג, כי אין זמן), ולכן אני לוקחת לעצמי את החופש להמשיך בשגרת הכתיבה שלי. לא הייתי רוצה להגיע למצב שבו אני כותבת עבור מישהו אחר ולא בשביל עצמי.
תודה לכל אלו שהגיבו ושלחו לי מיילים, אני לא יכולה להביע במילים עד כמה שזה מרגש ומשמח אותי.
תודה 🙂

המטרה: דיאטה!

החלטתי להתחיל את הקרב הראשון במלחמה על האוכל. הקילוגרמים הנושרים מקלים על לב כואב.
חוץ מזה, הקיץ אנחנו מוזמנים ל-3 חתונות וברית אחת. יש לי שמלה להיכנס אליה.
יש משהו מחזק בהצלחה לרדת במשקל. כשאת מצליחה להתגבר על הפיתוי בפסטה ברוטב שמנת ופטריות, או במנה פלאפל, או במגש פיצה, מי יוכל לך? עם כוח רצון כזה, אפשר להשיג הכל.
וכל זה נאמר ברצינות גמורה, מבחורה שכל חייה נאבקת ב"הורדות ידיים" עם המשקל. פעם למטה, פעם למעלה.

למה לי לקחת ללב….

ובאמת למה? זו שאלה שאני מתחבטת בה ארוכות בתקופה האחרונה.
אני מגדירה את עצמי כטיפוס פתוח, שאוהב להעניק, לתת, לעזור ולהשקיע. רוב האנשים מגיבים לכך באופן חיובי ונהנים מכך. במשך שנותיי, נתקלתי במספר מועט של אנשים שהשיבו על הנתינה שלי ביחס מכוער. לרוב, ניתקתי את כל "צינורות ההפצה" שלי אליהם, וניסיתי להתרחק.
אבל עכשיו זה לא עובד לי. קשה לי להתמודד עם המצב הנוכחי שבו אדם מסוים מתייחס אליי בצורה מגעילה, למרות (ואולי בגלל) ההשקעה והרצון להעניק שלי.
אמרה לי חברה – תתרחקי!
אבל קשה לי. קשה לי ליצור את הנתק המחשבתי הזה.
החלטתי לנסות לנקוט באסטרטגיה אחרת, ולנתב את הרגשות והמחשבות הפגועים ליצירת מנוף לשיפור עצמי והגשמת מטרות. זה קשה. אבל אני מנסה.